דילמות הזהות של ערבים-ישראלים בחו"ל

איך ערבים מישראל מציגים את עצמם בחו"ל? תלוי לאן הם טסים: מחקר ראשון מסוגו מאוניברסיטת תל אביב ביצע 34 ראיונות עומק עם ערבים אזרחי ישראל שמרבים לטוס – ומצא כי הם מתאימים את הצגתם העצמית במטרה לחמוק מיחס עוין המופנה נגד ישראלים (במדינות המזרח התיכון) או נגד ערבים (במדינות אירופה).

את המחקר החדש, השופך אור על דילמות הזהות של המיעוט הערבי בישראל, ערכו אח׳לאס נסאר וד"ר יוסי הרפז מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ותוצאותיו התפרסמו בכתב העת Ethnic and Racial Studies. הממצאים במאמר מתבססים על עבודת התזה שכתבה נסאר בהנחייתו של ד״ר הרפז.

"בשנים האחרונות אנו עדים לגידול משמעותי בנסיעות של ערבים-ישראלים לחו"ל", מסביר ד"ר הרפז. "מעבר לעניין הטכני של ירידת המחירים מאז רפורמת השמיים הפתוחים ב-2013, בחברה הערבית נוצר מעמד ביניים ויותר ויותר ערבים אזרחי ישראל יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשות בחו"ל. בחופשות הללו הם פוגשים לראשונה אנשים שהם לא פלסטינים ולא ישראלים, והם צריכים להגדיר את עצמם כדי להציג את עצמם בהקשרים חדשים. לצורך המחקר הזה ערכנו ראיונות עומק עם 34 ערבים אזרחי ישראל שמרבים לטוס, רובם כתיירים ומיעוטם לצרכי עבודה ולימודים, ומצאנו שלוש הגדרות עצמיות שונות בשלושה יעדים עיקריים: טורקיה, מדינות ערב ואירופה".

טורקיה היא יעד קרוב וזול, ולכן גם יעד פופולרי לישראלים – הן ליהודים והן לערבים. מהמחקר החדש עולה כי בדומה ליהודים-ישראלים המסתירים את מוצאם בטורקיה, כך גם ערביי-ישראל מעדיפים לזהות את עצמם כ"פלסטינים" בעת הביקור במדינה הנתפסת כעוינת לישראל וכאוהדת למאבק הפלסטיני.

"מאחר שהגישה הדומיננטית בטורקיה היא עוינות לישראל ואהדה לפלסטינים, ערבי מישראל יעדיף להגיד שהוא מ'פלסטין' במקום מ'ישראל' כדי להימנע מיחס חשדני ולייצר יחס אוהד", מספר ד"ר הרפז. "צריך לזכור שהמפגש הזה הוא מפגש שטחי, כי אין ביניהם שפה משותפת והתקשורת נעשית בעיקר באנגלית – עם נותני שירותים, סוחרים וכיוצא באלה. המרואיינים שלנו הסבירו שהם מעדיפים להגיד 'פלסטין' כדי להימנע משאלות המשך, וכי הם מאמינים שהתשובה הזאת מייצרת תגובה חיובית – למשל במשא ומתן עם סוחר בשוק. תשובה פופולרית אחרת היא להגיד 'אני מאל-קודס', אפילו אם הדובר אינו מירושלים, בדומה ליהודי שאומר 'אני מתל אביב'".

המצב מורכב יותר במדינות ערב השכנות כמו ירדן ומצרים. במדינות אלו המקומיים גם מדברים ערבית וגם מכירים יותר לעומק את ההבדלים בין פלסטיני מהגדה המערבית או עזה לבין פלסטיני-ישראלי או ערבי-ישראלי.

"במדינות השכנות התקשורת מעמיקה בהרבה, ולכן ערביי-ישראל נוטים להציג את עצמם באופן יותר ספציפי כ'ערביי 48'', להבדיל מ'ערביי 67'', כלומר הפלסטינים בשטחים", אומר פרופ' הרפז. "הציפייה היא שהירדנים והמצרים יכירו את המושגים, ולכן אי אפשר פשוט להגיד 'פלסטיני' כמו בטורקיה – וכמובן רצוי שלא להגיד ישראלי. ההזדהות בתור ערביי 48' כן חושפת את הקשר לישראל, אבל מגדיר את הקשר הזה לא דרך האזרחות אלא דרך הנכבה, כלומר שהם אזרחים ישראלים שלא מרצונם. המעניין הוא שהאסטרטגיה הזאת לא תמיד עובדת. במעמדים יותר פורמליים בכל זאת יש להציג תעודה – והתעודה הרשמית היא ישראלית. לדוגמה, ערבייה מישראל שלומדת בירדן סיפרה בריאיון לאח׳לאס שהלכה למרפאה והייתה צריכה להציג את הדרכון הישראלי שלה, חשיפה שגררה יחס עוין מצד האחות".

ומה קורה באירופה?

אולם שעה שהסטיגמה במדינות המזרח התיכון כמו טורקיה, ירדן ומצרים היא כלפי ישראל, במדינות אירופה היא מכוונת כלפי ערבים או פלסטינים – ולכן נוח יותר לערביי ישראל להציג את עצמם כאזרחי ישראל או כתושבי ישראל.

"באירופה הרבה פעמים זה עובד הפוך:  לרוב אין אינטרס להדגיש את הממד הערבי או הפלסטיני, כי הציפייה היא שהאירופאים יהיו יותר חשדנים כלפי ערבים או פלסטינים, בייחוד על רקע מלחמת האזרחים בסוריה והפליטים שהציפו את אירופה, ויותר אוהדים כלפי ישראלים. גם כאן, ערבי ישראלי לרוב לא יגיד 'אני ישראלי' אלא 'אני מישראל', 'אני חי בישראל' או 'אני אזרח ישראלי'. זה ניסוח מדויק שמצליח גם להימנע מיחס שלילי – וגם להימנע מקונפליקטים של זהות. כמובן, גם הניסוח הזה עלול לסבך את הערבים הישראלים באירופה, ובראיונות שערכנו עלו מקרים רבים שבהם אירופאים שלא היו מודעים לדקויות שמעו 'אני מישראל' והניחו שמדובר ביהודים. המרואיינים דיברו על המבוכה והבושה שהפנייה הזאת מעוררת בהם, שכן היא שבה ומדגישה כיצד הזהות והאזרחות שלהם נפרדות".