במילים אלה נפתח הסרט התיעודי הצד השלישי של המטבע (1960, Description of a Struggle) של הבמאי הצרפתי כריס מרקר.

מרקר הגיע לישראל כדי לנסות להבין מדינה צעירה שנמצאת בתהליך של עיצוב זהותה – ובתוך כך גם לבחון מחדש את תפיסותיו שלו – ולא כדי לספק תשובות ברורות. אלא ששבע שנים לאחר יציאת הסרט, בעקבות מלחמת ששת הימים, ביקש מרקר לצמצם את הקרנותיו; מבחינתו, המציאות הפוליטית השתנתה עד כדי כך שהסרט לא שיקף את עמדותיו. 

הסרט, שכמעט לא הוקרן בישראל במשך עשרות שנים, הפך יותר מ-60 שנה לאחר יצירתו לנקודת המוצא למחקרו של ד"ר אוהד לנדסמן מבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אשר נתמך על ידי ה-ISF. ממחקרו של לנדסמן צמח ספרו "Brief Encounters: Documentary Visits to an Imagined Israel",  אשר התפרסם השנה במסגרת הוצאת הספרים האקדמית SUNY Press. 

הסיפור הזה הוביל את לנדסמן לחפש יוצרים נוספים שהגיעו לישראל בשנות ה-60 וה-70 – בהם פייר פאולו פזוליני, סוזן סונטאג וקלוד לנצמן. בסרטים שלהם הוא מצא לא רק תיעוד של ישראל הצעירה, אלא מבט של זרים שהגיעו לכאן כדי לבחון דרכה שאלות שהעסיקו אותם עצמם.

הסרטים הללו חזרו למסך בפסטיבל דוקאביב 2026, במסגרת התוכנית "ארץ מדומיינת" שאותה אצר לנדסמן. ארבעת הסרטים שהוקרנו זכו לקהל רב, וחלק מההקרנות היו מלאות עד אפס מקום. ההצלחה הזו הפתיעה מעט את לנדסמן – אבל גם המחישה את הרלוונטיות של המחקר כיום.

^{מתוך חיפושי אתרי צילום בפלשתינה, 1963 (קרדיט: Cineteca Nazionale)}

 מי היו "האורחים לרגע" – ולמה דווקא ישראל?

הם היו כמה מהשמות הבולטים בעולם התרבות והקולנוע של תקופתם. הם הגיעו לישראל לזמן קצר – לעיתים שבועות ספורים – ולא ביקשו ליצור מסע אנתרופולוגי ממושך. הם באו לכאן עם שאלות, ציפיות ולעיתים גם עם דימוי מוקדם של המדינה, צילמו, התבוננו, וחזרו הביתה.

אבל למה דווקא ישראל? עבור היוצרים הללו, ישראל הייתה הרבה יותר ממקום לצלם בו סרט. המדינה הצעירה נתפסה כמעין "מעבדה רעיונית": מקום שבו נפגשו שאלות גדולות על שואה ותקומה, ציונות, דת, לאומיות, מלחמה וסוציאליזם. 

חלקם הגיעו מתוך אהדה וסקרנות כלפי המפעל הציוני, אחרים ביקשו לבחון את הפער בין הדימוי של ישראל לבין המציאות שפגשו. עבור כולם, במידה זו או אחרת, ישראל הפכה למקום דרכו ניתן היה לבחון רעיונות גדולים יותר – ולעיתים גם את עמדותיהם האישיות של היוצרים עצמם.

לנדסמן מכנה את הסרטים הללו "מסות קולנועיות" (essay films): סרטים שאינם מתיימרים להציג תמונה אובייקטיבית ומלאה, אלא משתמשים בתיעוד כדי לחשוב, לשאול ולהתלבט. "הם בעיקר סרטים שעוסקים בקשר בין היוצר לבין היעד, ולא ביעד עצמו," מסביר לנדסמן. 

 דברים שרואים מכאן לא רואים משם

רוב הסרטים במחקר נוצרו בין 1960 ל-1974, כשישראל הייתה עדיין מדינה צעירה מאוד. היוצרים הגיעו עם דימויים חזקים של המדינה: נס שקם מתוך חורבות השואה, פרויקט ציוני ייחודי וחברה שמנסה ליצור מודל חדש של חיים.

הקיבוץ שבה את דמיונם במיוחד. הם ראו בו מעין בועה דמוקרטית וסוציאליסטית – ביטוי לחזון הישראלי החדש. אבל המפגש עם המציאות היה מורכב יותר.

הסרטים מתעדים שוב ושוב את הפער בין הציפיות שהביאו איתם היוצרים לבין מה שראו בשטח: סתירות, מתחים, פערים חברתיים וכלכליים, ומציאות שלא תמיד התאימה לתמונה האידילית שדמיינו.

דווקא משום שהגיעו מבחוץ,  היוצרים הללו יכלו לא פעם להבחין בתרחישים שהחברה המקומית והקולנוע באותו זמן עדיין התקשו לראות.

סוזן סונטאג: לראות את הטראומה

^{מהסרט ארצות מובטחות, 1974  (קרדיט: Cineteca Nazionale)} 

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הסרט ארצות מובטחות (Promised Lands, 1974) של סוזן סונטאג, אינטלקטואלית ואשת תרבות אמריקאית בולטת.

סונטאג הגיעה לישראל מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. במקום לתעד את המלחמה עצמה, היא התעניינה בהשלכות שלה על החברה הישראלית.

אחד הרגעים הקשים בסרט מתרחש בבית החולים "אסף הרופא", שם היא מתעדת טיפול ניסיוני בחייל הסובל מהלם קרב. סונטאג נשארת במקום ומתבוננת בטיפול, הכולל שחזור קולי מצמרר של הקרב ליד מיטת החייל.

עבור לנדסמן, הסצנה הזו ממחישה את הכוח של המבט הזר: סונטאג לא רק תיעדה חייל פצוע, אלא זיהתה דרך הטיפול הניסיוני בטראומה שלו משהו רחב יותר – אלגוריה למדינה שנמצאת בעצמה בפרנויה, בהלה וטראומה.

"לא קפסולות זמן": למה הסרטים האלה מדברים אלינו גם היום?

^{מהסרט הצד השלישי של המטבע, 1960 (קרדיט: Cineteca Nazionale)} 

הסרטים הללו אינם "קפסולות זמן" שמספרות רק על ישראל של שנות ה-60 וה-70. דווקא משום שהם אינם מציעים תשובות חד-משמעיות, הם מאפשרים להתבונן מחדש בשאלות שעדיין מעסיקות אותנו: איך ישראל נראית מבחוץ, וכיצד היא שונה מהאופן שאנו רואים אותה מבפנים? מה אנחנו לא מצליחים לראות שהמבט הזר מאפשר?

הרלוונטיות של הסרטים הללו, כך טוען לנדסמן, נובעת בין היתר מכך שחלקם נשמעים נבואיים גם היום. כך למשל, בסוף סרטו של כריס מרקר (1960), מתמקדת המצלמה בילדה צעירה בת 12, גילה כגיל מדינת ישראל באותה שנה, אשר עסוקה בציור על קנבס. הקריינות מתמקדת בסכנות האורבות בפתח למדינה הצעירה ומדגישה כי:

"צדק על אדמת ישראל יהיה גרוע יותר מאי-צדק בכל מקום אחר."

זהו רגע מצמרר ונבואי, וכמו רגעים אחרים בסרטים נוספים בספר, הוא מזמין את הצופים להתבונן בישראל דרך עיניים אחרות – ואולי גם להתבונן מחדש בעצמם.

לנדסמן טוען כי הסרטים הללו ראויים לצפייה מחודשת ב-2026 ויש להם רלוונטיות רבה להווה שלנו. בשנות ה-60 וה-70 היה לישראל "קרדיט" רחב יותר בעולם מאשר היום, עת בה ישראל נתפסת כ"מוקצה" ומרגישה "מצורעת" בעולם. 

בעוד שהשיח כיום נוטה להיות דוגמטי ומקוטב, הסרטים אותם לנדסמן חקר מציעים מבט מורכב יותר. יוצרי הסרטים מגלים סקרנות אינטלקטואלית רבה כלפי ישראל, ומדגישים את הצורך לראותה מעבר ל"ליהוק" הפוליטי החד-ממדי.

בסופו של דבר, הסרטים של אותם "אורחים לרגע" לא מספקים תשובות ברורות לגבי ישראל, אלא עושים דבר אחר: הם מנסחים שאלות ומחזירים איתם מבט שעדיין מאפשר לנו לשאול את השאלות הללו מחדש. 
 

צוות חוקרים בראשות פרופ' אריאל ללוש מהחוג למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת בפקולטה למדעים מדויקים, וד"ר שקד שטיין מהמכון לחקר ימים ואגמים לישראל (חיא"ל), המכון לחקר הכנרת ומדעי המים, מצא דרך להפוך סיב אופטי באורך כ־14 ק"מ למעין אוזן ענקית הפרושה על קרקעית האגם.

הסיב מאפשר לחוקרים להאזין למתרחש לאורך חלקים נרחבים מקרקעית הכנרת: מתנועות ותנודות הקשורות לפעילות סייסמית ועד לתהליכים המתרחשים במים שמעליו.

^{ראשי המחקר, מימין לשמאל: ד״ר שקד שטיין ופרופ' אריאל ללוש}

 בתוך האגם, מתחת לקרקע

הכנרת ממוקמת בלב מערכת טרנספורם ים המלח, חלק ממערכת העתקים פעילה באזורנו. לאורך ההיסטוריה חווה האזור רעידות אדמה שפגעו ביישובים שסביב הכנרת; אלא שחלק מההעתקים הפעילים נמצאים מתחת לקרקעית האגם. עבור החוקרים, זו בעיה לא קטנה: איך ממפים מבנים גיאולוגיים שאי אפשר לראות ישירות, ואיך עוקבים אחר הפעילות הסייסמית באזור?

כיום נעשית מדידת רעידות אדמה באמצעות תחנות סיסמיות – מתקנים נפרדים שמודדים ורושמים את תנודות קרום כדור הארץ. למרות יכולתן המרשימה, התחנות מפוזרות זו מזו במרחקים של קילומטרים, ולכן הן מספקות מידע ממספר מצומצם יחסית של נקודות. הסיב האופטי מאפשר גישה שונה לחלוטין: במקום כמה נקודות מדידה, אפשר לקבל מידע רציף וצפוף לאורך מסלול של קילומטרים.

המשמעות היא אפשרות למפות טוב יותר את הפעילות שמתחת לקרקעית, לזהות רעידות קטנות וללמוד יותר על ההעתקים הפעילים – מידע שיכול לשפר את ההבנה של הסיכון הסייסמי באזור הכנרת והיישובים שסביבה.

 מי הזיז את הסיב שלי?

במרכז שיתוף הפעולה בין אוניברסיטת תל אביב לחיא"ל נמצא סיב אופטי, שמטרתו המקורית היא להעביר אור. אבל כאשר הסיב עצמו זז או מתעוות מעט – למשל בעקבות רעידת אדמה, גל או תנועת מים – האות האופטי שעובר בו משתנה.

המערכת יכולה לנתח את השינויים האלה ולזהות היכן לאורך הסיב התרחש האירוע ומה הייתה עוצמתו. אבל הסיב לא מתפקד כחיישן אחד - להפך.

סיב באורך 14 ק"מ יכול להתנהג כמו מערך עצום של חיישנים רציפים, עם נקודות מדידה במרווחים של מטרים בודדים זו מזו. בניגוד לכך, התחנות הסיסמיות הרגילות מפוזרות במרחקים של קילומטרים זו מזו. במילים אחרות, במקום כמה מיקרופונים שמפוזרים בחדר, דמיינו שטיח של מיקרופונים שמכסה כמעט את כולו.

כך הופכת קרקעית הכנרת למרחב שאפשר להקשיב לו ברזולוציה גבוהה בהרבה מזו שמאפשרות מערכות מדידה המבוססות על מספר מצומצם של תחנות. אבל עוד לפני שהחוקרים יכלו להתחיל להקשיב, הם נתקלו בבעיה. בזמן פריסת הסיב חווה צוות המחקר שיבושי GPS. החוקרים ידעו שהסיב נמצא על קרקעית הכנרת, אבל לא הייתה להם מפה מדויקת של המסלול שבו הונח.

את הפתרון הם מצאו בבעיה עצמה.

בעזרת סירה המצוידת ב־GPS שנעה מעל האגם, הצוות השתמש באותות שהתקבלו מהסיב כדי לשחזר את המסלול שבו הונח הסיב על קרקעית הכנרת. כך יכלו החוקרים לדעת בדיוק רב יותר היכן נמצא כל חלק מהמערך – נתון חיוני כאשר רוצים לקשר בין אות שמתקבל מהסיב לבין המיקום שבו התרחש האירוע.

^{ימת הכנרת}

 כשהסיב מקשיב לשני העולמות

הסיב לא נפרס במסלול אקראי. המסלול תוכנן כך שיוכל לשרת שתי מטרות במקביל: לעבור באזורים שמעניינים את החוקרים מאוניברסיטת תל אביב, ובאותו זמן לחצות אזורים שבהם חיא"ל מנטרת תהליכים סביבתיים.

עבור הגיאופיזיקאים, הסיב מאפשר לחקור תהליכים גיאולוגיים כמו רעידות אדמה והעתקים פעילים. עבור חוקרי הכנרת, הוא מספק דרך לעקוב אחר תהליכים כמו תנועת המים, שינויים בטמפרטורה והדינמיקה של המים סמוך לקרקעית.

כך, בעצם, הסיב מספר שני סיפורים: סיפור כדור הארץ שמתחתיו, וסיפור הכנרת שמעליו. אבל החיבור בין שני הסיפורים הוא בדיוק מה שהופך את המערכת למעניינת.

אותו כלי שמאזין לקרקע יכול לספק מידע גם על המים: תנועה של מים, גלים ושינויים בתכונות הסביבה יכולים להשפיע על הסיב וליצור אותות שאפשר לנתח. כך, במקום להציב מערכת נפרדת לכל שאלה, מקבלים תשתית אחת שמאפשרת להסתכל על שתי מערכות הקשורות זו לזו: האדמה שמתחת לקרקעית והמים שמעליה.

 להקשיב למה שהעין לא יכולה לראות

כעת מבקשים החוקרים לענות על כמה שאלות מרכזיות: איפה נמצאים ההעתקים הפעילים מתחת לכנרת? איך נראות רעידות אדמה קטנות שאינן נקלטות היטב במערכות הניטור הרגילות? ומה אפשר ללמוד מהן על הפעילות הסייסמית באזור?

מיפוי מדויק יותר של הפעילות עשוי לסייע לחוקרים להבין טוב יותר כיצד השברים באזור פועלים, וכיצד מצטברת ומשתחררת אנרגיה בקרום כדור הארץ. בנוסף, מעל לקרקעית יש עוד עולם שלם לחקור: איך המים נעים? כיצד משתנה הטמפרטורה בעומקים שונים? ואיך משתנים התהליכים האלה בין יום ללילה ובין עונות השנה?

המידע שמתקבל מהסיב עשוי לאפשר לעקוב אחר השינויים בתנועת שכבות המים ובתהליכי הערבול המתרחשים באגם, ולסייע בהבנת המחזורים היומיים והעונתיים שמתרחשים בכנרת.

הדבר עשוי לתרום להבנה רחבה יותר של הדינמיקה של האגם ושל השינויים הסביבתיים המתרחשים בו לאורך זמן, אך חשוב להדגיש: המערכת אינה חוזה רעידות אדמה. המטרה בשלב הזה היא להבין טוב יותר את הפעילות הסייסמית – כולל הרעידות הקטנות שמתרחשות בין האירועים הגדולים.

אם לאורך זמן ייאסף מידע רב יותר על הרעידות הללו, על מיקומן ועל הקשר שלהן להעתקים הפעילים, הוא עשוי בעתיד לתרום להערכת הסיכון הסייסמי ולשיפור היכולת לנטר ולהתריע מפני רעידות אדמה.

^{רעידת אדמה באזור הכנרת שנקלטה על ידי הסיב}

 כשהתשתית הופכת לחיישן

הכנרת היא המעבדה שבה הטכנולוגיה נבחנת, אבל הרעיון עשוי להיות רחב הרבה יותר. אם אפשר להפוך סיב אופטי לחיישן צפוף כל כך, המשמעות היא שגם סיבי תקשורת שכבר קיימים יכולים, בתנאים המתאימים, להפוך בעתיד לרשתות של חיישנים: בערים, לאורך כבישים, בים, סביב תשתיות, ולאורך אזורים גיאולוגיים פעילים.

במקום להוסיף בכל מקום מערכות מדידה חדשות, ייתכן שבעתיד יהיה אפשר להשתמש בתשתיות שכבר נמצאות שם כדי להקשיב למה שקורה סביבן.

זו לא רק אפשרות תיאורטית: מחקרים קודמים של פרופ' ללוש הראו כיצד סיבים אופטיים יכולים לשמש לחישה סיסמית ולספק מידע ברזולוציה גבוהה על המתרחש מעל ומתחת לקרקע.

במובן הזה, הניסוי בכנרת הוא חלק מרעיון גדול יותר: להפוך תשתיות תקשורת קיימות לכלי שמאפשר לנו למדוד את העולם.

פרופ' ללוש מסכם: 

"הטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה מאפשרת לנו לראות את מה שהיה עד היום כמעט בלתי נראה מתחת לקרקעית הכנרת. לצד המחקר הגיאולוגי, הרגישות יוצאת הדופן של הסיב פותחת הזדמנויות חדשות למחקר סביבתי ולשיפור ההבנה של אחד ממשאבי הטבע החשובים בישראל."

הסיב, אם כן, מספר לא רק על רעידות אדמה ולא רק על מי הכנרת. הוא מספר על המפגש בין האדמה, המים והסביבה. ואחרי שנים שבהן הסתכלנו על הכנרת מלמעלה, עכשיו יש לנו דרך חדשה להכיר אותה:

להקשיב למה שמתרחש מתחתיה.