בעקבות ראשי החץ של האימפריות הקדומות
מחקר חדש שופך אור על הקשר בין ראשי החץ ששימשו את האימפריות הקדומות לבין האירועים ההיסטוריים בתקופת בית ראשון ושני
מחקר חדש שופך אור על הקשר בין ראשי החץ ששימשו את האימפריות הקדומות לבין האירועים ההיסטוריים בתקופת בית ראשון ושני
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב הציגו לראשונה מודל הקושר את ההבדלים בין ראשי חץ משלהי ימי הבית הראשון ומראשית ימי הבית השני עם האירועים ההיסטוריים, והצליחו להגדיר את הסוגים (הטיפוסים) השונים של ראשי החצים ששימשו את צבאות האימפריות במזרח הקדום. רבים מראשי החץ שנבחנו במחקר נמצאו בשכבות חורבן ממסעות המלחמה האשוריים והבבליים לארץ ישראל, ואחרים נמצאו באתרי ישוב שבהם חנו הצבאות הללו.
עת מלחמה ועת שלום
"חצים היוו מרכיב חשוב בתורת המלחמה בעולם הקדום, וחשיבותו של כלי נשק זה נעוצה בראש ובראשונה ביכולת הפגיעה באויב מרחוק", מסביר ד"ר גיא שטיבל. "שימוש בחצים לציד אמנם מוכר כבר מן הפרהיסטוריה, אולם התפתחות הכוחות הצבאיים עוד בתקופת הברונזה הקדומה הביאה לשימוש הולך וגובר בחץ ובקשת". במחקר השתתפו החוקרים פרופ' עודד ליפשיץ וד"ר שטיבל מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, ותלמיד המחקר שון דוגאו, שכתב על הנושא את התזה שלו לתואר מוסמך. המחקר פורסם בכתב העת IEJ.
במסגרת המחקר החוקרים מציגים את המודל שהצליחו לפתח, המגדיר באופן מפורט ומדויק את התפתחות הטיפוסים של ראשי החץ החל מהמאה השביעית לפנה"ס. פרופ' ליפשיץ מסביר כי "יצירת הטיפולוגיה החדשה והתוויית ההליך האבולוציוני של טיפוסי החצים והייחוס הכרונולוגי שלהם, נותן כלי חדש לתיארוך, המאפשר לקשר את השכבות והאתרים שבהם נמצאו לפעילויות מלחמתיות של צבאות האימפריות שהתחוללו במרחב ארץ ישראל ומחוצה לה".
חצים עם מעוף
החוקרים מסבירים כי הסוגים השונים של ראשי החץ שבהם דן המחקר, התפתחו החל מהמאה השביעית לפנה"ס. ראשי החצים התלת-כנפיים הללו מתאפיינים במבנה אווירודינמי משופר ובמעוף יציב. נקודה חשובה שעלתה במחקר היא הפיתוח הפונקציונלי של ראשי החצים שחלקם נועדו לחדירת שריון כבד, שככל הנראה היה נפוץ יותר במזרח הים התיכון, בעוד שאחרים נועדו לירי מדויק ממרחק, והם מלמדים על טקטיקות הלחימה וההתמחות של קשתי המזרח, שנודעו ביכולתם המקצועית הגבוהה ובקשתות המורכבות רבות העוצמה שבהן עשו שימוש.
הטיפוס הקדום ביותר של ראש חץ מהטיפוס התלת-כנפי בעל הפותה ("ראש החץ הסקיתו-איראני") הופיע עם צבאות אשור כבר בראשית המאה השביעית לפנה"ס. במחקר מוצע לקשור אותו עם שכירי חרב שהיו בשירות הצבא האשורי או לגולים שהובאו לאזור מחלקה הצפוני של האימפריה האשורית. טיפוס זה של ראש חץ לא מופיע יותר בלבנט לאחר נסיגתה של האימפריה האשורית.
המחקר זיהה וריאנטים אחרים של טיפוס ראש חץ זה עם הפעילות הבבלית באזור, ובעיקר במהלך מסעות המלחמה של נבוכדנאצר השני. אחד מטיפוסי ראשי חץ אלה רווח בצבא הבבלי כבר בעת הקמתה של האימפריה ונמצא באתרים שהחריבו הבבלים באשור ובסוריה. יתכן שאומץ על ידי הבבלים מצבאות מדי או מבעלי בריתם הסקיתים, או שהיה בשימוש של שכירי חרב שהגיעו מהאזורים הללו. סוג נוסף התפתח בצבא הבבלי רק בהמשך ביסוסה של האימפריה והוא מאפיין את מסעות המלחמה הבבליים, שבהם חרבה גם יהודה וחרבו הערים העיקריות ביהודה, ובראשן ירושלים. אפשר שהפיתוח של ראש חץ מסוג זה והשימוש האינטנסיבי בו סייעו לכוחות הבבליים להביס את אויביהם. ראשי חיצים מסוגים אלה מופיעים גם במרכז המנהלי המפואר של רמת רחל, והם משמשים כעדות ברורה לנוכחות צבא בבלי במקום.
ראשי החצים האמורים מתוארכים לתקופות הפרסית וההלניסטית, כשחלקם תועדו גם בערי הבירה של הפחוות הפרסיות החשובות ובאתרי הקרבות הגדולים של מלחמות פרס ויוון. השימוש בטיפוסים אלה נמשך גם בתקופה ההלניסטית, וחלקם אף הוסיפו להתפתח ונמצאו בשימוש עוד בתקופה הרומית המוקדמת, שגם בקרב שורות הצבא הרומי נודעו הקשתים מהמזרח כטובים שבקשתים.
המלחמה פנים רבות לה
מחקר זה משתלב עם מגמת לימודים חדשה בחוגים לארכאולוגיה והיסטוריה של עם ישראל, שבמסגרתה יושם דגש על "המלחמה פנים רבות לה" – היסטוריה וארכאולוגיה של המלחמה בארץ-ישראל, תוכנית הוראה ומחקר לתואר מוסמך שנועדה ללימוד ובחינה שוברי גבולות ותחומים, כדי ללמוד את תופעת המלחמה שאין היסטורית ממנה ואין אקטואלית ממנה.
מחקרים אחרונים
