האם ההשפעה של תנאי רעב קיצוניים עוברת בתורשה?

הפתגם המקראי "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", המופיע בספר ירמיהו ובספר יחזקאל, מקבל משמעות חדשה ומפתיעה בעקבות מחקר חדש, המראה כי במצב שבו דור האבות לא אכל כמעט דבר, כלומר - סבל מתקופות של חרפת רעב, ההשפעה אכן ניכרת על דור ההמשך, הפעם מן ההיבט הגנטי. חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ערכו מחקר בקרב בני העם הצ'ובשי ברוסיה, שחווה רעב קשה בשנים 1923-1922, וגילו השפעות של תנאים קיצוניים אלו לא רק על שורדי הרעב עצמו, אלא גם על צאצאיהם. ניתוח של דגימות דם של בני האזור העלה כי הטלומרים – אזורי הקצה בכרומוזומים, אשר ידוע כי אורכם קשור להזדקנות ולתוחלת החיים של הפרט, קצרים יותר בגברים שנולדו מיד לאחר הרעב הגדול. יתרה מכך, התברר שהטלומרים הקצרים יחסית עברו בתורשה גם לצאצאים הזכרים של גברים אלה, לאורך 3 דורות לפחות.  

את המחקר הוביל פרופ' יאיר בן דוד (יוג'ין קוביליאנסקי) מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם הדוקטורנט דמיטרי טורצ'ינסקי מבית הספר לכימיה בפקולטה למדעים מדויקים ע"ש ריימונד ובברלי סאקלר באוניברסיטה, ד"ר לאוניד קליחמן מהמחלקה לפיזיותרפיה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון ופרופ' דוד קרסיק מהפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן. המחקר פורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי The American Journal of Clinical Nutrition.

תאי הרבייה ספגו את הפגיעה

"הטלומרים הינם רצפי DNA ייחודיים, המצויים בשני קצותיו של כל הכרומוזום, ומתקצרים עם כל התחלקות של גרעין התא (מיטוזה)," מסביר פרופ' קוביליאנסקי. "מחקרים שנערכו בעבר מצביעים על קשר ברור בין הדינמיקה של הטלומרים לבין תהליכי ההזדקנות ותוחלת החיים של האדם. המחקר שלנו בדק אם רעב קשה מהווה גורם המשפיע על אורך הטלומרים – הן אצל האדם שחווה רעב בעצמו, והן אצל צאצאיו."

החוקרים בחרו לערוך את מחקרם בקרב בני העם הצ'ובשי, השוכן בכפרים קטנים על הגדה המזרחית של נהר הוולגה, במישור המזרח-אירופאי של רוסיה, ואשר חווה רעב קשה בשנים 1923-1922. לצורך כך הם ביקרו במקום שלוש פעמים, בשנים 1994, 1999 ו-2002, ואספו דגימות דם מקבוצה של 687 גברים ו-647 נשים, ילידי השנים 1980-1909, המשתייכים ל-410 משפחות גרעיניות שונות. לאחר מכן הם מדדו במעבדה את אורך הטלומרים של תאי הדם הלבנים שבדגימות.

החוקרים חילקו את ממצאיהם על פי קבוצות גיל: ילידי 1921-1909, שהיו ילדים בני שנה עד 13 שנים בעת הרעב; ילידי 1923-1922, שנולדו במהלך הרעב עצמו; ילידי 1928-1924, שנולדו זמן קצר לאחר תקופת הרעב, אך הוריהם נחשפו לרעב בגיל הפריון; וכל מי שנולד אחרי 1928, כולל צאצאיהם של שורדי הרעב הגדול.

התוצאות היו מרתקות. בקרב הגברים, בעיקר, נצפו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות השונות: בעלי הטלומרים הקצרים ביותר היו אלה שנולדו מיד לאחר הרעב, בין 1924 ל-1928, ואילו הטלומרים הארוכים ביותר אובחנו אצל מי שנולד לפני הרעב, בשנים 1921-1909. מכך הסיקו החוקרים שהרעב לא השפיע על הטלומרים של ילדים שחוו את הרעב על בשרם, ולעומת זאת השפיע יותר מכל על טלומרים של בנים שנולדו להורים אשר חוו את הרעב בבגרותם. במילים אחרות, נראה כי תאי הרבייה של ההורים, שחוו רעב בגיל הפריון, ספגו את הפגיעה קשה ביותר (בכל הנוגע להתקצרות הטלומרים) - ובהחלט ייתכן שהפגיעה הועצמה בשל הלחץ הנפשי בתקופה הקשה. כמו כן מצאו החוקרים כי הטלומרים הקצרים יחסית, שהתקצרו כתוצאה מהרעב, עברו בתורשה גם לשלושת הדורות הבאים – גברים שנולדו בשנים 1980-1929.

"המחקר שלנו רלוונטי ביותר גם לימינו, מכיוון שאוכלוסיות רבות ברחבי העולם עדיין סובלות מרעב ומתת-תזונה," מסכם פרופ' קוביליאנסקי. "חשוב מאוד לבחון את השפעות הרעב על בני אדם החווים אותו בזמן אמת, וכן את תוצאותיו הביולוגיות לטווח הארוך, ואף עבור הדורות הבאים. שאלה מהותית למחקר עתידי, הקשורה ישירות לטלומרים, עשויה להיות: האם רעב, תת-תזנה, ואף תקופות צום יזומות עלולים להאיץ את תהליך ההזדקנות ו/או לקצר את תוחלת החיים אצל הרעבים וצאצאיהם? אנו ועמיתינו נמשיך לחקור את התופעות המרתקות הללו."