כנס "מותר" 26: מחוץ ובתוך הפריים

היחסים בין 'מרכז' ו'פריפריה' על היבטיהם השונים – חברתיים, כלכליים, פוליטיים, וכן תרבותיים ואמנותיים – נמצאים בשנים האחרונות במרכז השיח הציבורי במקומות רבים, ובישראל באופן חריף מאוד. כנס "מותר", הכנס השנתי של הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, שנערך כבר 26 שנים, ביקש השנה לבחון את המושגים 'מרכז' ו'פריפריה', ולדון באופני תפקודם, בתפיסותיהם, ביחסים ביניהם ובאופן שבו הם באים לידי ביטוי בתהליכי היצירה האמנותית בדיסציפלינות השונות כגון: תיאטרון, מחול, קולנוע, תולדות האמנות, אדריכלות ומוזיקולוגיה.

בעיר ובכפר

ד"ר שרון אהרונסון-להבי, בהרצאתה "It takes a village: פסטיבלי תיאטרון מקומיים כמודל אלטרנטיבי ליחסי מרכז ופריפריה", מציעה את המושג "תיאטרון אורגני", תיאטרון שנוצר על ידי תושבי מקום מסוים, עבור תושבי המקום, ברמה אמנותית גבוהה, וכזה המאפשר עיסוק בשאלות זהות מקומיות. זאת בשונה מאחת הפרדיגמות הקיימות כיום בארץ, ולפיה הצגות שנוצרות בתיאטראות הרפרטואריים במרכז נוסעות להציג ברחבי הארץ ומכוננות לפיכך בכל פעם מחדש עמדה יחסית של "מרכז" ו"פריפריה". ההרצאה עסקה במודלים תיאטרוניים ששורשיהם בימי הביניים, אז כל עיר, קטנה כגדולה, הייתה מקיימת פסטיבל תיאטרון שנתי שבו היו מאות משתתפים. אנשי העיר או העיירה נטלו עליהם את כל התפקידים – כתיבה, הפקה, עיצוב ומשחק, כך שהתכנים המוצגים יכלו לתת ביטוי לסוגיות הזהות הרלוונטיות לאנשי המקום.

כשהגוף פולש למרכז הבמה

ד"ר דרור הררי, בהרצאתו "אנחליקה לידל: כשהגוף פולש למרכז הבמה", דן בעבודתה של היוצרת הספרדיה העכשווית, שיצירותיה יוצאות הדופן מתמקמות על קו המגע העדין שבין תיאטרון (מרכז) בעל תחביר מוקפד, לפרפורמנס ארט (שוליים), שבו גבולותיו של הסימבולי נדחפים לקצה עד שהם פוגשים בגוף-החי. היצירה של לידל מחזירה את הגוף אל מרכז הבמה. זאת לאחר שלמן המאה ה-18 ועד לאמצע המאה ה-20, יוצרים ואסתטיקנים של התיאטרון המודרני והמודרניסטי קראו לנשל את הגוף הפנומנלי של השחקן ולהכפיפו להיגיון הסמיוטי של האירוע התיאטרוני (הגוף כסימן).

יוצרת התיאטרון הספרדיה העכשווית אנחליקה לידל

Big in Japan

פרופ' צביקה סרפר, דקאן הפקולטה לאמנויות, בהרצאתו: "התמרכזות חוזרת ונשנית של אמנויות מופע מסורתיות פריפריאליות ביפן", שם זרקור על אמנויות המופע ביפן מלפני כ-1,300 שנה, אשר חלקן הגדול ממשיך להתקיים עד היום כאמנות חיה ופעילה, וניתן לצפות בהן כפי שהתקיימו בעבר. אחת מהן היא תיאטרון הקבוקי, תיאטרון מסורתי עממי, העובר למרכז במאה ה-19 ויוצר מופעים פריפריים שונים במאה העשרים.

תהליך זה יוצר מספר מופעים פריפריים המתכתבים בסגנונם עם הקבוקי, כגון הקבוקי של הפרברים, וכן תיאטרון הנשים של טקרזוקה, שאף הוא התמרכז בינתיים ויצר מופעים פריפריים שונים משלו.

הדפס יפני המתאר את תחילת הופעות הקבוקי על ידי המחוללת אותו, הרקדנית אוקוני, הנראית במרכז הבמה לבושה ומופיעה כסמוראי בתחילת המאה ה-17.