מחקרים

לאחר שמחקרים קודמים הראו כי תאורה מלאכותית משבשת את צרצור הצרצרים, מתברר כעת כי גם יונקים אינם חסינים להשפעותיה.

מחקר חדש מאוניברסיטת תל אביב מצביע לראשונה כי תאורה מלאכותית בלילה – אפילו זו בעוצמה של תאורת רחוב – עשויה לשבש את המערכת החיסונית של מכרסמי בר, ואף להשפיע על יונקים אחרים.

הגר ורדי-נעים, דוקטורנטית בבית הספר החדש לסביבה והפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, ערכה את המחקר בגן למחקר זואולוגי ע"ש א' סיגלס באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתם של פרופ' יריב ויין – ראש המעבדה לאימונולוגיה יישומית בפקולטה למדעי החיים – ופרופ' נגה קרונפלד-שור – ראשת בית הספר לסביבה ורקטורית אוניברסיטת תל אביב.

מטרתה של הגר הייתה לבדוק כיצד תאורה מלאכותית משפיעה על מערכת החיסון של יונקים; הממצאים העידו שאפילו חשיפה מינימלית לתאורה בלילה מגדילה את הסיכון לתמותה פי 2.35.

עניין של זמן: חשיבות השעון הביולוגי למערכת החיסון

התגברות על ג'ט לג אחרי טיסה אינה האתגר היחיד לשעון הביולוגי שלנו.

לדברי ורדי-נעים, "חלקים נרחבים בגוף שלנו – ושל כל היונקים – נמצאים תחת רגולציה של שעון ביולוגי", אשר פועל במחזוריות של 24 שעות, "ומותאם למחזור האור והחושך." השעון "משדר לאיברים ולמערכות השונות מה נדרש מהם לעשות בכל שעה", בדומה למערכת החיסון.

חלק מרמות הלימפוציטים בגופנו - תאי דם לבנים המגנים מפני זיהומים, חיידקיים ותאים סרטניים - עולות ויורדות, וכתוצאה מכך, יותר נוגדנים מיוצרים נגד חיידקים או וירוסים בשעות מסוימות.

"הגוף צריך לדעת מה השעה. זיהום האור משנה את המשטר הטבעי של האור והחושך, ומשבש את התאמתו של השעון המרכזי לשעה הסביבתית ומשנה את הדפוסים הללו, כך שלזמן אין עוד הרבה משמעות".

^{תאי דם לבנים}

מכרסמים בחושך ובאור: ייצור נוגדנים בשעות הלילה

במחקר כיכבו שני מינים של מכרסמים קטנים החיים במדבר יהודה בנגב: קוצן זהוב, אשר פעיל יותר בשעות היום, ובן דודו הקוצן המצוי, אשר פעיל יותר בלילה.

שני מיני המכרסמים שוכנו ב"תנאי סביבה שמדמים עד כמה שניתן את תנאי הסביבה הטבעיים", כאשר חצי מהמכלאות הוארו בתאורת LED לבנה - "תאורה הנפוצה ביותר היום, ובעוצמה נמוכה יחסית – שמדמה תאורת רחוב." קבוצת הביקורת הושארה בתנאי חושך הנתונים לשינויים בתאורה הטבעית, כמו שמש, ירח וכוכבים.

החוקרים בדקו את אחוז תאי הדם הלבנים בדם המכרסמים במספר נקודות זמן ביממה, וגילו שכמו אצל בני אדם, רמת הלימפוציטים שלהם עולה בשעות המנוחה בין שתיים לארבע בבוקר. 

כמות ייצור הנוגדנים בתגובה לאנטיגן (חומר שמערכת החיסון מזהה ומגיבה אליו) הוא תהליך תלוי-זמן; לכן, "חיות שנחשפות לאנטיגן בשעות המנוחה מייצרות הרבה יותר נוגדנים כנגדו מאשר אלו שנחשפו בשעות הפעילות."

^{הקוצן המצוי}

השפעות זיהום האור: מהמכרסמים אל האדם

צוות המחקר גילה שהחשיפה לזיהום האור בשעות הלילה טשטשה את דפוסי יצור הנוגדנים בגוף: "במקום מחזוריות של שיא ושפל באחוז הלימפוציטים בדם ובתגובה החיסונית, ראינו השטחה מוחלטת של הדפוסים היומיים." ההשטחה מתייחסת לכך שמערכת החיסון מאבדת את הקשר עם השעון הביולוגי, ובעצם "עלולה להגיב בעוצמה פחות מיטבית לזיהומים ולסטרס סביבתי או לחיסון, מצב שעלול להפוך את בעלי החיים לפגיעים יותר לאורך זמן."

החוקרים משערים כי הפגיעה בתזמון הביולוגי אצל המכרסמים תרמה לירידה בהישרדות, שכן תועדו שיעורי תמותה גבוהים יותר של החיות שהיו חשופות לזיהום אור.

את גורל הקוצנים צוות המחקר רואה כמשל בלבד - וכי "יש להתייחס לזיהום אור כאל גורם סיכון בריאותי סביבתי בעל השלכות רחבות - לא רק על חיות בר אלא גם בהקשר של בריאות האדם והמערכת האקולוגית כולה."

בנוסף, אותם בעלי חיים עם מערכת חיסונית חלשה עלולים להעביר את מחלותיהם לבני אדם, ובכך להשפיע על מערכות החיסון האנושיות; לכן, צוות המחקר "מדגיש את הצורך לבחון מחדש את היקף ועוצמת התאורה הלילית במרחב העירוני והפתוח."

ייתכן שדווקא צמצום התאורה הלילית יסייע להשיב את האיזון הטבעי – ולחזק את חסינותם של יונקים, ובהם גם בני האדם.

הגילוי החל ביוזמתו של מועתז שלאעטה, תושב סכנין, אוטודידקט וחובב טבע, שזיהה בסקר פני שטח אבנים מסותתות בעלות מראה חריג הפזורות בבקעה. שלאעטה יצר קשר עם פרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, מומחה לתרבויות פלאוליתיות. יחד, החלו השניים לחקור את האתרים, המזוהים עם ההומו ארקטוס - מין האדם הקדום שחי באזורנו בתקופות קדומות.

בבקעת סכנין נמצאו מאות אבני יד - כלי אבן גדולים ומוקפדים ששימשו את האדם הקדום במשך למעלה ממיליון שנים. פרופ' ברקאי מסביר כי עושר הממצאים מעיד על כך שהבקעה הייתה מוקד פעילות מרכזי: "אבני היד שימשו ככלי המרכזי של בני האדם הקדומים במשך למעלה ממיליון שנים, והן מוכרות מאפריקה, אסיה ואירופה. בבקעת סכנין נמצאו מאות רבות של אבני יד המעידות כי האזור שימש מוקד פעילות אנושי חשוב לאורך פרקי זמן ארוכים. תנאי הסביבה - מקורות מים, בעלי חיים ועושר יוצא דופן של בולבוסי צור איכותיים - סיפקו לבני האדם הקדומים את כל צורכיהם, וסביר להניח כי קבוצות אנושיות חזרו וביקרו במקום שוב ושוב לאורך מאות אלפי שנים".

אבני היד: יותר מכלי עבודה פונקציונלי

הבקעה עשירה מאד גם בתפוחי אליהו, תרכיזים גאולוגיים מעוגלים, דמויי מח, ובתוכם גבישים נוצצים וכן בבולבוסי צור ובהם שרידי מאובנים. יש להניח שבני אדם קדומים שביקרו באזור לפני מאות אלפי שנים נדהמו מעושר האבנים יוצא דופן זה.

לצד נוף האבן העשיר והמיוחד נחשפה בבקעת סכנין תופעה יוצאת דופן: למעלה מעשר אבני יד עוצבו מבולבוסי צור שבתוכם מאובנים או תצורות גאולוגיות בולטות. אלמנטים טבעיים אלו שובצו במכוון במרכז אבן היד, במקום גלוי ומודגש. מאובנים ותופעות כאלה מקשים על סיתות מדויק וסימטרי, ולכן בחירת גושי האבן הללו אינה מקרית. להפך – הסיתות כולו בוצע כך שיבליט את תופעת הטבע וישאיר אותה במרכז הכלי, ולא כדי להתגבר עליה או להסוותה.

^{אבן יד שעוצבה סביב הטבעה של מאובן מבקעת סכנין}

הוכחה לראשית התודעה והאסתטיקה

החוקרים מדגישים כי שילוב המאובנים אינו מקרי ואף מקשה מבחינה טכנית על הסיתות. בחירת חומר הגלם הזה והמאמץ להבליט את המאובן מעידים על חריגה משיקולים הישרדותיים בלבד. "זוהי עדות ברורה לכוונה אסתטית ומושגית," אומר פרופ' ברקאי. "הסיתות שימש כאמצעי למסגור והדגשה של פלאי הטבע. בני האדם הקדומים לא רק השתמשו בכלים כדי לבתר פילים, אלא ייחסו ערך מיוחד למראה האבן ולמשמעותה".

תופעה זו מהווה עדות ברורה לכוונה אסתטית ומושגית בקרב בני אדם קדומים, משום שהיא חורגת משיקולים פונקציונליים של ייצור כלי. מאובנים ותצורות גאולוגיות משובצות אינן משפרות את תפקוד הכלי ואף עלולות לפגוע בו, ובכל זאת נבחרו שוב ושוב כחומר גלם מועדף. הבחירה המודעת להשקיע מאמץ בעיצוב הכלי סביב תופעת טבע יוצאת דופן מעידה כי מעבר לצורך ההישרדותי, ייחסו בני האדם ערך מיוחד למראה האבן ולמשמעותה. הסיתות שימש אמצעי למסגור, הדגשה והעצמה של תופעות טבע מעוררות עניין, ובכך משתקפת יכולת תפיסתית וקוגניטיבית מתקדמת.

הצוהר לעולם הפנימי של האדם הקדמון

בקעת סכנין שוכנת בסמיכות לנתיבי תנועה משוערים של פילים קדומים, שהיו מקור המזון העיקרי של בני האדם בתקופה זו. בדומה לאתרים מוכרים אחרים, כגון גשר בנות יעקב, סביר כי אבני היד שימשו בין היתר לביתור פילים ולהפקת קלוריות משומן ובשר. עם זאת, ריכוז כה גבוה של אבני יד מיוחדות אינו מוכר מאף אתר אחר בעולם, והוא עולה במספרו על כלל הממצאים המקבילים שתועדו עד כה.

לדברי פרופ' ברקאי, הממצאים מוכיחים כי כבר בראשית ההיסטוריה התקיימה באדם רגישות ליופי וחיבור עמוק ליסודות קמאיים בטבע. "הנוף המיוחד של בקעת סכנין גרם לבני האדם הקדומים להתנהג באופן מיוחד. נראה כי המאובנים והתופעות הגאולוגיות המיוחדות היו בעלי משמעות רבה עבור בני האדם הקדומים. הם ראו בתופעות אלה ביטוי לעצמתו של העולם, לקדמותו, ולפלא שבו. הממצאים מבקעת סכנין פותחים צוהר נדיר להבנת עולמם הפנימי של בני האדם הקדומים, ומצביעים על כך שכבר בראשית ההיסטוריה האנושית התקיימו רגישות לאסתטיקה, ייחוס משמעות לטבע ויחסים מורכבים בין אדם לעולמו. התגלית ממקמת את בקעת סכנין ואת הגליל התחתון בלב הדיון המחקרי הבינלאומי על ראשית התודעה, האסתטיקה והמשמעות בחיי האדם".

* פרופ' רן ברקאי הוא ארכאולוג פרהיסטורי באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בחקר התפתחות האדם הקדום ותרבויותיו, ונודע בין היתר בזכות חפירותיו במערת קסם ומחקריו על הקשר בין תזונה, בעלי חיים והתפתחות התודעה האנושית.

הדוקטורנטית עדי רחום והצוות מהמעבדה של פרופ' יוסי יובל מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, שמחקרם התפרסם בכתב העת eLife, רצו להבין כיצד חשיפה מוקדמת לסביבה משתנה ומאתגרת משפיעה על ההתנהגות של עטלפים. הם עקבו אחר 40 עטלפי פירות מצריים שגדלו בשני תנאים שונים לגמרי: קבוצה אחת נהנתה מסביבה מאתגרת, שבה היו צריכים להתאמץ ולפתור בעיות כדי להשיג אוכל, והשנייה גדלה בסביבה יציבה ונוחה שבה הכל הגיע בקלות. 

כשהעטלפים הגיעו לבגרות, החוקרים הצמידו להם מכשירי GPS זעירים ושחררו אותם לטבע כדי לראות מה יקרה. התוצאות: האתגרים של הילדות השתלמו בשטח.

אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים

הנתונים מה-GPS היו חד משמעיים. העטלפים שגדלו בסביבה המאתגרת הפכו ל"חוקרי ארצות" של ממש: הם עפו רחוק יותר וחקרו שטחים של 8 קמ"ר בממוצע, לעומת 3 קמ"ר בלבד אצל הקבוצה השנייה. הם גם היו פעילים יותר ובילו בחוץ כארבע שעות בלילה, שעה אחת יותר מקבוצת הביקורת.

הם העזו יותר: המרחק המקסימלי שלהם מהמושבה היה גדול כמעט פי שניים.

זה לא האופי, זה הניסיון

החלק המפתיע ביותר במחקר הוא שהחוקרים בדקו את ה"אישיות" של העטלפים עוד לפני שהניסוי התחיל. הם גילו שהאופי המולד של העטלף לא הצליח לנבא כיצד יתנהג בטבע. מה שבאמת קבע אם העטלף יהיה נועז או שמרן היה אך ורק הסביבה שבה גדל בחודשים הראשונים לחייו.

"מצאנו שלעטלפים יש גמישות מדהימה. הסביבה המוקדמת שהם נחשפים אליה פשוט מעצבת את הדרך שבה הם יחקרו את העולם כבוגרים", מסבירה עדי רחום.

"מחקרים קודמים שלנו הראו הבדלים התנהגותיים בין עטלפי עיר חקרניים לעטלפי כפר 'שמרנים' יותר. יתכן שהממצא הנוכחי מסביר כיצד נוצרים ההבדלים האלה בין הקבוצות", מסכם פרופ' יובל.

^{פרופ' יוסי יובל}

^{* פרופ' יוסי יובל הוא חוקר ישראלי בעל שם עולמי, ומכהן כחבר סגל אקדמי בכיר בבית הספר לזואולוגיה ובבית הספר סגול למדעי המוח. הוא מוביל את תחום הנוירו-אקולוגיה, המשלב בין חקר המוח לאקולוגיה כדי להבין כיצד בעלי חיים מקבלים החלטות ומנווטים בסביבתם הטבעית. נחשב למומחה מוביל בעטלפים, וחוקר את מערכת הסונאר (איכולוקציה) שלהם, דרכי התקשורת החברתית שלהם ויכולות הניווט המרשימות שלהם.}

המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי  Science of Food ממשפחת  NATURE, נערך על ידי צוות רב־תחומי בראשות אודיה קדר ופרופ׳ אלכסנדר גולברג מבית הספר להנדסה מכנית בפקולטה להנדסה ע"ש איבי ואלדר פליישמן, והיחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, המרכז הרפואי מאיר ואוניברסיטת תל אביב ובשיתוף חוקרים מהטכניון. בין החוקרים השותפים: פרופ׳ אורי אובולסקי (החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת בבית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב), פרופ׳ רונית קונפינו־כהן (יחידת אלרגיה ואימונולוגיה קלינית, המרכז הרפואי מאיר ואוניברסיטת תל אביב), ד"ר אפרים שטיינברוך, ד״ר אלכסנדר צמדנוב, ד״ר אלווארו ישראל, פרופ׳ יואב ליבני, ד״ר עידית לחובר־רות ופרופ' יוסי רוסמן.

אם אין קמח תאכלו אצות

על רקע האתגרים הגלובליים של גידול אוכלוסין, שינויי אקלים, פגיעה במערכות אקולוגיות והצורך בצמצום צריכת מזון מהחי, גובר החיפוש אחר מקורות חלבון חלופיים. אצת Ulva גדלה במהירות, אינה דורשת קרקע חקלאית או מים מתוקים, ומכילה ערכים תזונתיים גבוהים, אך עד כה הידע לגבי הפוטנציאל האלרגני שלה היה מוגבל.

המחקר בחן לראשונה באופן שיטתי את הפוטנציאל האלרגני של קמח אצה מעובד (Ulva-DBF). גישת המחקר שילבה סקירת ספרות מדעית, ניתוח פרוטאומי מתקדם של חלבוני האצה (חקר מקיף של כלל החלבונים בתא, ברקמה או באורגניזם, תוך מיפוי המבנה, הכמות והתפקוד שלהם בזמן נתון), וניסוי קליני ראשוני בבני אדם. 

• סקירת הספרות העלתה כי אין תיעוד קליני לאלרגיה לאצות ירוקות מסוג Ulva, בשונה ממקרים נדירים שתועדו באצות אדומות
• בניתוח הפרוטאומי אכן זוהו מספר מצומצם של חלבונים בעלי דמיון רצפי (הומולוגיה), לאלרגנים מוכרים ממזונות אחרים, אך שיעורם היחסי במוצר הסופי נמצא מזערי עד בלתי ניתן לגילוי, וחישוב הסיכון לאלרגיה מצביע על שכיחות אלרגיה נמוכה מאד באוכלוסייה
• בשלב הקליני השתתפו עשרות נבדקים בריאים שצרכו את קמח האצה תחת פיקוח רפואי. לא נצפו תגובות אלרגיות, אך חלק קטן מהמשתתפים דיווחו על אי־נוחות במערכת העיכול - תופעה שהחוקרים מייחסים ככל הנראה לתכולת הסיבים הגבוהה של האצה

שילוב נדיר של ערך תזונתי, קיימות סביבתית ופרופיל בטיחות מעודד

לדברי החוקרים, מדובר בשלב הערכה ראשוני, ויידרשו מחקרים רחבי היקף וצריכה ממושכת באוכלוסייה הכללית כדי לאשש סופית את פרופיל הבטיחות. עם זאת, הממצאים מצביעים על כך שחששות מאלרגניות אינם צפויים להוות חסם משמעותי לשילוב אצת Ulva  בתעשיית המזון, כחלק מהמאמץ לפתח פתרונות תזונתיים חדשניים וברי־קיימא.

"בעולם שבו שכיחות האלרגיות למזון נמצאת במגמת עלייה, יש חשיבות רבה לאיתור מקורות חלבון איכותיים בעלי פוטנציאל אלרגני נמוך. ממצאי המחקר מצביעים על כך שאצות הים עשויות להוות חלבון מבטיח, הן מההיבט הבריאותי והן כחלק מחשיבה רחבה על מערכות מזון בטוחות וברות קיימא – וזוהי בשורה חשובה", אמרה פרופ' רונית קונפינו-כהן.

"המחקר מחזק את ההבנה כי פתרונות תזונתיים מהים יכולים למלא תפקיד משמעותי בהתמודדות עם אתגרי המזון של העתיד. אצת Ulva, שגדלה ללא צורך בקרקע חקלאית או במים מתוקים, מציעה שילוב נדיר של ערך תזונתי, קיימות סביבתית ופרופיל בטיחות מעודד. ממצאים אלו מקרבים את האצה צעד נוסף מהמעבדה אל הצלחת, כחלק מהמאמץ לפתח מערכות מזון יעילות, בריאות וידידותיות לסביבה", סיכם פרופ' גולברג.

פרופ' אלכסנדר גולברג חוקר בתחום ביו-הנדסה סביבתית, מערכות יעילות אנרגיה, הנדסת מערכות ביולוגיות וקיימות.

פרופ' רונית קונפינו-כהן היא מומחית באימנולוגיה ואלרגולוגיה וחברת סגל אקדמי קליני ברפואה פנימית.

המחקר נערך במעבדה של פרופ' ניצן צנזור מבית הספר סגול למדעי המוח ובית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהובלת הדוקטורנט אור דזציו ובשיתוף פעולה עם המעבדות של פרופ' יאיר בר־חיים ופרופ' עידו תבור. צוות המחקר כלל את נוגה יאיר, נוגה מנדלוביץ', ד"ר ניב טיק, את ד"ר חגי שרון מביה"ח איכילוב, ואת פרופ' דניאל פיין מהמכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) בארה״ב. המחקר פורסם בכתב העת המדעי Brain Stimulation.

להשפיע על האופן שבו הזיכרון מתקבע מחדש במוח

החוקרים התמקדו בהיפוקמפוס – אזור עמוק במוח שאחראי על עיבוד, אחסון ושליפה של זיכרונות. מאחר שגירוי ישיר של אזורים עמוקים במוח מחייב התערבות פולשנית, נעשה שימוש בשיטה עקיפה ומתוחכמת: זיהוי אזורים שטחיים במוח שמחוברים תפקודית להיפוקמפוס, וגירוי שלהם באמצעות גירוי מגנטי מוחי (TMS). מיקום הגירוי נקבע באופן אישי לכל משתתף באמצעות סריקות ,fMRI מה שהפך את הטיפול למותאם אישית.

במחקר הראשוני השתתפו עשרה מבוגרים עם PTSD שעברו חמישה טיפולים שבועיים. בכל מפגש הופעל תחילה הזיכרון הטראומטי, ולאחר מכן ניתן הגירוי המוחי – בדיוק בשלב שבו הזיכרון נמצא במצב "גמיש" ופתוח לשינוי, במסגרת תהליך המכונה רה־קונסולידציה. מטרת החוקרים הייתה להשפיע על האופן שבו הזיכרון מתקבע מחדש במוח, ובכך להקל על הסימפטומים של הפוסט-טראומה.

התוצאות הראו ירידה חדה בחומרת תסמיני הפוסט־טראומה, ובעיקר בתדירות ובעוצמה של הזיכרונות החודרניים. כל המשתתפים הראו שיפור עקבי. במקביל, הדמיות מוח הראו ירידה בקישוריות בין ההיפוקמפוס לאזורי הגירוי – עדות לכך שהשינוי אינו רק סובייקטיבי, אלא משקף שינוי ממשי בפעילות המוח.

חשיבות מיוחדת על רקע אירועי 7 באוקטובר

לממצאים חשיבות מיוחדת עבור חיילי צה״ל, אנשי כוחות הביטחון, אזרחים שנחשפו לאירועי הטרור ב־7 באוקטובר, שורדי הטבח ונפגעי הירי והחטיפות – אוכלוסיות שבהן שיעור הפוסט־טראומה צפוי להיות גבוה במיוחד. רבים מהם מדווחים על זיכרונות חודרניים עזים, גם חודשים לאחר האירועים. האפשרות לפתח טיפול קצר, לא פולשני, שמכוון ישירות למנגנון הזיכרון הטראומטי – עשויה להפוך לכלי משמעותי במערך השיקום הלאומי.

לדברי החוקרים, מדובר במחקר ראשוני בקבוצה קטנה וללא קבוצת ביקורת, אך כזה שמציג הוכחת היתכנות ברורה. כעת נדרשים ניסויים קליניים רחבים ומבוקרים כדי לבחון את יעילות השיטה לאורך זמן. אם הממצאים יאוששו, ייתכן שמדובר בשינוי כיוון מהותי באופן שבו מטפלים בזיכרון טראומטי – לא רק בהשלכות הרגשיות שלו, אלא בשורש העצבּי עצמו.

פרופ' ניצן צנזור מסכם: "הממצאים הראשוניים מצביעים על שינוי תפיסתי באופן שבו ניתן לגשת לטיפול בפוסט־טראומה. אנחנו מנסים כאן להתערב באופן ממוקד במנגנון המוחי של הזיכרון עצמו – בזמן שבו הוא 'נפתח' מחדש וניתן לשינוי. העובדה שראינו ירידה עקבית בזיכרונות החודרניים אצל כל המשתתפים, לצד שינוי מדיד בפעילות המוח, היא מעודדת מאוד. חשוב לי להדגיש שמדובר בתוצאות ראשוניות ביותר. יחד עם זאת, במיוחד על רקע המציאות הישראלית הנוכחית, אנחנו מקווים שהמשך המחקר הקליני המלא יאפשר בעתיד לפתח טיפול לא פולשני ונגיש, שיסייע לחיילים ולאזרחים רבים לחזור לחיים תפקודיים ללא פלישה מתמדת של הטראומה".