"חשוב לתת את הדעת גם לאסונם של עמים אחרים"

בטקס יום הזיכרון לשואה שנערך באוניברסיטה בשבוע שעבר נשאה דברים פרופ' אמריטה דינה פורת, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל. פרופ' דינה פורת משמשת כהיסטוריונית הראשית של יד ושם,  ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו, ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ' סליינר באוניברסיטת תל אביב. מובאים כאן דבריה בבמלואם:

"בסוף ינואר 1998, לפני כמעט 20 שנה, עמד פרופ' יהודה באואר באולם המרכזי של הבונדסטג בברלין ודיבר אל חברי הפרלמנט הגרמני.  היה זה בישיבה מיוחדת לציון יום שחרורו של מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום, והייתה זו הפעם הראשונה שישראלי הוזמן לאירוע כזה. תארו לכם את באואר, פלמ"חניק, קיבוצניק, לא ניצול ולא בן ניצולים, מרביץ שם תורה ולקח, ואינו חס ואינו נמנע מן השאלות הקשות ביותר. את נאומו המרשים חתם בהצעה הבאה: הוא הציע, בעקבות השואה כמובן, להוסיף לעשר הדיברות שצווה בהם העם היהודי, עוד שלוש, ולהחיל אותן על כל יושבי תבל: לעולם לא תהיה קורבן, לעולם לא תהיה עומד מן הצד ולעולם לא תפשע נגד זולתך.

דבריו אלה זכורים ביתר שאת היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כאשר אנו, כאזרחי ישראל, מציינים יחד את האירועים שקרו לפני 70 ו-75 שנה. הם זכורים ביתר שאת מפני שדווקא היום, באמצע 2017, כשאנו מתבוננים במתרחש בסביבתנו הקרובה, ובעולם בכלל, עולות בנו מחשבות ושאלות ביתר חריפות מאשר כרגיל.

לעולם אל תהיה קורבן: בוודאי, ואין צורך לחזור ולצטט את מגילת העצמאות שלנו, האומרת ש"השואה, שנתחוללה על עם ישראל... ובה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל". וגם לא את תיאורו המפעים של עמוס עוז, בספרו 'סיפור על אהבה וחושך', את הזעקה והשאגה שבקעו כאן מכול פה כאשר הצביעה עצרת האו"ם  בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. ואת הדמעות שראה באותו לילה לראשונה על לחיי אביו, כשנזכר בהשפלות שהיו מנת חלקו בווילנה, ועכשיו – הוא אומר לבנו עמוס – עכשיו זה נגמר. עוד יהיה קשה  מאוד, זמן רב מאוד, אמר האב, ועוד נקריב קורבנות הרבה, אבל ההשפלה, ותחושת הקורבן שקל לפגוע בו, הסתיימו באותו רגע.

הארמנים מבקשים הכרה אך ישראל טרם השיבה

ברור שאנו משתדלים לזכור ולהבין את אשר אירע לעמנו בשואה, וברור שהיא הייתה אירוע ייחודי בכל קנה מידה וקשה עד היום להבין באמת כיצד, וביחוד למה, התרחש. אבל במקביל להדגשה שהשואה הייתה ייחודית, ומבלי לגרוע מייחודיות זו, האם אנו נותנים את הדעת על אסונם של עמים אחרים: לפני כשנתיים ציין העם הארמני מאה שנה לרציחתם של כמיליון וחצי מבניו באמצעים ובשיטות אכזריות, וגם הם, בני דור רביעי וחמישי היום, אינם ניתקים מעברם. בשנים האחרונות הגבירו הארמנים את מאמציהם לזכות בהכרה בינלאומית בהגדרת אסונם כרצח עם, 20 ארצות כבר נענו לפנייתם והם מבקשים הכרה גם מאתנו, וטרם נענו. ועוד: כאשר אנו עוקבים אחרי האנטישמיות בעולם, ובאירופה במיוחד, האם אנו לוקחים בחשבון, שבמקביל חיה שם במשך מאות בשנים עוד אומה, הצוענים, מפוזרים ומפורדים בין הארצות השונות, ומספרם כמעט כמספרנו – כ-13 מיליון נפש, שגם אותם הוציאו הנאצים אל מחוץ לסולם הגזע שהם המציאו, ורצחו בהם קרוב לרבע מיליון. היום, כאשר שוב גואה באירופה שנאת זרים, היחס כלפיהם, הצוענים, הוא אלים הרבה יותר מאשר כלפי יהודים, וכך גם ההתבטאויות הנוגעות להם ולתכונותיהם. הם טרם למדו לעמוד על נפשם ועל זכויותיהם, והנהגתם נושאת עיניה אלינו, כדי ללמוד דרכים לזכור את העבר ולעמוד בפני ההווה.

וכאן אנו מגיעים לדיבר השני שהוסיף באואר, לעולם לא תהיה עומד מן הצד כאשר פוגעים בזולתך: יד ושם העניקה את אות ההוקרה הגבוה ביותר שלה, אות חסיד אומות העולם, ללמעלה מ-23 אלף איש ואישה, שחירפו את נפשם ונפש משפחותיהם, ואין כאן הגזמה או מליצה, שכן הגרמנים הוציאו להורג מי שנתפסו מחביאים יהודים במזרח אירופה, אותם ואת ילדיהם. אנו מוקירים מקרב לב בני אדם אמיצים אלה, שאין שום מכנה משותף ביניהם פרט לחמלה שגילו בשעת צרה, ולסיכון שהסתכנו למען בני אדם שלרוב לא הכירו כלל.

והכנסייה הקתולית הכריזה לאחרונה על שני אפיפיורים כעל קדושים: יוחנן ה-23, שסייע ככל יכולתו לשליחי ההצלה של היישוב, בחום ובזרועות פתוחות, והתאבל על אסונו של העם היהודי מקרב לב. בשנות ה-60' יזם, בין היתר, מסמך מכריע הפוטר את העם היהודי לדורותיו מן האשמה ברצח ישו, מכיר בו כעם בחירה לצד הנוצרים ומוקיע אנטישמיות באשר היא. ויוחנן פאולוס השני, שהיה בנעוריו חבר מחתרת אנטי-נאצית בזמן המלחמה, היה הראשון להגיע לאושוויץ להניח שם זר על מצבות הנרצחים ולחתום על הסכם יסוד עם מדינת ישראל. אני גאה לומר שמסמכי הכנסייה שפורסמו ב-50 השנים האחרונות, ועניינם התקרבות לעם היהודי בעקבות השואה, תורגמו כאן אצלנו לעברית, ההוצאה לאור שלנו פרסמה אותם כספר, והוא הוגש לאחרונה לאפיפיור הנוכחי, ולנשיא המדינה, ראובן ריבלין.

תמונות הזוועה מסוריה מעוררות אסוציאציות קשות

אבל שלוש המלים הנוקבות – עמידה מן הצד – קיבלו לאחרונה משמעות נוספת ודחיפות עקב האירועים המתרחשים סביבנו. בשנתיים האחרונות הגיעו לאירופה כשניים וחצי מיליון פליטים, מאפריקה, מסוריה ועיראק ומאפגניסטאן. מתוכם קלטה גרמניה מיליון ושבע מאות אלף, מספר עצום, וקליטתם שם קשורה במישרין להיסטוריה של גרמניה במלחמת העולם השנייה הנוראה שהיא, גרמניה, הציתה בגלל אידיאולוגיה גזענית ושונאת זרים. אלפים מהם טבעו בים או מתו בדרכי הנדודים למחוז חפצם, ומאות עדיין טובעים ונעלמים חדשות לבקרים. ובשש השנים האחרונות - סוריה. מעבר לגבול הצפוני שלנו נהרגו כ-600,000 נפש, ובהם אחוזים גבוהים של אזרחים, נשים וילדים, מיליונים הפכו לפליטים בארצם ומחוצה לה. כ-3000 פצועים ונפגעים סורים טופלו במערכת הבריאות בצפון, במסירות וללא תמורה, וזהו מספר עצום מצד אחד, וטיפה בים הדמעות מצד שני. ולאחרונה – תמונות הזוועה של תינוקות מתענים בייסורים הנוראים שגורם הנשק הכימי, והשאלה מה ואיך לעשות, והאסוציאציות מתקופת השואה, מתדפקים בכוח על דלתנו.

הרב הראשי לשעבר, היום רבה של תל אביב, ישראל מאיר לאו, דיבר בשבוע שעבר על השואה בסוריה, ומיד ננזף מכל עבר, כי שואה ממש הייתה רק אחת. זה נכון, ואכן כבר דברנו על ייחודה של השואה, אבל הוא עצמו ניצול שואה, היה ילד רזה בן שמונה כשיצא מבוכנוואלד, שם החביא אותו אחיו בשק שנשא על גבו, והתמונות שראה לאחרונה בטלוויזיה הזכירו לו זוועות שהוא הכיר היטב. ישראלים רבים אוספים עכשיו כסף ומצרכים שיישלחו לסוריה, וזה בצד החשש להסתבך שם צבאית ומדינית, ובצד האסוציאציה החזקה ביותר שפרשת סוריה מעלה, והיא, שבשעת צרה גדולה, מה שנקרא העולם, לא הושיע. וגם הכלים הבינלאומיים שהוקמו אחרי מלחמת העולם לא מנעו את האסונות והרציחות שקרו בעשורים האחרונים.

לא נהיה שוב קורבן אך גם לא נשכח אסונם של אחרים

לעולם לא תפשע נגד זולתך. החרדה מפני אידיאולוגיות וכוחן הסוחף, וקודם כול החרדה מפני אידיאולוגיות קיצוניות, מול צד של המפה הפוליטית והדתית, שהן הן המקור וההשראה לאלימות לסוגיה, חייבות ללוות אותנו מאז ועד היום, ודווקא ביום זה עלינו לשאול מה עשינו ומה אנו עושים כדי לעמוד מול תופעות של גזענות בקרבנו, כאן ועכשיו: התנכלויות אלימות והשחתה של מקומות קדושים לדתות אחרות, פגיעה ברכושן של משפחות וביטויי גנאי וסמלים הנמרחים על קירות בתים, מסגדים וכנסיות, אינם שונים מהצתת בתי כנסת, ממריחת צלבי קרס באירופה ובעולם, ומפגיעה ברכושם של יהודים. לא נוכל להתייחס לאנטישמיות בחומרה ולהוקיע את ביטוייה מבלי להסתכל גם אל תוך ביתנו פנימה, ולדרוש ענישה לא פחותה מזו אנו דורשים לפוגעים ביהודים מחוץ לגבולות ישראל.

ולכן, לא נהיה שוב קורבן, טרף קל, אך גם לא נשכח את אסונם של אחרים בעבר ואת תלאותיהם בהווה; נוקיר את מי שלא עמדו מן הצד והושיטו לנו יד בעבר, אך לא נשכח להושיט יד לסובלים היום; ונמצא את שביל הזהב שבין ההגנה ההכרחית על עצמנו ועל קיומנו לבין הימנעות מפגיעה בזולת, ואז, כפי שכתב המשורר אבא קובנר, נהיה ראויים לזכרם של המתים".