דו"ח הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

19 דצמבר 2021

פרופ' כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל

מכון חרוב ואוניברסיטת תל אביב הגישו את "דו"ח הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות" לנשיא המדינה יצחק הרצוג ולרעייתו מיכל. הוועדה הציבורית הוקמה במטרה לפעול למען יצירת שינוי במדיניות ובשירותים המיועדים לילדים אשר נפגעו פגיעה מינית בישראל, ולבוגרות ולבוגרים שעברו פגיעה בילדותם.

הוועדה הציבורית פעלה לאיסוף עדויות מכל מי שעבר פגיעה מינית בילדות. במשך שנה (ספטמבר 2020- ספטמבר 2021) נאספו 505 עדויות שנמסרו בכתב ובעל פה מנפגעים ונפגעות אשר חיים במדינת ישראל, מעל גיל 18 שעברו פגיעה מינית בילדות. הוועדה בחרה לשים במרכזה את הנפגעות והנפגעים וללמוד מחוויות חייהם ומסיפוריהם על מנת להסיק אלו שינויים יש להוביל במדיניות ובמענים הרלוונטיים לטיפול ומניעה של פגיעה מינית בילדים.

חברי הוועדה הינם מומחים מתחומים שונים העוסקים בנושא של התעללות והזנחה של ילדים. פעילותם המקצועית הינה במסגרת אקדמית, משפט, פעילות ציבורית וחברתית וניהול של שירותים ומענים העוסקים בטיפול ובמניעה של פגיעה מינית והתעללות בילדים. (ראה פירוט של חברי הוועדה בסוף המסמך).

לדו"ח המלא >

עיקרי ממצאי הוועדה – ממצאים כלליים:

מניתוח סטטיסטי של העדויות עולה שכ-71.5% מהפגיעות היו בעל אופי מתמשך וכ-25% היו חד פעמיות.
הגיל הממוצע שבו החלה הפגיעה בילדות הנו גיל 8. 25% מהפגיעות החלו כאשר הילד או הילדה הנפגעים היו מתחת לגיל 5.
באשר לזהות הפוגע, כ- 41% מהפגיעות נעשו בידי אדם שהיה מוכר לילד (שלא מהמשפחה), 25% מהפגיעות נעשו בידי אדם או אנשים מהמשפחה הגרעינית ו-כ25% בידי אדם או אנשים מהמשפחה המורחבת.
רק ב-41% מהמקרים שהובאו לפני הוועדה הציבורית, הפגיעה נחשפה בילדות.
רק אחד מכל שני ילדים שחשפו את הפגיעה הופנה לקבלת סיוע מרשויות המדינה.
כרבע (24%) מהפונות והפונים לוועדה התייחסו לקשיים כלכליים בחייהם הבוגרים הנובעים מהפגיעה שעברו. מתוכם: 50% בשל קשיים בתפקוד בעבודה וכ-40% בשל הוצאות כספיות על טיפולים נפשיים. כ11% מהפונים לוועדה מתקיימים מקצבת נכות בלבד.

ממצאי הוועדה בהקשר של מערכת הבריאות

הממצאים מציגים תמונה קשה של חוויות הנפגעות והנפגעים בהקשר למערכת הבריאות. הממצאים מגלים כי הנפגעים והנפגעות סובלות מבעיות בריאותיות מרובות, חלקן תוצר ישיר של הפגיעה הקשה והמתמשכת שחוו וחלקן קשורות לסימפטומים גופניים פוסט-טראומטיים.
סוגיה מהותית שבלטה מתוך העדויות של הנפגעות והנפגעים היא שלא נעשתה כל הנגשה לשירותים שלהן הן זכאיות במערכת הבריאות. תפיסתן של נפגעות בילדות הייתה כי רק אם יש חבלה חמורה ניתן לפנות למערכת הבריאות וכך הן נותרו שנים ארוכות, כאובות ופצועות ללא מענה. הנפגעות מתארות בעדויותיהן בעיות בריאותיות כמו כאבים חוזרים, בעיות עיכול, בחילות, בעיות גניקולוגיות, דלקות חוזרות וכדומה.ואולם, על אף הביקורים החוזרים בשירותי בריאות, לא נשאלו על ידי רופאים או צוותים רפואיים אחרים האם עוברות פגיעה כלשהי. ישנן נפגעות שמתארות כי כל האבחנות שניתנו להן לאורך הדרך – הפרעות אכילה, דיכאון וחרדה, הפרעת אישיות גבולית – כל אלו הם למעשה דבר אחד: התעללות מינית בילדות.
הממצאים מגלים כי גם בבגרותן, הנפגעות חוות קושי גדול במהלך בדיקות והליכים רפואיים. הן מתארות הליכים והתערבויות רפואיות שלא פעם נחוות כפולשניות, ומעוררות תחושות קשות שקשורות לפגיעות שעברו. למשל, רפואת שיניים, בדיקות גניקולוגיות ולידה מתוארות כחוויות קשות שמעוררות את הזיכרונות הטראומטיים ומייצרות חרדה גדולה. התערבויות אלה, במסגרת מערכת בריאות שאינה מיודעת טראומה ופגיעה מינית, מייצרות טראומה חוזרת עבור הנפגעות.
הנפגעות מתארות קושי משמעותי נוסף במפגש עם מערכת הבריאות, והוא האופן שבו מערכת הבריאות תופסת ומתייגת אותן. ביתר פירוט, הנפגעות מתארות כי במערכת הבריאות הן מתויגות כמטופלות פסיכיאטריות, על אף שמדובר בתגובות פוסט-טראומטיות לפגיעות קשות שעברו. התיוג שלהן כ״חולות פסיכיאטריות״ משקפת את העיוורון של המערכת אל מול הבעיה ממנה הן באמת סובלות. הנפגעות משתפות כי הטיפול שקיבלו לא היה רגיש ומותאם למצבן, המוקד בעיקר היה מתן תרופות הרגעה, והתעלמות מהפגיעה שעברו והשלכותיה, דבר שגרם לחוויות קשות במהלך הטיפול שלא קיבלו מענה, והביא להימנעות מפניה לטיפול מצידן.

ממצאי הוועדה בהקשר של מערכת החינוך

מסגרות חינוך הן מוקד לחשיפת הפגיעה המינית. ילדים נפגעים מנסים לחשוף את הפגיעה תוך כדי שימוש בהתנהגות פוגענית כלפי עצמם או כלפי אחרים או כאשר מביעים את הקושי שלהם דרך התנהגות. לרוב הצוות החינוכי אינו מפרש התנהגויות אלו כסכנה לפגיעה, והגישה שהוא נוקט כלפיהם היא יותר פיקוחית ומשמעתית.
כאשר הפגיעה המינית מצליחה להיחשף, תגובות מערכת החינוך נעות על רצף. בצד אחד שלו, נפגעות ונפגעים מתארים את מערכת החינוך והדמויות בתוכה כמי שהצילו אותם פיזית או נפשית. בצד השני של הרצף, מערכת החינוך מתוארת כמי שתגובתה הייתה מכחישה, לא מותאמת ולעיתים מאשימה או פוגענית. כמו כן תוארה מערכת החינוך כנפקדת ממערך הטיפול והליווי של ילדים נפגעים לאחר חשיפת הפגיעה.

ממצאי הוועדה בהקשר של מערכת המשפט

באחוז קטן יחסית (9%) מן העדויות שנמסרו לוועדה תוארה פנייה קונקרטית למערכת לאכיפת החוק כגון הגשת תלונה במשטרה או חקירה על ידי חוקר ילדים וברוב במקרים הפגיעה כלל לא דווחה לרשויות החוק או נחקרה על ידן.
נפגעות ונפגעים שיתפו כיצד בחרו שלא להיעזר במערכות אלה מתוך חשש להישרדותם הרגשית ולפגיעה שהם עשויים וחוששים לחוות ממערכות אלה.
מתוך העדויות שהתייחסו להליך משפטי, תארו נפגעות ונפגעים לעיתים חוויה קשה במפגש עם מערכות החוק והמשפט, ואי שמירה על זכויות כגון: הזכות למידע, לכבוד, להשתתפות וייצוג והזכות להגנה ולצדק.
נפגעות ונפגעים תארו תחושה של חוסר נראות והדגישו כי הענישה לא עוזרת להחלמה, אלא מה שעוזר להחלמה וזקוקים לו הוא אמון, נראות ותוקף.

המלצות הוועדה הציבורית

המלצה כללית: הקמת הרשות להגנה על ילדים במדינת ישראל. הרשות להגנת הילד תכלול צוות בין משרדי שיפעל כצוות בכיר קבוע לתיאום ולשיפור מתמיד של המדיניות, נהלי עבודה, שיתוף הפעולה והצלבת מידע בין כל המשרדים. רשות זו תדאג להצבתם של גורמים מקצועיים אליהם יוכלו ילדים נפגעי תקיפה מינית לפנות ללא חשש, ואלה יובילו וילוו את הטיפול בילדים אלה בין כלל המערכות המקצועיות הרלוונטיות ויעקבו אחריו, תוך שיתוף הילד.ה, על מנת למנוע "נפילה בין הכיסאות" ועל מנת להנגיש את ההליכים השונים עבורו. גורמים אלה יוצבו בפריסה ארצית רחבה והכשרתם תכלול, בין היתר, התאמה תרבותית.

המלצות למערכת הבריאות

הכשרות חובה לכל אנשי הצוות במערכת הבריאות בנושא של פגיעה מינית בילדות תוך דגש על זיהוי ואיתור. במתן ההכשרות יש הכרח לשים את הדגש על ידע לצד מיומנויות פרקטיות ושינוי עמדות אישיות ומקצועיות של אנשי המקצוע.
קידום רפורמה בשירותי הבריאות למערכת מיודעת טראומה. במציאות הנוכחית נראה כי בהתערבויותיה של מערכת הבריאות יש פוטנציאל לייצר טראומה חוזרת בקרב הנפגעות ועל מנת למנוע זאת יש הכרח לקדם התאמות במערכת הבריאות אשר ישימו במוקד גם כלים פרקטיים להתערבות בהקשרים של פגיעה מינית.
אי שיווין במערכת הבריאות- יש הכרח לקדם את פיתוחן של מסגרות ושירותים מותאמים לנפגעות ונפגעי פגיעה מינית מכל הקשרי החיים של החברה הישראלית- הן בפריפריה הגאוגרפית של ישראל והן להקשרים של שפה, תרבות ודת.

המלצות למערכת החינוך

חובת הכשרה בנושא פגיעה מינית בילדים לכלל הצוותים החינוכיים באופן מתמשך, בדגש על מיומנויות של זיהוי ואיתור ילדים נפגעים ובשינוי עמדות של אנשי חינוך כלפי פגיעה מינית בילדות.
על מערכת החינוך לספק לילדים הנמצאים במסגרתה - מגן ועד תיכון - מערכים מותאמים אשר יתמקדו במניעה של פגיעה, בשיח על זכויות ילדים ובמתן מידע לילדים על המענים והאנשים שעומדים לרשותם במצבים של פגיעה.
מיקומה של מערכת החינוך בתוך רצף השירותים של טיפול בפגיעה מינית בילדים, החל מחשיפת הפגיעה, ושימושה כחלק ממעטפת תומכת אשר מקושרת עם גורמים אחרים הנוגעים לטיפול בפגיעה.

המלצות למערכות הרווחה

יש לקדם מערכת רווחה מיודעת זכויות ילדים אשר תקדם קבלת החלטות מבוססת זכויות ילדים ותהליכי התערבות אשר משלבים את השתתפותם של ילדים בצורה מותאמת להקשרי החיים של הילדים.
יש לקדם מערכת רווחה אשר ממוקדת בהגנה על ילדים כאשר תהליך החקירה הינו מרכיב ולא מהות ההליך כולו.
יש הכרח לייצר רצף מענים מרגע החשיפה לכל אורך ההתערבויות של הילד על מנת למנוע יצירת בורות קשים של חוסר הגנה והחמרה של הטראומות בהן נתון הילד.

המלצות למערכות להבטחת הכנסה

מתן פיצויים לילדים שנפגעו מינית בילדותם שכן האחריות על הפגיעה היא קודם כל על המדינה אשר נכשלה בהגנה עליהם.
יש הכרח לבצע רפורמה משמעותית בהליכי ההכרה – הליך ההכרה כפי שהוא נעשה היום ותואר על ידי הנפגעות והנפגעים הוא משפיל, לא מותאם, לא מונגש ומייצר חוויות של שחזור טראומה - על ההליך להיות מונגש, מיודע טראומה, מיודע פגיעות מיניות בילדות בכל שלביו והיבטיו.