מחקרים

חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בודדו גן, שביטוי יתר שלו מפעיל את מנגנון הרבייה האל-מינית בצמחים. התגלית עשויה לשפוך אור על המעבר האבולוציוני של מינים מהים ליבשה ולחולל מהפכה בחקלאות. את המחקר, שהחל לפני עשור, ערכו שתי קבוצות מחקר: קבוצתו של פרופ' ניר אוהד, חבר במחלקה לביולוגיה מולקולרית ואקולוגיה של צמחים ומנהל מרכז מן לבטיחות ולביטחון המזון באוניברסיטת תל אביב, בהשתתפות עמיתת המחקר ד"ר אביבה כץ וד"ר עידן פרמן מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, וקבוצתו של פרופ' ראלף רסקי, ראש המחלקה לביוטכנולוגיה של צמחים באוניברסיטת פרייבורג שבגרמניה, בהשתתפות תלמידת הדוקטורט נלי הורס ומנהלת קבוצת המחקר ד"ר אווה דקר. תוצאות המחקר התפרסמו השבוע בכתב העת היוקרתי Nature Plants.

"ככלל, צריך להבחין בין רבייה מינית לרבייה אל-מינית", מסביר פרופ' אוהד. "ברבייה מינית שני תאי מין מתלכדים כדי ליצור את הדור הבא. מאחר שתאי מין מהורים שונים באים עם מטען גנטי שונה, הצאצא יכיל מחצית מהגנים של כל אחד מההורים. 'ההיגיון' האבולוציוני הוביל ליצירת צאצאים שונים, שכל אחד מהם עשוי להיות מותאם באופן מעט שונה לסביבה. השונות הזאת מבטיחה הישרדות. אם כולנו נהיה זהים לחלוטין, מצב חדש עלול לחסל את המין כולו. מצד שני, לא תמיד אפשר למצוא פרטנר מיני לרבייה. צמח שגדל בסביבה שמקשה עליו לעשות האבקה, למשל, בכל זאת יוכל להצמיח צאצאים זהים אם קיים אצלו המנגנון הקדום של רבייה אל-מינית. זה מעין גיבוי אבולוציוני של הצמח".

צמח אחד כזה, המתרבה ברבייה מינית, הוא טחב מסוג Physcomitrella patens, שנבחר כצמח המודל למחקר. באמצעות ביטויו של גן בודד בשם BELL1 בכל רקמות הצמח, החוקרים גרמו לטחב לייצר עוברים שלא במערכות הרבייה אלא ברקמה דמוית ה"גבעולים" של הטחב. עוברים זהים אלו התפתחו לבוגרים שהעמידו צאצאים פוריים משלהם.

דור חדש ללא הפריה

"בודדנו גן מסוים אחד, שחיפשנו כמוהו כבר הרבה זמן בכל מיני מערכות של צמחים", אומר פרופ' אוהד. "בביטוי הגן הזה, עקפנו את הצורך בתהליך הרבייה ובמערכות הרבייה, וגרמנו לצמח ליצור את הדור הבא באופן עצמאי וללא הפריה. הגן שזיהינו נמצא תחת הבקרה האפיגנטית בצמח, מערכת שאחראית על ביטוי הגנים בהתאם למשוב מהסביבה הפנימית והחיצונית. בלשון השאלה, המערכת האפיגנטית היא כמו מערכת של טעמי מקרא: היא אינה משנה את הכתוב, במקרה הזה את הקוד הגנטי, אלא מנחה כיצד יש לקרוא ולפרש אותו. על ידי ביטוי הגן BELL1 בצמח גרמנו למערכת להפעיל את הקוד הגנטי של הצמח, יתכן שבדומה למצבים טבעיים כמו בתנאי עקה, אשר גורמים לו להתרבות ללא פרטנר".

החוקרים מקווים שהמחקר החדש יהווה פריצת דרך בהבנת היווצרותם של עוברים ללא הפריה. "תהליך יצירת עוברים במהלך האבולוציה חייב שלבי ביניים, ממצב שבו העובר היה בן תא אחד למצב שבו העובר החל להתחלק וליצור את הגוף הרב-תאי שמאפיין את כל צמחי היבשה היום. מבחינה מדעית, עדיין רב הנסתר על הגלוי ברבייה אל-מינית, ובמעבר מרבייה אל-מינית לרבייה מינית. זה המפתח להבין את ראשיתם של חיים חדשים".

חלומן של חברות הזרעים - שכפול גנטי טבעי

בנוסף,  מאחר שגן זה שמור בין מיני הצמחים, הבנת המנגנון שבבסיס הרבייה האל-מינית יכול לפרוץ את הדרך להפעלת תהליך דומה גם בצמחי יבול, ובכך לייצר זרעים מצמחים נבחרים ללא שימוש בתאי מין – שיבוט שיאפשר ריבוי מהיר של צמחי המטרה, אכסונם כזרעים והפצתם לחקלאים באמצעים פשוטים ובעלויות נמוכות.

"זה החלום של חברות הזרעים", מסביר פרופ' אוהד. "שכפול גנטי טבעי, שיעשה על ידי הצמח עצמו, הוא שם המשחק בחקלאות, מאחר שהוא מקנה אחידות. חברות הזרעים משקיעות כסף וזמן כדי להשביח וליצור זנים עיליים, שיהיו בעלי התכונות הרצויות והפרמטרים התזונתיים הנכונים, צמחים שלפירות שלהם יש טעם טוב, שהם עמידים בפני מחלות וכך הלאה. את הזנים האלו אנחנו רוצים לשכפל בלי לערב תאי מין. הפוטנציאל התזונתי והכלכלי פה הוא אדיר. יצירת זרעים זהים תאפשר לשמר אותם לאורך זמן, ולשווק ולהפיץ אותם לחקלאים בצורה קלה וזולה, דבר שיכול לחזק משמעותית את אבטחת המזון בעולם".

את המחקר פורץ הדרך ביצעה פרופ' דפנה יואל מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם חוקרים מהמחלקה לנוירוביולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס. וייז ומבית הספר למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב, ומדענים ממכון מקס פלנק בלייפציג ומאוניברסיטת ציריך. המאמר התפרסם ב- 30.11.15 בכתב העת היוקרתי PNAS (Proceedings of the National Academy of Sciences).

עד כמה מוח הוא 'נקבי' או 'זכרי'?

"במחקר שלנו ביקשנו לבחון אם קיימים שני סוגי מוחות, נקבי וזכרי, כמו שקיימים שני סוגים נבדלים וברורים של איברי מין," מסבירה פרופ' יואל. "אין ספק שיש הבדלים בין גברים לנשים, ומחקרים אף מצאו הבדלים בין מוחות של נשים למוחות של גברים. אך אין  פירוש הדבר שלכל אדם פרטי יש 'מוח נקבי'  או 'מוח זכרי' - כפי שיש לה/לו איברי מין נקביים או זכריים."

בשלב הראשון בחנו החוקרים ארבעה מאגרים של סריקותRI M​ של מוחות אנושיים - בסה"כ למעלה מ- 1,400 מוחות. בכל מאגר הם זיהו מגוון מאפיינים מדידים, כמו למשל גודלם של אזורים מסוימים, או עוצמת הקישורים בין אזורים שונים בהם נרשם השוני הרב ביותר בין נשים לגברים. לכל אחד מהאזורים (או הקשרים) הללו הם קבעו את הגדלים הנפוצים יותר בגברים לעומת נשים (ה'קצה הזכרי'), הגדלים הנפוצים במידה דומה בגברים ובנשים, והגדלים הנפוצים יותר בנשים לעומת גברים (ה'קצה הנקבי').

כעת בחנו החוקרים כל מוח בנפרד, ובדקו: האם קיימים בו אך ורק מאפיינים מן 'הקצה הזכרי' או רק מאפיינים מן 'הקצה הנקבי', או לחלופין שילוב כלשהו של מאפיינים משני הקצוות וממרכז ההתפלגות? המסקנות היו חד משמעיות: רק 0%-8% אחוז מהמוחות שנבדקו הכילו מאפיינים מאחד הקצוות בלבד. כל האחרים הכילו 'פסיפס' אישי וייחודי, ששילב בתוכו מאפיינים מחלקי התפלגות שונים.  

"זה היה למעשה החידוש המרכזי במחקר שלנו," מסבירה פרופ' יואל. "עד היום דיווחו לא מעט מחקרים על הבדלים בין נשים לגברים בכל הנוגע לאזורים או קשרים ספציפיים במוח. המחקר שלנו הוא הראשון שעבר מרמת אזורים בודדים אל המוח כמכלול, ושאל האם אפשר לומר שמוחות הם או נשיים או גבריים."

בחלקו השני של המחקר בחנו החוקרים נתונים פסיכולוגיים (כגון תכונות אישיות, עמדות, מאפייני התנהגות) של יותר מ 5,500 בני אדם מ-3 מאגרים שונים. גם כאן, כמו בסריקות ה-MRI, הם מצאו הבדלים בין נשים לגברים בחלק מהמשתנים, אך לא מצאו כמעט אף אדם שהיו לו רק מאפיינים מהקצה הנקבי (כלומר, רק תכונות נשיות) או רק מאפיינים מהקצה הזכרי (כלומר, רק תכונות גבריות).

"לכל אדם, זכר או נקבה, יש אוסף ייחודי של תכונות גבריות ונשיות, וכך זה גם במוח," מסכמת ד"ר יואל. "עד היום הסתפקו המדענים בקביעה שקיימים הבדלים סטטיסטיים בין שני המינים. אנחנו הראינו, שהעובדה שיש הבדלים סטטיסטיים בין הקבוצות, אין פירושה שקיימים שני סוגים נבדלים של מוחות. במילים אחרות: יש מאפיינים שנפוצים יותר בגברים ויש מאפיינים שנפוצים יותר בנשים, אך, בניגוד להבדלים בין איברי המין, אין דבר כזה 'מוח נקבי' ו'מוח זכרי'".

.

צוות חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב ומאוניברסיטת קנזס יישם את טכנולוגיית הדור הבא לריצוף גנים על טפיל מיקרוסקופי בשם מיקסוזואה שחי בדגים. החוקרים הופתעו לגלות כי היצור הוא קרוב משפחה של המדוזות, ולכן אין ספק שמדובר בבעל חיים ממשפחת הצורבניים. המחקר התפרסם בכתב העת היוקרתי PNAS. 

"המיקסוזואה הוא יצור משונה, שהיווה תעלומה עבור המדע עד היום," מסבירה פרופ' דורותה הושון-פופקו מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שהובילה את המחקר בשיתוף עם חוקרים מאוניברסיטת קנזס, מהרווארד, מהמרכז הלאומי לחקלאות ימית שבאילת וממכון CNRS שבצרפת. "במחקר שלנו ריצפנו את הגנום שלו, והראינו שזהו בעל חיים בגרסה ממוזערת שלא היכרנו עד היום, אשר ככל הנראה התפתחה בתהליך אבולוציוני מן המדוזות הגדולות יותר. הממצאים שלנו מהווים בסיס לחשיבה מחדש על עצם השאלה: מהו בעל חיים?"

גנום של פטרייה או של מדוזה?

"המיקסוזואה סיקרן אותנו בגלל מוזרותו," מסבירה פרופ' הושון. "הוא מורכב מתאים בודדים, מתנהג כמו טפיל חד-תאי, ושויך בעבר לממלכת הפרוטיסטים - יצורים שאינם בעלי חיים, צמחים או פטריות. המבנה החיצוני שלו אינו מאפשר למדענים לקבוע את מקורו האבולוציוני, ולכן ביקשנו להתבונן בגנום שלו - דבר שהתאפשר לאחרונה, בזכות טכנולוגיית הדור הבא לריצוף גנים."

התוצאות היו מפתיעות: התברר שהגנום של המיקסוזואה מהווה גרסה מוקטנת ומקוזזת של DNA של בעלי חיים ממערכת הצורבניים. הוא קרוב במיוחד למדוזה מסוג פוליפודיום, שהיא טפיל של ביצי קוויאר. "גילינו שה-DNA של המיקסוזואה אינו נראה כמו DNA של בעל חיים, אלא מזכיר יותר גנום של פטריה," מתארת פרופ' הושון. "הוא קטן פי 20 עד 40 מהגנום הממוצע של מדוזות, ויש בו רק 20 מיליון זוגות בסיסים, לעומת ממוצע של כ-300 מיליון בגנומים מוכרים ממשפחת הצורבניים." יותר מכך: מרכיבים בסיסיים המצויים ב-DNA של כל בעלי החיים - בעיקר גנים התפתחותיים, המשתתפים ביצירת מבנה גופו של העובר - חסרים בגנום של המיקסוזואה.

ובכל זאת, הממצאים הוכיחו בבירור כי מדובר בבעל חיים, גם אם זעיר ומוזר. לדברי פרופ' הושון, "מצאנו במיקסוזואה גנים אופייניים למדוזות, שאחראים על בניית תאי הצריבה המשמשים את המדוזה לשיתוק טרפה. גם למיקסוזואה יש תאים כאלה, ובאמצעותם הוא מצמיד את הנבגים שלו לבעל החיים המארח."

"בעל חיים מוגדר בדרך כלל כיצור רב-תאי ומקרוסקופי, והמיקסוזואה אינו עונה על תנאים  אלה," מסכמת פרופ' הושון. ”עם זאת, הוא התפתח מאותו מקור אבולוציוני כמו המדוזות ושאר הצורבניים, ולכן אין ספק שזהו בעל חיים; גרסה משונה ו'מצונזרת' של בעל חיים - ובכל זאת בעל חיים. כעת אנחנו רוצים לחקור כיצד בעצם התפתחה מין 'חיה מוזרה' שכזאת, ולברר אם קיימים עוד יצורים כמותה, שנקטו באסטרטגיה אבולוציונית דומה. בנוסף, אנחנו מקווים שהידע החדש על המיקסוזואה יסייע לפיתוח תרופות כנגד היצורים הללו, שגורמים נזק עצום לתעשיית הדגים."

למחקר המלא >

המחקר החדש בוצע על ידי ד"ר עמרי ברונשטיין ופרופ' יוסי לויה מהמחלקה לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג ס.וייז באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם ד"ר קרייג דאונס מהמעבדה הסביבתית Haereticus שבווירג'יניה, ועם עמיתים נוספים בארה"ב ובאוניברסיטת בן גוריון. המחקר התפרסם בכתב העת Archives of Contamination and Toxicology.

שיבושים במנגנונים הורמונליים

"אנחנו עוסקים בתחום המכונה אקו-טוקסיקולוגיה - מדע המתמקד בחומרים המזיקים לסביבה הטבעית, ובהשפעתם על החי והצומח," מסביר ד"ר ברונשטיין. "עם התרחבות הפעילות המחקרית מתגלים עוד ועוד נזקים הנגרמים על ידי מוצרים 'תמימים' לכאורה, בעיקר מוצרי מזון וקוסמטיקה. במחקר זה בחרנו להתמקד בחומר חוסם קרינה הקרוי אוקסיבנזון (Oxybenzone) המהווה מרכיב מרכזי כמעט בכל קרם הגנה סטנדרטי, ובדקנו את השפעתו על שוניות האלמוגים בים."

השלב הראשון של המחקר בוצע במעבדות המרכז הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת. חשיפה של 'פגיות' אלמוגים לאוקסיבנזון בריכוזים שונים, העלתה ממצאים מדאיגים ביותר כבר בריכוז מזערי של 62  חלקים לטריליון (0.062 מיקרוגרם לליטר): פגיעות ב-DNA בשלב העוברי, עיוותים מבניים קשים והפרעות הורמונליות, שמשבשות את מנגנוני בניית השלד וגורמות לאלמוגים הצעירים להיקבר בשלד שהם עצמם מייצרים. במקביל נבדקו גם רקמות של אלמוגים בוגרים, וגם בהן נצפו שיבושים במנגנונים הורמונליים וב-DNA.

בנוסף בחן הניסוי את השפעת האוקסיבנזון על האלמוגים בתנאים של אור וחושך, ומצא כי רעילותו גוברת משמעותית בעת החשיפה לאור. כשמדובר בשוניות אלמוגים, המצויות מלכתחילה באזורים גיאוגרפיים שטופי שמש – שבהם גם האדם משתמש בכמות גדולה של קרם הגנה, נוצר מעגל קטלני במיוחד.

ריכוזים קטלניים בחופי רחצה

בנוסף לבדיקות במעבדה ערכו החוקרים ניטור סביבתי של חופים בשני אזורים גיאוגרפיים: בהוואי שבאוקיינוס השקט ובאיי הבתולה של ארה"ב, שנמצאים בים הקריבי. בשני המקומות נמדדו ריכוזי האוקסיבנזון בחופי רחצה פופולריים, המושכים מתרחצים רבים שמשתמשים בקרם הגנה, אל מול אתרים המרוחקים יחסית מחופי הרחצה. כמו כן נבדקו אזורים שבהם מוזרמים לים שפכים מערים סמוכות. ריכוזי החומר הרעיל שנמצאו במים היו עצומים: עד 800 חלקים לטריליון בהוואי, ועד 1.4 חלקים למיליון באיי הבתולה – פי 13 ופי 23 בהתאמה מהריכוז שאובחן כמזיק במעבדה.

"המחקר שלנו הוכיח שהאוקסיבנזון, המצוי כמעט בכל קרם הגנה, גורם נזק אדיר לשוניות אלמוגים, ובעיקר לפגיות האלמוגים," קובע ד"ר ברונשטיין. "עוברי אלמוגים שנפגעו על ידי אוקסיבנזון אינם מסוגלים עוד להתיישב בשוניות ולשמור על רצף החיות שלהן. המשמעות היא ששוניות רבות בכל העולם, שניזוקו בעבר ממגוון רחב של גורמים - בין אם מעשה ידי אדם או שינויים גלובליים נרחבים, לא יוכלו להתאושש ולהשתקם." לדבריו, יש לעובדה זו גם משמעות כלכלית: כספים רבים מושקעים היום בשיקום שוניות אלמוגים, אך לאור ממצאי המחקר ייתכן בהחלט שמדובר בבזבוז כספי ציבור; זאת מכיוון שקיימת סבירות גבוהה שהשוניות, בעיקר אלה המצויות בקרבת חופי רחצה או שפכים, כלל אינן ברות שיקום. המסקנה: בתנאים הקיימים אולי נכון יותר להקצות משאבים לצמצום הנזקים – שממשיכים להצטבר בקצב מבהיל - במקום לנסות ולתקן את השלכותיהם.

צעדים מונעים בחקיקה ובנהלים

"בעקבות המחקר הקודם שלנו, שבחן חומר חוסם קרינה אחר (בנזופנון 2), כבר נאסר השימוש בקרם הגנה בכמה מקומות בעולם," אומר ד"ר ברונשטיין. "הרשויות, כמו שירות הפארקים הלאומי של ארה"ב, יוצאות בקמפיינים מסיביים כדי לעודד הגנה באמצעים פאסיביים וזמינים כמו ביגוד ארוך וכובעים רחבי שוליים, ולהגביר את המודעות לשימוש בחומרי הגנה שאינם מכילים את הכימיקלים המזיקים. במקביל פועלות מדינות רבות, בהן ארה”ב, יפן, האיחוד האירופי ואף ישראל, לשינוי החקיקה ולעדכון הנהלים לסימון ולמתן רישיונות למוצרים המכילים את החומרים הרעילים."

המחקר הנוכחי מעצים עוד יותר את המודעות לחומרת הבעיה. "הממצאים החדשים שלנו מדגישים את הסכנות המסתתרות בחלק גדול מהמוצרים הנחשבים בעינינו כתכשירי בריאות והגנה. יתרה מכך, המחקר שולח מסר ברור לחברות הקוסמטיקה, כי עליהן לפעול מיידית לשיפור מוצריהן. שכן, מעבר לפגיעה הקשה בסביבה, מומלץ גם לנו לחשוב פעמיים לפני שנמרח על גופנו חומר רעיל, הגורם למוטציות קטלניות ולנזקים חמורים ל-DNA ולמערכת ההורמונלית."

את המחקר ביצע ד"ר יובל ניר מהמחלקה לפיזיולוגיה ולפרמקולוגיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר ומבית ספר סגול לחקר המוח באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם פרופ' יצחק פריד – מנתח מוח בעל שם עולמי מהפקולטה לרפואה של האוניברסיטה ומהמרכז הרפואי של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס, ומנהל היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב). עוד השתתפו במחקר: תומס אנדריון מפריס, ד"ר ג'וליו טונוני וד"ר קיארה סירלי מאוניברסיטת וויסקונסין במדיסון.

לצורך המחקר פורץ הדרך הסתמכו החוקרים על מאגר נתונים מיוחד במינו, המגיע מעולם הרפואה, ניתוחי המוח אצל חולי אפילפסיה: "לעיתים כשחולה אפילפסיה אינו מגיב לטיפול תרופתי, מנסים הרופאים למצוא את המוקד במוחו שמחולל את ההתקפים, ולסייע לו באמצעות ניתוח, שבמהלכו נכרת המוקד. כהכנה לניתוח, מושתלים חיישנים בתוך מוחם של החולים, והפעילות המוחית מנוטרת בדרך זו במשך כ-10 ימים," מסביר ד"ר יובל ניר. "כך נוצר אוסף נדיר של נתונים – שלא ניתן להשיגם בשום דרך אחרת – נתונים הלקוחים הישר ממעמקי המוח האנושי. אנחנו השתמשנו בנתונים האלה כדי לברר מה מתרחש במוח בעת 'שנת החלום'."

כמו שיקופיות מתחלפות

במחקר הייחודי השתתפו 19 מתנדבים – כולם חולי אפילפסיה בטיפולו של פרופ' פריד, במחלקה לנוירוכירורגיה במרכז הרפואי של UCLA. "ביקשנו מהם רשות להיעזר בהליך הרפואי שעברו ממילא גם לצורך המחקר המדעי שלנו, והם נענו ברצון," אומר ד"ר ניר. "בעקבות זאת רשמנו את הפעילות המוחית שלהם גם בזמן השינה, והצמדנו לעיניהם מדבקות שתיעדו את תנועות העיניים – לצורך התאמה עם הפעילות שזוהתה במוח."

בנוסף, הציגו החוקרים למשתתפים תמונות של מקומות ואנשים מוכרים – כמו מגדל אייפל, אנשים מפורסמים או בני משפחה – על מנת לאתר במדויק את תאי העצב שמתעוררים בעת שהמוח מזהה תמונה, ונזכר באסוציאציות הנלוות לה. במחקרים שערך בעבר גילה פרופ' פריד, כי גם כשהאדם עוצם את עיניו ומדמיין, נרשמת באותם תאים ממש פעילות ערה - הדומה למתרחש במוח בזמן ראיית עצמים ממשיים.

"רצינו לבדוק מה מתרחש בתאים אלה, האחראים על זיהוי תמונות וקידוד מושגים במוח, בעת 'שנת החלום'," אומר ד"ר ניר. "ניתוח הנתונים שאספנו העלה התאמה מרתקת בין תנועת העיניים לבין הפעילות המוחית: בכל פעם שהעיניים נעו, נוירונים רבים הקשורים לזיהוי תמונות התעוררו כ-0.3 שנייה לאחר מכן. יתרה מכך: המאפיינים והמדדים של פרץ הפעילות המוחית, למשל סדר ההתעוררות ומרווחי הזמן, היו דומים במדויק לאלה המוכרים לנו מפעולות של צפייה בתמונה ממשית או העלאת תמונה בדמיון. למעשה, זה נראה כאילו שבכל פעם שהעיניים זזות, מתחלפת 'שיקופית' ב'סרט' של החלום."

וכך לראשונה, אחרי יותר מ-60 שנה של השערות וניסיונות, הוכח באופן מדעי הקשר בין תנועות העיניים המהירות בשנת החלום לבין פעילות מוחית ספציפית של ייצוג תמונות וזכרונות.

המחקר החדש הוא צעד נוסף בדרך לפיענוח תפקידם של החלומות בשינה ובחיים בכלל. "מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו שבעת השינה מתרחשים במוח תהליכים שמסייעים לריענון וארגון מחדש של הזיכרונות." אומר ד"ר ניר. "במעבדה שלנו אנחנו חוקרים את פעולת המוח במצבי תודעה שונים: בשעות ערות, בהרדמה מלאה, בעת אובדן הכרה, בזמן עייפות, וכמובן גם בשעת השינה. במקביל לשיטות מחקר אחרות, אנחנו נעזרים בנתונים הנדירים שמתקבלים ממעמקי המוח האנושי, בעזרת פרופ' פריד ומטופליו."