מחקרים

עמרי נחום טוויג, דוקטורנט מהפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן ומוסיקאי, חוקר בעבודת הדוקטורט שלו את נושא היצירה הנגזרת בראי החוק, כלומר את הזכות להתבסס באופן מהותי על יצירה קודמת  ביצירה חדשה. 

כיום, ברוב מדינות העולם, הזכות ליצירה נגזרת נתונה באופן בלעדי לבעל היצירה המקורית. "כמוסיקאי", מסביר טוויג, "הבעיה בבלעדיות הזו הייתה לי מוחשית. במוסיקה קלאסית למשל, אחת מטכניקות ההלחנה הידועות, היא ואריציות על נושא מתוך יצירה מוכרת קיימת. זו כמובן יצירה נגזרת, ולכן אסורה ללא הסכמת היוצר הראשון. גם נגני ג'אז משלבים במהלך האילתור שלהם קטעים מיצירות מוכרות אחרות, ובעולם הפופ מקובל מאד לעשות גרסאות כיסוי (cover) ליצירות קיימות (החוק מאפשר לעשות זאת במקרים חריגים), וגם לשלב חלקים מיצירות קיימות ביצירות חדשות. זה ניכר באופן מיוחד בטכניקות יצירה חדשות יותר כמו מאש-אפ ורמיקס."

העתקה או יצירה?

אחת המסקנות אליה הגיע טוויג במחקרו היא שאם בוחנים היטב את ההצדקות, אלו הכלכליות ואלו המבוססות על הזכויות הטבעיות של היוצרים, קשה לתמוך בהיקף הרחב של הבלעדיות ליצירה נגזרת כיום. כלומר, אם מבינים שהשימוש בביטויים קודמים לצורך יצירות חדשות הוא חלק בלתי נפרד מעולם היצירה, ורואים ערך בעידוד יצירתיות והעשרת עולם הביטויים, יש לעצב מחדש את הזכות הזו. מצד אחד יש להחיל אותה על יותר מקרים, שכיום נתפסים על ידי בתי משפט כ"העתקה" בלבד, אף על פי שמדובר ביצירות חדשות עם תוספת מקורית משמעותית. מצד שני, יש לצמצם באופן ניכר את עוצמת הסעדים שהחוק מעמיד לרשותו של היוצר הראשון, כאשר יצירה נגזרת נעשית ללא רשותו. 

טוויג מציע לפיכך, לעבור למשטר של רישיון כפייה - לאחר תקופת חסימה מסויימת של בלעדיות ליוצר הראשון, יוכל כל אדם לעשות יצירות נגזרות ללא הסכמתו, בכפוף לתשלום תמלוגים ראויים. כמו כן מקווה טוויג, כי מחקרו יוסיף לשיח המחקרי הישראלי על הקנין הרוחני, שהוא חלק מרכזי בתחום המשפט והטכנולוגיה. "הפסיקה בתחום הקנין הרוחני בעולם מתאימה את עצמה לשינויים בטכנולוגיה ובתחומי היצירה החדשים לאט מדי. בישראל זה ניכר במיוחד כאשר בתי המשפט נוטים לפנות לפסקי דין במדינות אחרות בעולם כבסיס להחלטותיהם. העשרת המחקר בקנין הרוחני בישראל דווקא תאפשר מקור ידע זמין ונגיש יותר, שיוכל לשמש את בתי המשפט, ויאיץ את קצב הפסיקה להתפתחות הטכנולוגיה", מסכם טוויג. 

פרופ' ניצן בן שאול מבית הספר לקולנוע וטלוויזה ע"ש סטיב טיש בפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, פיתח מערכת טכנולוגית, המאפשרת לצפות בסרט אינטראקטיבי, בו הצופה מניע ומכתיב את העלילה, על פי מעורבותו הריגשית בסיפור ומידת האמפתיה שהוא חש לדמויות בסרט. בן שאול יצר על פי מודל זה את הסרט "מערבולת", דרמה רומנטית שבמרכזה שני גברים ואשה (גיא סלמן, עדי ביילסקי ועדי אייזנמן), הנפגשים במנהטן 20 שנה לאחר שהשתתפו שלושתם בהפגנה לא חוקית בישראל, בעקבות הטבח בסברה ושתילה.

ב"מערבולת" ישנן שתי התפצלויות מרכזיות בעלילה, שמונה התפתחויות אפשריות, וכמה נקודות של "מה היה אילו", המאפשרות לצופים לחזור לנקודות בעבר, ולראות בקצרה מה היה קורה אילו בחרו באפשרות אחרת מזו שבחרו בה. כך שאורכו של הסרט משתנה על פי בחירות הצופה, ולפי מספר מימוש האפשרויות לשינוי. הסרט הוקרן בהצלחה ברחבי העולם, ואף זכה בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים השנתי של אוניברסיטת ברקלי.

המטרה שהציב לעצמו בן שאול בפרויקט חלוצי זה הייתה ליצור סרט, המשמר את האיכויות שיש לחוויה הקולנועית המסורתית, ולנסות להעצים אותה דרך האינטראקציה. לפיכך קבע שהאינטראקציה עם הצופה מוכתבת על פי שיקולים דרמטיים, כך שהצופים ב"מערבולת" רשאים להתערב בעלילת הסרט רק בנקודות ספורות, וגם אז - האפשרויות שעומדות לפניהם מוגבלות. תהליך הניווט מוכתב על ידי החוויה הקולנועית, ומה שמנחה את התערבות הצופים בסרט הם עקרונות דרמטיים ותכתיבים ז'אנריים, כך שהצופה יוכל להתערב כאשר הוא כבר פיתח אמפתיה ורגשות כלפי הדמויות בסרט, ורוצה להתערב ולעזור להן.

חוויה משמעותית במקום גימיק

​את ההשראה למערכת קיבל בן שאול מתחום המחקר שלו, העוסק בשאלה כיצד מהפכת המיחשוב השפיעה על הקולנוע והטלוויזיה, ואילו התפתחויות נוספות יכולות להיות בתחום. בן שאול בחן מדוע אינטראקציה עם דרמה לא הצליחה למרות הניסיונות שנעשו, וזיהה כי חלק מהכשלים נבעו בעיקר מכך שיוצרי הסרטים האינטראקטיביים הגיעו מעולם המחשבים, ובייחוד מעולם משחקי המחשב, דבר שהביא להשרשת תפיסות שגויות בסרטים שנוצרו. כאשר משחקים במשחק מחשב, המטרה היא לא לחוות חוויה דרמטית, אלא לצבור נקודות או לפתור חידות, ואי הבנה זו הכשילה את רוב הנסיונות שנעשו.

כשל נוסף היה מלכוד המיחשוב: מכיוון שהמחשב מאפשר לעשות התפצלויות רבות, המפתחים החליטו לאפשר כמה שיותר אינטראקציה. בן שאול מצא שעודף אפשרויות אינו מעניין את הצופים, ושדווקא צריך להגביל את האפשרויות ולהסתפק בשלוש או ארבע בחירות בלבד. ולבסוף הייתה גם התפיסה שהצופה מזדהה עם הגיבור כמו במשחק, כך שנוצרו סרטים אינטראקטיביים מנקודת מבט של גוף ראשון. לטענת בן שאול, אנחנו לא באמת מזהים את עצמנו עם דמות בסרט, אלא היחס שלנו לדמויות הוא יחס חברי ואמפתי.

הבנות אלו היוו את הבסיס למודל שפיתח בן שאול, והוא כולל רכיבים כמו רצף, סיומת, הגבלת בחירות, מעברים חלקים, והובלת הצופה לנקודה בה הוא ירצה להתערב. הסרט שיצר לא יוצר גימיק או משחק - אלא חוויה משמעותית לצופה, שיכולה להיות רלוונטית לז'אנרים רבים. לדוגמא, בשלב מסוים מתלבט אחד הגיבורים אם לשלוח מסרון לחברתו, והצופה מתבקש להכריע אם ההודעה תישלח. הצופה מגיע לנקודה זו עם מידע שאין לגיבור, לגבי מערכת היחסים בין החברה לבעלה. פער המידע בין הצופה לבין הגיבור מטמיעה אצל הצופה הנחה, שאם ההודעה תישלח, יקרה משהו שהוא לטובת הגיבורים, כך שהוא מרגיש רצון להתערב, מתוך אמפתיה אליהם. לאחר מכן העלילה מפריכה או מאשרת את ההנחה שהוטמעה אצל הצופה, באמצעות האפשרויות השונות המוצעות להנעת העלילה. 

קולנוע משחרר מחשבה

בעיני בן שאול, הקולנוע האינטראקטיבי, אינו רק חלופה בידורית, אלא מדיום המעודד מגוון כיווני חשיבה, וחותר תחת המסורת הקולנועית הבנויה על האשליה, לפיה מה שרואים ביצירה הוא הכרחי. לטענת בן שאול, רוב הסרטים יוצרים אצל הצופה סגירות מחשבתית, ויש לכך השלכות רחבות. לעומת זאת, הצפייה האינטראקטיבית, מעודדת חשיבה אופציונלית ותחושת בחירה וחירות, מכיון שהצופה חייב לשקול נקודות מבט שונות ולהעמיד את עצמו במקום האחר. הקולנוע האופציונלי למעשה משחרר את הצופה מהקיבעון המחשבתי שהקולנוע הלא אופציונלי רק מעודד. 

את המחקר שהביא להטמעת המערכת ערכה קבוצת חוקרים בהובלת פרופ' יאיר בר-חיים וד"ר אילן ולד מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם קצין הרפואה הראשי ומחלקת בריאות הנפש בצה"ל ומקביליהם בצבא ארצות הברית. תוצאות המחקר מתפרסמות היום בכתב העת היוקרתי Psychological Medicine.

"ב-2008 עקבנו אחרי קבוצות גדולות של חי"רניקים, משלב הטירונות ותוך כדי השירות המבצעי", מספר פרופ' בר-חיים. "גילינו שאותם חיילים שנמנעו מלהפנות קשב לאיומים פוטנציאליים, נמצאו בסיכון גבוה יותר לפיתוח תסמונת דחק פוסט טראומטית לאחר מכן". מערכת ניטור האיומים היא מערכת נוירו-קוגניטיבית שמווסתת קשב כלפי איומים בסביבה, והיא פעילה כל הזמן ואצל כל אדם. כך, למשל, כשאנחנו הולכים ברחוב, חלק מהקשב שלנו תמיד מופנה כלפי איומים אפשריים – פרצופים מאיימים, תנועות חדות, מכוניות שמתקרבות אלינו במהירות.

"ברמה הפרקטית, חייל קרבי אמור להיות קשוב יותר לאיומים בסביבתו מאשר אדם שהולך סתם ברחוב", אומר פרופ' בר-חיים. "ברמה הפסיכולוגית, חייל שנמנע מעיבוד נכון ומספק של איומי הסביבה במהלך פעילות מבצעית, נמצא בסיכון גבוה יותר לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים בהמשך. אחת הבעיות הגדולות של הסובלים מתסמונת דחק פוסט טראומטית היא חוסר היכולת לעבד את האירוע הטראומתי וחווייתו המחודשת של האירוע ללא שליטה. התוצאה היא פלאשבקים, עוררות יתר וניסיון להימנע מכל דבר שעלול להזכיר או לעורר את החוויה הטראומטית. חלק מהקושי קשור לכך שהאירוע הטראומטי לא עובד כראוי בזמן אמת".

סיכון נמוך פי 3 לפתח פוסט טראומה

"בעקבות ממצאים אלה שאלנו את עצמנו האם אפשר לעשות צעד נוסף ולאמן באמצעות המחשב את מערכת ניטור האיומים של החיילים עוד במהלך האימון המתקדם, לפני שהם יוצאים לפעילות מבצעית, ובכך לצמצם את הסיכון לפוסט טראומה לאחריה. מדובר במטלת מחשב שמציגה לחייל בו-זמנית גירויים ניטרליים ומאיימים, כגון תמונות או מילים, והוא צריך לזהות מטרות שמופיעות על המסך בסמוך לגירויים אלה. האימון אורך כעשר דקות, ועל החייל להתאמן בו באופן יחידני ארבע פעמים על פני חודש".      

מחקר היעילות התחיל בסוף 2012, אז כ-800 חיילים קרביים באחת מחטיבות החי"ר של צה"ל ערכו את האימון הממוחשב במהלך האימון המתקדם. בקיץ 2014 יצא צה"ל למבצע צוק איתן. החיילים שקיבלו אימון ממוחשב, יחד עם חבריהם ליחידה שלא קיבלו את האימון, השתתפו ב-50 ימי לחימה בעזה. ארבעה חודשים לאחר תום הלחימה, פרופ' בר-חיים וצוותו בדקו כמה מהם פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית.

"בקבוצת הביקורת, כלומר בקרב החיילים שלא קיבלו את האימון הממוחשב, 7.8% מהחיילים אובחנו עם פוסט טראומה. בקבוצת האימון הממוחשב, רק 2.6% מהחיילים פיתחו את התסמונת. זה הבדל משמעותי. פירושו של דבר שאם חייל מתאמן בתוכנת המחשב שלנו, הסיכון שלו לפתח פוסט טראומה נמוך פי שלושה".

לאור הממצאים החיוביים, צה"ל החליט לאחרונה להטמיע את האימון הממוחשב של פרופ' בר-חיים וצוותו באימון המתקדם של כל החיילים הקרביים בחילות היבשה. בימים אלה החוקרים עובדים יחד עם מז"י, קצין רפואה ראשי ורמ"ח ברה"ן, אלוף משנה ד"ר קרן גינת, בצה"ל להטמעת המערכת. בנוסף, הצבא האמריקאי, שהיה בין מממני המחקר, בוחן בימים אלה את יעילותה של המערכת גם בקרב חייליו.

"זה די נדיר שמחקר קוגניטיבי-התנהגותי הופך להתערבות מניעתית יעילה, ועוד יותר נדיר שהתערבות יעילה מוטמעת באופן רחב ומהיר כל כך", אומר פרופ' בר-חיים. "הגברת החוסן המנטלי של החייל, והפחתת הסיכון שלו לפתח פוסט טראומה לאחר מכן, היא בשורה של ממש, ומעמידה את צה"ל בחזית הרפואה המניעתית בתחום בריאות הנפש בעולם".