כשמתמטיקה, היסטוריה וארכיאולוגיה נפגשות: חוקרים מהפקולטה למדעים מדויקים ומהפקולטה למדעי הרוח בדקו באמצעות אלגוריתם שפיתחו 16 כתובות מאתר תל ערד, וגילו כי הן נכתבו לפחות על ידי שש ידיים שונות
מחקרים
RESEARCH
מה מעניין אותך?
מחקר
31.03.2016
מדוע היה בית החזה של האדם הניאנדרטלי שונה במבנהו מהאדם המודרני? חוקרים
לפי ההסבר החדש שמציעים החוקרים, הכבד של האדם הניאנדרטלי היה גדול משמעותית מהכבד שלנו, ההומו ספיינס, כדי לאפשר עיבוד מוגבר של חלבון לאנרגיה
- רוח
- רוח
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מציעים הסבר חדש ומפתיע לאנטומיה הייחודית של בית החזה של האדם הניאנדרטלי. את המחקר החדש ערכו הדוקטורנט מיקי בן-דור, פרופ' רן ברקאי ופרופ' אבי גופר מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תוצאות המחקר התפרסמו לאחרונה בכתב העת היוקרתי American Journal of Physical Anthropology.
האדם הניאנדרטלי הוא סוג של אדם שהיה נפוץ באירופה ובמזרח התיכון, לרבות בארץ ישראל. הניאנדרטלים האחרונים נכחדו לפני כ-30-40 אלף שנה. "האדם הניאנדרטלי היה שונה מבחינה אנטומית מהאדם המודרני, ההומו ספיינס", מסביר הדוקטורנט מיקי בן-דור. "בין היתר, יש להם בית חזה שונה משלנו, שמתרחב בחלקו התחתון כמו פעמון. עד כה, התיאוריות המקובלות היו שבית החזה של הניאנדרטלים היה גדול כי הם היו כבדים מאתנו והיו צריכים לצוד חיות גדולות בקור האירופי של תקופת הקרח, ועל כן היו זקוקים לתפוקה גבוהה יותר של הריאות. אלא שהחלק הרחב של בית הצלעות לא נמצא כלל באזור הריאות, אלא באזור הכבד".
הכבד היה כבד יותר
לפי ההסבר החדש שמציעים החוקרים, המפתח להבנת האנטומיה של הניאנדרטלים נמצא בתזונה שלהם. "מאחר שמקורנו בקופים, שאכלו בעיקר תזונה צמחית, אנו בני האדם לא מסוגלים לעכל כמות בלתי מוגבלת של חלבון", אומר בן-דור. "הומו ספיינס מסוגלים לקבל מחלבון כשליש מהקלוריות הנחוצות להם ליום, בעוד שאר הקלוריות מגיעות ממקורות אחרים, בעיקר משומן וממזון צמחי. נאנדרתלים, בשל מימדי גופם וחייהם באקלים קר, נדרשו לאספקת קלוריות גבוהה מזו של בני אדם מודרניים, ולכן מגבלת עיכול החלבון היוותה עבורם אילוץ בעייתי ביותר".
לפי ההסבר החדש שמציעים החוקרים, הכבד של האדם הניאנדרטלי היה גדול משמעותית מהכבד שלנו, ההומו ספיינס, כדי לאפשר עיבוד מוגבר של חלבון לאנרגיה, היפותזה שיכולה להסביר את הצורה המיוחדת של בית החזה שלו. "הניאנדרטלים חיו באירופה בתקופות קרח בעידן הפלייסטוקן", אומר פרופ' רן ברקאי. "בעת ההיא קרח כיסה את האדמה לתקופות ארוכות. לניאנדרטלים היה קשה עד בלתי אפשרי להשיג מזון צמחי, כך שהם היו תלויים מאוד במזון מהחי, בעיקר מבעלי חיים גדולים, בדגש על ממותות. אך כמות השומן בכל זאת היתה מוגבלת, בזמן שכמויות בשר גדולות היו זמינות לניאנדרטלים. אנחנו טוענים שההתאמה של הניאנדרטל לסביבה שבה כמות החלבון הייתה גבוהה נועדה לאפשר צריכה גבוהה של חלבון מבשר כך שהכבד, הכליות ושלפוחית השתן גדלו, ואיתם גם בית החזה בחלקו התחתון. בעצם אנחנו טוענים שמדובר באדפטציה, הסתגלות אנטומית שנוצרה כתוצאה מלחץ סביבתי של מחסור בשומן ובפחמימות, וזמינות גבוהה יחסית של חלבון".
היתרון האבולוציוני לעיכול בשר הפך בהמשך לחיסרון
"יש פה חיבור של מספר גופי מידע קיימים ומוכרים על דיאטה, סביבה, אקלים ואנטומיה, חיבור שהניב הסבר חדש", מסביר פרופ' אבי גופר. "צריך לזכור שמוצא הניאנדרטלים באב משותף להם ולנו, שהתקיים ככל הנראה באפריקה. שם הדיאטה היתה מגוונת. באירופה הפרה-היסטורית הקרה המצב היה שונה מאוד. ואז, בתהליך של ברירה טבעית, לפרטים שנולדו עם יכולת פיזיולוגית טובה יותר לעכל בשר, כלומר פרטים עם כבד מוגדל, היה יתרון אבולוציוני. והם אלה שהיוו את הבסיס לשושלת הניאנדרטלית".
זה היה פתרון אבולוציוני מוצלח. עד שנכחדו לפני כ-30-40 אלף שנה, הניאנדרטלים שגשגו בין 200 ל-300 אלף שנה. אמנם הכחדותם אינו הנושא הראשי של המאמר, אבל החוקרים מציעים שיש קשר בין היכחדות הניאנדרטל להיכחדותם של בעלי החיים הגדולים, שהחלה לפני כ-50 אלף שנה. "אנחנו סבורים שהאדפטציה האנטומית שהצגנו, אדפטציה שהיתה מתאימה לסביבה עם זמינות גבוהה של חלבון ושומן מחיות גדולות, הפכה ללא מספקת עם היעלמותם של בעלי החיים הגדולים", אומר פרופ' ברקאי. "אז גם הכבד הגדול יחסית של הניאנדרטל, שהותאם לטפל בכמות גדולה של חלבון, לא הצליח לספק לו את רמת האנרגיה הדרושה כדי לשרוד".
מחקר
28.03.2016
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב חשפו חוקים שמכתיבים הורשה אפיגנטית שלא דרך ה-DNA
החוקרים ביקשו לדעת מדוע ההורשה האפיגנטית נעלמת לאחר מספר דורות. הם גילו דרך שבאמצעותה ניתן לאפס את שעון העצר ולהתגבר על מנגנון השכחה של התגובות האפיגנטיות המורשות
- מדעי החיים
- רפואה ומדעי החיים
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב חשפו חוקים שמכתיבים הורשה אפיגנטית, כלומר הורשה שלא דרך שינויים ברצף ה-DNA, לאורך הדורות. את המחקר, שהתפרסם בסוף השבוע בכתב העת החשוב Cell, הוביל ד"ר עודד רכבי מהמחלקה לנוירוביולוגיה בפקולטה למדעי החיים ומבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, יחד עם תלמידתו לאה חורי-זאבי.
"יצורים חיים מגיבים לסביבתם על ידי שינויים אפיגנטיים", מסביר ד"ר רכבי, "כלומר שינויים שאינם שינויים ברצפי ה-DNA עצמם. שלא כמו שינויים גנטיים, שהם שינויים קבועים, שינויים אפיגנטיים הם פלסטיים ודינמיים. כך, לדוגמא, בתגובה לאתגרים סביבתיים, מולקולות בשם small RNA יכולות לחסום ביטוי של גנים מסוימים ב-DNA עוד במהלך החיים של האורגניזם הבודד. רוב התגובות האפיגנטיות הללו נמחקות בתאי המין, בתהליך שנקרא תכנות מחדש (Reprograming). בגלל המחיקה הזאת של הזיכרון האפיגנטי, אימון שלנו בחדר הכושר היום לא יגרום לילדינו להיות חזקים יותר".
חמישים שנה לפני דרווין, ז'אן-בפטיסט לאמארק ניסח תיאורה של אבולוציה לפיה תגובות לסביבה יכולות לעבור מדור לדור, אבל כשל בזיהוי המנגנון, בין היתר כי התעלם מאותו תכנות מחדש בתאי המין. לאמארק סבר בטעות שלג'ירף יש צוואר ארוך מאחר שאבותיו מתחו את הצוואר כדי להגיע לעלים הגבוהים, מאמצים שנשאו פרי אצל הצאצאים שנולדו עם צוואר ארוך יותר. ולמרות שראייה פשטנית זו הוכחה כשגויה, גילויים חדשים בשנים האחרונות מצביעים על כך שהורשה אפיגנטית קיימת, והיא מתווכת על ידי העברת מולקולות מסוג small RNA מדור לדור.
מידע נרכש שעובר בתורשה
מעבדתו של ד"ר רכבי הוכיחה בעבר שתולעים מורישות לצאצאיהן מולקולות small RNA, אשר מכילות מידע לגבי סביבת ההורים וכך עוזרות בהישרדות הדור הבא. התולעים במעבדתו של ד"ר רכבי ירשו מידע לגבי הידבקות בווירוסים והמצב התזונתי של הוריהן. צוותו של ד"ר רכבי גם היה הראשון להראות שאנזימים ספציפיים, בשם RdRPs, מאפשרים העתקה והגברה של מולקולות ה-small RNA שעוברות מדור לדור, כך שהתגובה האפיגנטית אינה "נשכחת" במרוצת הדורות, אלא מתעוררת מחדש שוב ושוב בזכות האנזימים האלה.
עם זאת, עד היום לא היה ידוע למה רוב התגובות האפיגנטיות מורשות במספר מועט של דורות, בדרך כלל שלושה עד חמישה – צוואר הבקבוק של ההורשה האפיגנטית. ההנחה הייתה שהתגובות האפיגנטיות פשוט נהרסות עם הזמן, בתהליך של דילול. הנחה זו לא לקחה בחשבון את האפשרות שגם התהליך האפיגנטי מבוקר. באופן דומה, עד להכרת הקהילה המדעית בעבודתו פורצת הדרך של הנזיר גרגור מנדל בראשית המאה ה-20, אותו דילול של תכונות ההורים היה ההסבר המקובל, והשגוי, להורשה הגנטית. במחקרם החדש הדגימו ד"ר רכבי וצוותו שישנם חוקים המכתיבים אילו תגובות אפיגנטיות "ייזכרו" ואילו "יישכחו" על ידי הצאצאים – ולכמה דורות.
"גילינו תהליך אקטיבי, מנגנון הורשה אפיגנטי שאפשר להפעיל אותו ואפשר לכבות אותו", אומרת לאה חורי-זאבי, סטודנטית מהמעבדה של ד"ר רכבי ושותפה למחקר החדש. "אנחנו מתארים תהליך של היזון-חוזר בין מולקולות small RNA, שמווסתות את ביטוי הגנים ועוברות בתורשה, לבין אותם גנים שנדרשים כדי לייצר ולהעביר את ה-small RNA בין הדורות. ההיזון החוזר הזה קובע מתי זיכרון אפיגנטי יעבור בתורשה ומתי לא, ולכמה דורות. ברגע שבודדנו את הגנים הרלוונטיים, גנים שקראנו להם MOTEK genes, קיצור של MOdified Transgenerational Epigenetic Kinetics genes, אנחנו יכולים, למעשה, להתערב בקביעת משך ההורשה האפיגנטית".
לאפס את שעון העצר
החוקרים גילו שכאשר יוזמים בצורה מלאכותית תגובה אפיגטית מסוימת בתולעים, כלומר מבקרים את פעולתו של גן ספציפי, בעצם מאפסים את "שעון העצר" של מנגנון ההורשה האפיגנטית, כך שהתגובות האפיגנטיות המורשות אינן נשכחות כעבור שלושה עד חמישה דורות. על ידי הפעלה חוזרת ונשנית של המנגנון, ועל ידי הנדסה גנטית של קבוצת הגנים MOTEK, הצליחו החוקרים להכפיל את מספר הדורות שהושפעו מהתגובה האפיגנטית של הוריהם.
כעת צוותו של ד"ר רכבי מתכוון לבחון את מנגנוני ההורשה האפיגנטיים גם במינים אחרים. "יתכן שגם בקרב בני אדם חוקים דומים מווסתים הורשה אפיגנטית", מסביר ד"ר רכבי, "אבל ימים יגידו אם אלה בדיוק אותם מנגנונים שאנחנו זיהינו אצל התולעים. אם כן, פירושו של דבר בחינה מחדש של כל תהליך ההורשה. למשל, יכול להיות שאבחונים גנטיים של קבוצות סיכון למחלות שונות צריכים לכלול לא רק אנליזה גנומית, כלומר של רצפי ה-DNA, אלא גם אנליזה של מולקולות RNA מורשות. אלה יהיו חדשות טובות, כי כבר יש לנו רמזים מהמחקר הנוכחי על דרכים שבהן אפשר לבלום ולהמריץ הורשה אפיגנטית לאורך הדורות".
מחקר
15.03.2016
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב הינדסו רקמת לב ביונית
הרקמה בעלת היכולות המשופרות, מהונדסת מתאים אנושיים, פולימרים סינתטיים ורכיבים ננו-אלקטרוניים, ואמורה להחליף את שריר הלב שניזוק לאחר התקף לב
- מדעי החיים
- ננו-טכנולוגיה
- רפואה ומדעי החיים
- ננו-טכנולוגיה
חוקרים באוניברסיטת תל אביב הנדסו לב ביוני בעל יכולות משופרות, הבנוי מתאי שריר לב, ביו-חומרים וננו-אלקטרוניקה, שמאפשר מעקב אונליין אחר הפעילות הלבבית, וכולל אלגוריתמים להתמודדות עם כשלים לבביים. מאחורי פריצת הדרך ההנדסית עומד צוות חוקרים בראשותו של ד"ר טל דביר מהמחלקות לביוטכנולוגיה, מדע והנדסת חומרים והמכון לננו-טכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תוצאות המחקר פורץ הדרך התפרסמו בכתב העת היוקרתי Nature Materials.
מחלות לב הן גורם התמותה המוביל במדינות המערב, ומבין אלו אוטם שריר הלב הוא הנפוץ מכולן. התקף לב, או בשמו הרפואי: אוטם שריר הלב, קורה כשאחד מן העורקים הכליליים המזינים את הלב נחסם, ועקב כך חמצן לא מגיע לרקמת שריר הלב. תאי השריר המתים יוצרים רקמה צלקתית שלא מסוגלת עוד להתכווץ ולשלוח דם וחמצן אל שאר הגוף.
"הסטטיסטיקה אומרת ש-50% מאלה שעברו התקף לב חמור ימותו תוך 5 שנים מההתקף", אומר ד"ר טל דביר. "מה שאנחנו מנסים לעשות במעבדה שלנו זה לייצר תחליפי רקמות לאיברים פנימיים בכלל, ובפרט להנדס את רקמת שריר הלב. כיום, אם מישהו עובר התקף לב חמור, אין יותר מידי מה לעשות מלבד להשתיל בו לב חדש. מאחר שיש מחסור בתורמים, אנחנו במעבדה שלנו מנסים להנדס פתרונות חדשים ולבנות רקמות חדשות".
רקמה אנושית אחת חיה
ככלל, רקמות מורכבות מתאים ומהחומר החוץ-תאי, שמקשר בין התאים מבחינה כימית, מכנית וחשמלית. "בעצם, החומר החוץ-תאי הוא זה שהופך אוסף של תאים לרקמה מתפקדת", מסביר ד"ר דביר. "אנחנו במעבדה מנסים לשחזר את אותו חומר חוץ-תאי בצורה סינתטית. אנחנו לומדים את התכונות השונות של הרקמה הביולוגית, ואז פועלים בשיטה של הנדסה הפוכה. אנחנו לא סתם מהנדסים ביו-חומרים, אנחנו בודקים איך תאים שאנחנו זורעים על אותו ביו-חומר מתארגנים מחדש לידי רקמה: איך הם מתכווצים, איך הם מעבירים סיגנלים חשמליים וכך הלאה".
אלא שבהנדסת רקמת שריר לב מפולימרים סינתטיים יש כמה בעיות. אחת מהן היא המערכת החיסונית של החולה, שעלולה לדחות את ההשתלה. הפתרון שד"ר דביר ועמיתיו מצאו הוא להשתמש בביו-חומרים מהחולה עצמו. "מטבע הדברים, אין משהו מותאם יותר לחולה מאשר החומרים שלו עצמו. במקום ליצור אותם בצורה סינתטית, בעבר הצלחנו ליצור טלאי לב המבוססים על ביו-חומרים ותאי גזע המגיעים מהחולה. כך באפשרותנו לצור טלאי שריר לב עצמי לחלוטין".
מעקב אונליין אחר פעילות הלב
הפיתוח האחרון, והשאפתני ביותר, של ד"ר דביר והדוקטורנט רון פיינר הוא שילוב של רכיבים אלקטרוניים ברקמות המהונדסות. "הרעיון הוא לערוך מעקב אונליין אחר פעילות הלב בעזרת הננו-אלקטרוניקה, וכשצריך, לקצוב את פעילות הרקמה המהונדסת, ואפילו לשחרר תרופות בלחיצת כפתור בעזרת פולימרים מיוחדים שפיתחנו", אומר ד"ר דביר. "למשל, אם הרקמה מאותתת שיש דלקת, ניתן לשחרר תרופה אנטי-דלקתית. אם הרקמה מדווחת שקיים מחסור בחמצן, אנחנו יכולים לשחרר ביו-פקטורים שמושכים תאי גזע לבניית כלי דם נוספים. כל זה בזמן אמת. יושב לו החולה בבית ולא מרגיש טוב. הרופא מקבל ביפר, נכנס למחשב ורואה את מצב הלב. משם הוא מחליט על טיפול מרחוק.
רגולוציה עצמית במקום רופא צמוד
"למעשה, לאחר ההשתלה אנחנו כבר לא ממש צריכים את הרופא, כי הלב הביוני עושה רגולציה לעצמו. ניתן לכתוב לו תוכנה, קוד, שמורה לו כיצד לנהוג. לדוגמא, כאשר הרקמה המהונדסת מרגישה פחות משישים התכווצויות בדקה - היא מספקת את הסיגנל להתכווץ בתדירות הרצויה. לא צריך לחכות לרופא. הפיתוח הזה הוא פריצת דרך. כי עד עכשיו רקמות מלאכותיות כאלו, בכל תחום הנדסת הרקמות, לא היו מסוגלות לרגולציה עצמית. פה אנחנו מדברים על רקמה סייבורגית: שילוב של אלמנטים חיים ומכונה. זה משהו חי, לב ביוני. בשלב הבא ננסה את הטכנולוגיה שפיתחנו על בעלי חיים, כאשר המטרה היא להגיע לניסויים קליניים. כרגע התחלנו לעבוד במעבדה על הפרויקט השאפתני הבא: שימוש במדפסת תלת ממדית להדפסת לב ביוני שלם, הכולל עליות, חדרים, שסתומים וכלי דם. וגם אלקטרוניקה, כמובן".
מחקר
29.02.2016
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב איתרו שינו גנטי המגביר סיכון לסרטן המעי הגס במומייה
החוקרים ניסו לענות על השאלה האם סרטן המעי הגס הוא תוצר של אורח החיים המודרני או שהוא היה נפוץ גם לפני מאות שנים
- רפואה
- רפואה ומדעי החיים
סרטן בכלל וסרטן המעי הגס בפרט, נמנים על גורמי המוות המובילים של זמננו. רבים סבורים כי אורח החיים המודרני, המזון שאנו צורכים, שינויי האקלים ועוד, הם האחראים לעלייה הגדולה בשכיחות המחלה בעשורים האחרונים. חוקרים מבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב ניסו לברר האם גם אוכלוסיות קדומות, שחיו בסביבה שונה לחלוטין, נשאו מוטציות גנטיות המגבירות את הנטיה לחלות במחלה, ואם כן, האם הן זהות לאלו של היום? הממצאים בהחלט מפתיעים.
ד"ר רינה רוזין-ארבספלד, פרופ' ישראל הרשקוביץ וד"ר אלה סקלן מבית הספר לרפואה הובילו את המחקר המרתק, שבוצע על ידי תלמידת התואר השני מיכל פלדמן. המחקר התפרסם החודש (פברואר 2016) בכתב העת PLOS ONE .
"למרות שכמעט ואין עדויות למחלת הסרטן באוכלוסיות עתיקות, הפכה המחלה לאחד מגורמי המוות העיקריים באוכלוסייה המודרנית," אומרת ד"ר רוזין-ארבספלד, שחוקרת שינויים גנטיים הקשורים להתפתחות סרטן המעי הגס. "לצערנו, על אף אינספור המחקרים המתנהלים באקדמיה ובתעשייה, והכסף הרב המושקע בנושא, טרם נמצאו פתרונות רפואיים יעילים למרבית סוגי הסרטן. חוקרים רבים, בחיפושיהם אחר רמז שיקדם את הבנתם, תוהים: האם הנטייה הגנטית לסרטן באה לידי ביטוי רק בעידן המודרני, העמוס במזהמים, כימיקלים, קרינה והורמונים? ואולי מתו אבותינו בגיל צעיר יותר מסיבות אחרות, ולא 'הספיקו' לפתח את המחלה, גם אם הייתה להם נטייה גנטית לכך?"
אינדיאנה ג'ונס, מאחוריך!
כדי לבחון את הסוגיה חברו ד"ר רוזין-ארבספלד וד"ר אלה סקלן מהמחלקה למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית לפרופ' ישראל הרשקוביץ מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולגיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר. השלושה נסעו למוזיאון הטבע בבודפשט, המחזיק באוסף נדיר של מומיות בנות כ-300-200 שנה - רובן מכנסייה בעיירה ההונגרית Vác. "במשך מאות שנים נהגו הנוצרים באירופה לקבור את מתיהם בארונות במרתפי כנסיות," מסביר פרופ' הרשקוביץ. "במקרים מסוימים שררו במרתפים תנאים שגרמו לתהליך של מומיפיקציה טבעית – כלומר הגופות לא התפוררו, אלא התייבשו בתהליך איטי, והפכו עם הזמן למומיות. כך השתמרו הרקמות הרכות במצב טוב יחסית, וכיום ניתן לערוך בהן מחקרים מסוגים שונים, כולל מחקר גנטי." החוקרים אספו דוגמאות מעשרים מומיות, ולקחו אותן למעבדה לחקר סרטן המעי הגס באוניברסיטת תל- אביב.
הפקת דנ"א ממומיות בנות 300
"בחרנו להתמקד בסרטן המעי הגס ובמוטציות הגורמות לו מאחר ומדובר במחלה נפוצה מאוד - הסרטן השלישי בשכיחותו בעולם, וגם מכיוון שיש לו רקע גנטי ברור, שמתאים מאוד לעבודה מחקרית," אומרת ד"ר רוזין-ארבספלד. "מרבית מקרי סרטן המעי הגס מתחילים בשינוי ספציפי בגן חשוב שנקרא APC. זהו השלב הראשוני ביותר בהפיכתו של תא בריא לסרטני. למעשה, ניתן להבחין במוטציה ב-APC כבר בפוליפים שפירים קטנים מאוד המתגלים ומוסרים בבדיקות קולונוסקופיה שגרתיות."
החוקרים הצליחו להפיק דנ"א משלוש מומיות. הם סרקו את הדוגמאות במעבדתה של ד"ר רוזין-ארבספלד, בחיפוש אחר שינויים גנטיים בגן APC, הקשורים להתפתחות סרטן המעי הגס. ואכן, באחת המומיות נמצאה מוטציה כזאת. ד"ר רוזין-ארבספלד מסבירה כי "הממצא שלנו מראה שאצל אותו אדם שחי לפני 300 שנה ויותר, החל תהליך גנטי שמוביל להתפתחות סרטן המעי הגס. סביר להניח שמותו נגרם על ידי גורם אחר, שכלל אינו קשור במחלה, זמן רב לפני שהייתה לסרטן הזדמנות להתפתח, אך השינוי הגנטי שעשוי היה להוביל להתפתחות הסרטן היה קיים בתאי גופו." עם זאת, חשוב לציין שמאחר והמוטציה נמצאה רק במומיה אחת, מדובר במחקר ראשוני, ויהיה צורך לבחון מספר גדול יותר של דוגמאות בכדי להגיע למסקנות ברורות.
"המחקר שלנו מספק מרכיב מרכזי שחסר על פי רוב בחשיבה הרפואית של ימינו – ממד הזמן," קובע פרופ' הרשקוביץ. "התבוננות באבולוציה ובהתפתחות של מחלות מסייעת לנו להבין טוב יותר את הגורמים שמובילים להופעתן בפועל, ובהמשך גם למצוא להן פתרונות." כעת מבקשים החוקרים להרחיב את המחקר וליטול דוגמאות ממספר רב ככל האפשר של מומיות מתקופות שונות. "אם אכן תתגלינה מוטציות דומות בשכיחות גבוהה בשרידים מלפני מאות ואף אלפי שנים, נוכל לעקוב אחרי התפתחות ההיבט הגנטי של המחלה, ואף לזהות גורמים סביבתיים שעשויים להוות זרז לעלייה בשכיחותה," מסכמת ד"ר רוזין-ארבספלד.
מחקר
23.02.2016
מגילות מדבר יהודה - הדור הבא: מדעני מחשב וחוקרי המגילות יבנו לראשונה מאגר מידע
בין השאר, תאפשר סביבת העבודה החדשה לחבר "פאזל" וירטואלי מאלפי קטעי המגילות העתיקות שנמצאו במערות מדבר יהודה
- רוח
- רוח
שיתוף פעולה חדש של חוקרי מגילות מדבר יהודה עם מדענים מתחום מדעי המחשב יוצא לדרך, במטרה ליצור סביבת מחקר דיגיטלית ודינמית ללימוד אחת התגליות החשובות של המאה ה-20. במעבדת שימור המגילות של רשות העתיקות בירושלים מטפלים באלפי קטעי מגילות בני כ-2000 שנה. כעבור כמעט 70 שנה מאז התגלו לראשונה, החידושים הטכנולוגיים התמידיים, מאפשרים עתה עוד ועוד ניתוחים ותובנות חדשות על כתבי היד הקדומים האלה.
הפרויקט החדש, בסכום של 1.6 מיליון יורו, ממומן ע"י קרן המחקר המשותפת לגרמניה וישראל (DIP), המנוהלת ע"י הקרן הלאומית למחקר בגרמניה (DFG). באמצעות האוניברסיטאות תל אביב, חיפה וגטינגן, ובשיתוף עם רשות העתיקות, יפתח הפרויקט כלים שיאפשרו יצירה ופרסום של דור חדש, עשיר במידע ומתעדכן, של מהדורות ביקורתיות למגילות מדבר יהודה.
סביבת המחקר הדינמית ללימוד המגילות ממדבר יהודה תושג באמצעות קישור של מאגרי המידע והמחקר הגדולים בפרויקט: המילון ללשון המגילות - מיסודה של האקדמיה למדעים של גטינגן, והספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש לאון לוי של רשות העתיקות.
מגילות בנות 2000 במהדורה דיגיטלית
התוצרים העיקריים של הפרויקט יהיו סביבת עבודה וירטואלית שתאפשר לחוקרים עבודה משותפת ובו זמנית בכל העולם, וכן במה חדשה ליצירה ולפרסום משותף של מהדורות חדשות של מגילות מדבר יהודה.
במהלך שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 נמצאו אלפי קטעי מגילות, חלקם פיסות קטנטנות. מאז, עמלים חוקרים רבים על שיוך הקטעים שנמצאו זה לזה. כעת, במסגרת הפרויקט יפותחו כלים דיגיטליים מתקדמים להצעת צירופים חדשים. כלים אלו יסייעו לחוקרים לזהות חיבורים בין קטעים וכתבי יד שונים.
בנוסף, בסביבת העבודה הווירטואלית יוצעו גם כלים לניתוח הכתב (פלאוגרפיה), וכן קישורים של טקסט וצילום שיאפשרו מעבר קל בין המאגרים: הקוראים יוכלו לגשת לטקסט המקורי של המגילה, לתרגומים עדכניים, לתצלומים איכותיים, לערכים מילוניים ולטקסטים מקבילים. כל הפיתוחים יהיו זמינים באתר הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש לאון לוי.
הגופים השותפים הם האקדמיה למדעים של גטינגן המיוצגת ע"י פרופ' ריינהרד קראץ מהפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת גטינגן, ורשות העתיקות, המיוצגת ע"י פנינה שור, אוצרת ומנהלת מפעלי מגילות מדבר יהודה ברשות העתיקות.
החוקרים הראשיים בפרויקט מהצד הישראלי הם ד"ר יונתן בן-דב מהחוג למקרא באוניברסיטת חיפה, ופרופ' נחום דרשוביץ מבית הספר למדעי המחשב ע"ש בלווטניק באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף פרופ' ריינהרד קראץ מהפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת גטינגן והאקדמיה למדעים בגטינגן, מהצד הגרמני. כמו כן, ישתתפו בפרויקט ד"ר נועם מזרחי ממגמת מקרא בחוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל אביב; ד"ר אינגו קוטסיפר, Nהאקדמיה למדעים בגטינגן; פרופ' ליאור וולף מבית הספר למדעי המחשב ע"ש בלווטניק באוניברסיטת תל-אביב; פרופ' דניאל שטקל בן עזרא,מ-EPHE, פריס; ופרופ' שני צורף מהמכון ע"ש אברהם גייגר/ביה"ס למדעי היהדות, אוניברסיטת פוטסדם.
מחקר
22.02.2016
מחקר שבחן מעל מיליון עסקאות ב-eBay גילה כי נשים מקבלות פחות כסף ופחות הצעות
ממצאי המחקר מראים כי אנשים נוטים להמעיט מערכם של מוצרים הנמכרים על ידי נשים, וזה משפיע על נכונות הקונים לשלם עבור המוצר
- ניהול ומשפט
אם אתם רוצים להיות מוכרים מוצלחים בeBay-, אולי כדאי לכם לבחור שם משתמש זכרי, כך עולה ממחקר חדש בראשות ד"ר תמר קריכלי-כץ, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בפקולטה למדעי החברה ומהפקולטה למשפטים, בשיתוף ד"ר טלי רגב.
ד"ר תמר קריכלי-כץ וצוותה בחנו נתונים של יותר ממיליון עסקאות ב eBay-בין השנים 2009 ל-2012, ברכישת המוצרים הפופולריים ביותר. לדברי החוקרים, לצרכנים ב eBay-לא נאמר האם המוכר הוא זכר או נקבה, אבל ברוב המקרים אפשר לקבוע זאת על פי שם המשתמש שלהם.
הם התמקדו במוצרים זהים והוכיחו כי נשים מקבלות פחות הצעות על המוצר שלהן, ובסופו של דבר מקבלות עליו מחיר נמוך יותר. אישה שמכרה מוצר חדש קיבלה עליו 80 סנט, לעומת דולר שקיבל מוכר גבר. במוצרים המשומשים קיבלה מוכרת אישה 97 סנט על כל דולר שקיבל גבר שמכר מוצר משומש זהה.
כדי לבחון את התיאוריה שאנשים תפסו את המוצרים הנמכרים על ידי נשים כפחותי ערך, פרסמו החוקרים מכירת כרטיס מתנה באמזון בשווי של 100 דולר. במקרה של מוכרת אישה, 116 משתתפי הניסוי הביעו לרוב נכונות נמוכה יותר לשלם עבור הכרטיס. למוכרות הוצעו 83 דולר עבור הכרטיס, לעומת הצעה של 87 דולר למוכרים גברים.
עבור פריטי יד שנייה נשים עדיין קיבלו פחות כסף מאשר גברים, אבל הפער היה קטן יותר - רק שלושה אחוזים. החוקרים טוענים שהקונים כנראה סומכים יותר על תיאור פריט היד השנייה שנכתב על ידי אישה, ושזו יכולה להיות הסיבה לפער הנמוך יותר בין המחירים המוצעים.
"המחקר עשוי להיות הראשון שמראה משהו שידוע כבר זמן רב - אי-שוויון ואפליה שמים נשים בעמדת נחיתות באופן עקבי," אומרים החוקרים.
מחקר
01.02.2016
תגלית קולינרית במערת קסם: חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו עדויות לאכילת צבים
בזכות השימור המיוחד של מערת קסם, צוות החוקרים הצליח לנתח את שרידי הצבים ולהגיע למסקנות מפתיעות לגבי האופן שבו הכינו, בישלו ואכלו אותם
- רוח
- רוח
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו עדויות לכך שבני אדם קדומים ממערת קסם שבישראל השתמשו בצבים כתוסף תזונה. מהממצאים עולה שתושבי המערה ביתרו, בישלו ואכלו את הצבים במספר דרכים שונות, וכל זאת לפני 400,000 שנה. את המחקר החדש ערכו פרופ' רן ברקאי ופרופ' אבי גופר מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום אוניברסיטת תל אביב, יחד עם ד"ר רות בלסקו מהמכון הלאומי לחקר האבולוציה של האדם שבספרד. המחקר נערך בשיתוף עם פרופ' ג'ורדי רוסל ופרופ' פבלו סנודו מאוניברסיטת טרגונה שבספרד, ד"ר לוץ כריסטיאן מאול וד"ר כריסטר סמית ממוזיאון סנקנברג לתולדות הטבע שבגרמניה. תוצאות המחקר התפרסמו בכתב העתQuaternary Science Reviews .
"מערת קסם, הסמוכה לראש העין, מייצגת שלב יוצא דופן באבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם", מסביר פרופ' ברקאי. "השלב הזה, בין 400,000 ל-200,000 שנה לפני ימינו, מוכר גם בכל מרחב דרום הלבנט - מקסם ועד סוריה, אבל מבחינת שימור הממצאים אין למערת קסם אח ורע".
במערת קסם, שנתגלתה בשנת 2000, נמצאו עד כה העדות הקדומה ביותר לשימוש קבוע באש לצליית בשר, עדות קדומה מאוד למיחזור כלים וגם עדות קדומה ביותר להימצאותו של טיפוס אנושי, שעשוי להיות האב הקדמון של בני אדם מודרניים באזורנו - ממצא המאתגר את התפיסה המקובלת לפיה מוצא האדם הנבון ממזרח אפריקה.
תפריט מגוון גם לפני 400,000 שנה
"ככלל", אומר פרופ' ברקאי, "הדיאטה במערת קסם התבססה על ציד של בעלי חיים בינוניים וגדולים ועל מזון מן הצומח. המערה עמוסה בעצמות של יונקים, בעיקר של יחמורים, בקר, סוסים וחזירים. בני האדם הקדומים ניצלו עד תום את הקלוריות הללו, לרבות מח העצם. בנוסף, התברר מעבודת מחקר קודמת, שבה נותחו ממצאים מתוך האבנית שנמצאה בשיניים של בני אדם שחיו במערה, שהם אכלו גם מזון צמחי, ככל הנראה בהיקף קטן יותר מהבשר. כעת אנחנו יכולים להגיד שהיה מרכיב נוסף ומעניין בדיאטה של תושבי המערה: צבים".
בני אדם אכלו צבים מאז ומעולם, אבל בזכות השימור המיוחד של מערת קסם, צוות החוקרים הצליח לנתח את שרידי הצבים ולהגיע למסקנות מפתיעות לגבי האופן שבו הכינו, בישלו ואכלו אותם.
"בחלק מהמקרים צלו אותם שלמים בתוך השריון. במקרים אחרים פיצחו את השריון בעזרת כלי צור, ואז ביתרו את הצב. צבים נאכלו במערת קסם לכל אורך 200,000 שנות מגוריהם של בני אדם במערה, כאשר בתקופות שונות הפעילו שיטות בישול שונות. מצאנו עצמות של צבים, שהן מאוד קטנות, שיש עליהן גם סימני פיצוח, גם סימני חיתוך וגם סימני שריפה. זה ממצא יוצא דופן. הרי צב לא חייבים לבתר. זו לא רגל של יחמור. צב מן הסוג שאכלו במערת קסם מספק, על פי החישוב שלנו, לכל היותר 190 גרם של בשר – בהחלט כמות בשר קטנה שאפשר לאכול בביס וחצי. ובכל זאת בני האדם הללו ביתרו את הצבים, בכלי חיתוך כירורגיים ממש, כאילו כדי להכין מהם מנות גורמה בסגנון צרפתי".
מסקנות על חלוקת העבודה בין שוכני המערה
פרופ' גופר מציין כי העדויות האלה על צריכת צבים מעלות אפשרויות חדשות בדבר חלוקת העבודה במערת קסם. צבים הם מטבעם חיות איטיות, והם לא נחשבים לציד מאתגר או רווחי כמו ציד יחמורים או סוסים, אלא לסוג של לקט. מעדויות אתנוגרפיות מחברות ציידים-לקטים, אנחנו יודעים שמגזרים שונים בקבוצה אחראים על השגת משאבים שונים - הגברים הצעירים הם לרוב אלה שיוצאים למסעות ציד של בעלי חיים גדולים. ייתכן שכך היה גם במערת קסם. בעלי חיים קטנים, לרבות צבים, נאספו כפי הנראה על ידי קשישים וילדים.
"עד לפני מספר שנים חוקרים רבים הניחו שרק בני אדם מודרניים השכילו להשתמש בכל מגוון משאבי הטבע, ואילו בני אדם קדומים כגון הומו ארקטוס וניאנדרטלים צדו רק בעלי חיים גדולים", מוסיפים ברקאי וגופר. "היום אנחנו יודעים שזה לא מדויק, והממצאים החדשים מאשרים שמדובר בדעה קדומה. בני האדם הקדומים ממערת קסם נהנו מדיאטה מגוונת, מאוזנת וטעימה של סטייקים, מח עצם, מזון צמחי, ומפעם לפעם אפילו צבים - וכל זה לפני 400,000 שנה. למעשה, העובדה שבני אדם אכלו צבים במשך 200,000 שנה מלמדת אותנו שתושבי המערה לא כילו את אוכלוסיית הצבים, שהם בעלי ריבוי טבעי נמוך. הם ידעו כיצד להשתמש בכל המשאבים שעמדו לרשותם, וגם ידעו איך לא לכלות אותם".
