מחקרים

האם האדם הוא היונק היחיד שרוכש את יכולת הדיבור? אחרי שכבר הצליחו לפענח צלילים מתוך 'שפת העטלפים' ולזהות מי מעביר את המסר למי ובאילו מצבים חברתיים, מנסים כעת חוקרי בית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב לברר כיצד רוכשים גורי העטלפים את שפתם. שאלה זו תקדם אותנו למענה על שאלה רחבה יותר: האם יכולתם של יונקים אחרים (מלבד האדם) לתקשר עם בני מינם היא מולדת או נלמדת?

"חוקרים והוגים רבים, משחר ההיסטוריה, סבורים כי מותר האדם ביכולתו ללמוד שפה ולהשתמש בה," אומר פרופ' יוסי יובל מבית הספר לזואולוגיה ומבית ספר סגול למדעי המוח. "מדענים בכל העולם מנסים לברר עד כמה נכונה ההנחה הזאת, ובוחנים לשם כך את הקולות שמשמיעים מינים שונים של בעלי חיים. עם זאת, מחקרים מעטים בלבד העלו עד כה תוצאות חד-משמעיות. במעבדה שלנו החלטנו להעמיד למבחן גורים של עטלפי פירות."

במחקר החדש שנערך במעבדתו של פרופ' יובל, בהובלת תלמידי המחקר יוסף פרת ולינדסי אזולאי, חשפו החוקרים שלוש קבוצות של גורי עטלפים לתקשורת עטלפים בשלושה 'ניבים' שונים. תוצאות המחקר, שהתפרסם בכתב העת PLoS Biology, מגלות שכל קבוצה אכן לומדת 'לדבר' בניב שהושמע לה.

פסקול ילדות

לצורך המחקר חולקו הגורים לשלוש קבוצות נפרדות – חמישה גורים בכל קבוצה. במהלך השנה הראשונה לחייהם נחשפו הגורים בכל קבוצה לפסקול אחר, מעין ניב שונה, של קולות עטלפים: קבוצה אחת שמעה הקלטה של קולות בתדרים גבוהים, הקבוצה השנייה נחשפה לתדרים הנמוכים, והקבוצה השלישית גדלה עם פסקול מלא שכלל את כל הקולות. הקולות שהשמיעו הגורים עצמם הוקלטו ופוענחו מדי כמה חודשים.

"מצאנו שהגורים אכן לומדים להשמיע את סוג הקולות שאליהם נחשפו," אומר פרופ' יובל. "אפשר לומר שהם לומדים 'לדבר' ב'ניב' ששמעו בינקותם. הממצאים האלה מוכיחים שהתקשורת הקולית של העטלפים היא לפחות בחלקה נרכשת, ושהיא נלמדת בשלב מוקדם בחיים. במילים אחרות: העטלפים הצעירים אינם נולדים עם הרפרטואר הקולי המלא שלהם, אלא קולטים אותו מסביבתם."

מסקנה משמעותית נוספת מהמחקר היא שהגורים לומדים מסך הקולות הסובבים אותם, ולאו דווקא ב'שיעורים פרטיים' מהאם שמגדלת אותם. בטבע מדובר בקולות שמשמיעה הקבוצה, כלומר מושבת העטלפים שחיה במערה שבה נולדו. ממצא זה מהווה חידוש ביחס לספרות המחקרית הקיימת בנושא: המחקרים, שרובם המוחלט התמקד עד היום בגוזלים של ציפורי שיר, הוכיחו כי הגוזלים (בניגוד לגורי העטלפים) לומדים את הצלילים ישירות מאחד ההורים.   

"המחקר שלנו שופך אור על המקור האבולוציוני של היכולת לרכוש שפה, ומציב סימני שאלה לגבי ייחודיותו של האדם בהקשר זה," מסכם פרופ' יובל.

"פתיחת "חלון גלי הכבידה" של היקום מאפשר פוטנציאל אדיר לראיית דברים שהיו לגמרי בלתי נראים או לא ידועים לנו לפני כן, כמו התמזגות של חורים שחורים וכוכבי נויטרונים," אומר פרופ' דן מעוז מהחוג לאסטרופיזיקה בבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה של אוניברסיטת תל אביב. "התגלית הזו פותחת תחום חדש של אסטרונומיה מרובת שליחים, בה נוכל לגלות ולחקור תופעות על ידי איתור אותות מקבילים: גלים אלקטרומגנטיים (כלומר - אור באורכי גל שונים), גלי כבידה, ובקרוב, אני מקווה - גם נויטרינים."

באופן חסר תקדים התפרסמו אתמול עשרות מחקרים, רבים מהם בכתבי העת Nature ו-Science, המנתחים את האירוע האסטרונומי, חלקם בהובלה של מדענים מאוניברסיטת תל אביב. בין הנושאים שנחקרו: איתור הגלקסיה בה התרחש המיזוג, במרחק 120 מיליון שנות אור מאיתנו, הבנת תהליכי הפיצוץ, וזיהוי אירועים כאלה כמקור למגוון מתכות כבדות המצויות על פני כדור הארץ, בהן זהב ואורניום.

לדברי פרופ' דובי פוזננסקי מהחוג לאסטרופיזיקה, "קשה להפריז בחשיבות גילויים של גלי הכבידה ושל קרינה בו זמנית. זו תגלית שפותחת עידן חדש בחקר היקום. עד לאחרונה היה באפשרותנו להתבונן ביקום כמעט אך ורק באמצעות גלי האור המגיעים אלינו  ­- חוש הראיה. היכולת לקלוט גם גלי כבידה היא אנאלוגית לחוש המישוש. היום יש לנו את היכולת לחקור את היקום באמצעות שילובם של שני החושים. לראות ולמשש בו זמנית.״

עידן חדש בחקר היקום

"קיומם של גלי כבידה נחזה על ידי אלברט איינשטיין לפני כמאה שנה, במסגרת תורת היחסות הכללית," מסביר פרופ' אהוד נקר מהחוג לאסטרופיזיקה. "מדובר בגלים הנוצרים ומתפשטים ביקום בעקבות אירוע אלים במיוחד: התמזגות של שני גופים בעלי מאסה וצפיפות עצומות, בעיקר חורים שחורים וכוכבי נויטרונים, שנעים זה סביב זה במהירות המתקרבת למהירות האור. מאז שנות ה-70 עמלים מדענים על תכנון ובניית גלאים שיהיו רגישים דיים כדי לקלוט את הגלים, שעוצמתם חלשה ביותר. בשנה האחרונה סוף סוף עלה הדבר בידי צוות בארה"ב, שזכו השנה בפרס נובל על תגליתם."

ד"ר יאיר הרכבי, שנמצא כיום בהשתלמות באוניברסיטת סנטה ברברה בקליפורניה, ועתיד להצטרף בקרוב לחוג לאסטרונומיה של אוניברסיטת תל אביב, הוביל את אחת הקבוצות שאיתרה את מיקומו המדויק של האירוע:  גלקסיה בשם NGC4993, שנמצאת 'בשכונה שלנו' ביקום – 'רק' כ-120 מיליון שנות אור מכדור הארץ. למחקר זה, שמתפרסם היום בכתב העת Nature שותפים גם פרופ' דובי פוזננסקי, פרופ' דן מעוז מאוניברסיטת תל אביב ותלמידיהם. "כשהפנינו את הטלסקופ אל אזור האירוע, גילינו עצם שדעך בבהירותו פי 100 בכמה ימים, ומהר מאד הפך מכחול לאדום," אומר ד"ר הרכבי. "התנהגות זו אינה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. בזכות רשת הטלסקופים שלנו ב-Las Cumbres Observatory שפרוסה מסביב לעולם, יכולנו לעקוב אחר ההשתנות המהירה של העצם כל כמה שעות, ולחזות בדעיכתו המהירה בזמן אמת. הנתונים שאספנו ילמדו אותנו על התהליכים שמתרחשים בהתמזגות כוכבי נויטרונים ועל חשיבותם ביצירת החומרים שמרכיבים את היקום שלנו.״

"התגלית הזו מרגשת ביותר כי היא הראשונה בהיסטוריה, אבל ההבנה האמיתית תגיע עם התגליות העתידיות של אירועים אסטרונומיים דומים או שונים לזה, שיתנו לנו את התמונה המלאה על התמזגות כוכבי נויטרונים ותפקידם בייצור החומרים הכימיים ביקום. אין לנו ספק שזו רק ההתחלה," מסכם פרופ' דן מעוז. "היכולת לגלות אור וגלי כבידה ביחד מבשרת על עידן חדש באסטרונומיה, ואנחנו מצפים להרבה תגליות מפתיעות בשנים הקרובות."

חוקרים באוניברסיטת תל אביב זיהו מנגנון במוח האדם, שמאפשר למידה יעילה באמצעות מספר חשיפות של שניות אחדות, במקום שינון וחזרות במשך שעות. "הממצאים שלנו מאתגרים את כל הגישות והתיאוריות המקובלות של למידה וזיכרון," אומר מוביל המחקר, ד"ר ניצן צנזור מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. "כולנו הורגלנו משחר ילדותנו שכדי ללמוד חומר מסוים, או מטלה כלשהי – לדוגמה אלגברה או נגינה בפסנתר - עלינו לשנן, להתאמן ולתרגל שוב ושוב, בבחינת  Practice makes perfect. המחקר שלנו חשף מנגנון למידה אחר, מהיר הרבה יותר, ויעיל לא פחות." המחקר פורץ הדרך התפרסם לאחרונה בכתב העת Nature Neuroscience.

10 שניות מול המסך

המחקר התמקד במטלה ויזואלית נפוצה במעבדות בעולם: כ-70 משתתפים, כולם בוגרים בריאים מעל גיל 18, נחשפו למגוון גירויים ויזואליים, שהבזיקו על מסך המחשב למשך כמה אלפיות השנייה, ולאחר מכן התבקשו לענות על שאלות בנוגע למה שראו: האם הקווים ישרים או נטויים? איזו אות ראיתם? וכדומה. במהלך המשימה, שארכה כשעה, קודד במוחם הזיכרון של אותה מטלה. החוקרים ביקשו לבדוק מהי הדרך היעילה ביותר לשפר את ביצועי המשתתפים, או במילים אחרות, לחזק את יכולת התפיסה הוויזואלית שלהם.

"ברוב המחקרים הנעזרים במטלה זו מקובל לזמן את המשתתפים למעבדה יום אחר יום, כדי לאפשר להם לתרגל שוב ושוב, מאות ואלפי פעמים, וכעבור זמן מה לבחון את ביצועיהם," מסביר ד"ר צנזור. "אנחנו פעלנו אחרת. לאחר המפגש הראשוני, שבו קודד הזיכרון במוחם, הזמנו את הנבדקים שלוש פעמים, בהפרש של ימים אחדים; בכל ביקור במעבדה חשפנו אותם ל-5 הבזקים של המטלה, באורך של כמה אלפיות השנייה כל אחד – כך שבסך הכל הם ישבו מול המסך כ-10 שניות בלבד כל פעם." השערת החוקרים, שהתבססה על מחקרים קודמים בבעלי חיים, הייתה שההבזקים הקצרים מפעילים מחדש את מנגנון הזיכרון במוח, וכך מייצרים למידה גם ללא תרגול ארוך ומייגע. בנוסף, מכיוון שהחשיפות בוצעו בהפרש של ימים אחדים זו מזו, הייתה למוח שהות להטמיע את הלמידה – בין היתר במהלך שנת הלילה.

כדי לבחון את השערתם, ערכו החוקרים מבדק מסכם, שבדק אם ובאיזו מידה השתפרו הנבדקים בביצוע המטלה. הממצאים מפתיעים: עקומת הלמידה והביצועים של הנבדקים שנחשפו רק להבזקים קצרים מדי כמה ימים לא נפלו במאומה מאלה של נבדקים שתרגלו את המטלה שעות ארוכות, יום אחר יום. בשני המקרים השתפרו הביצועים בכ-30%-20%.

אסטרטגיות למידה חסכוניות

"לממצאים שלנו עשויה להיות משמעות מרחיקת לכת בכל התחום של אסטרטגיות למידה," מסכם ד"ר צנזור. "אם די בהצתות קצרות של הזיכרון כדי להפעיל ולשפר את כל רשת הזיכרון שקודדה במוח, ייתכן שאפשר יהיה בעתיד לפתח אסטרטגיות למידה הרבה יותר חסכוניות ויעילות מאלה המקובלות היום, לצרכים רבים ושונים: מצד אחד עבור אנשים בריאים, כמו תלמידים במערכת החינוך, ומצד שני לשיקום והשבת תפקודים לאנשים עם פגיעות מוחיות. היום, בהמשך למחקר שעסק במטלה ויזואלית, אנחנו עורכים מחקר דומה הנוגע לזיכרון המוטורי, במטרה לחשוף את המנגנונים המוחיים האחראים לסוג למידה זה."

התגלית היא תוצאה של מחקר בהובלתם של פרופ' שמגר בן-אליהו מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית הספר סגול למדעי המוח, וחוקרים מביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב: פרופ' עודד זמורה ופרופ' משה שבתאי מהמרכז הרפואי שיבא, ד"ר ערן שרון וד"ר יהודית בירנבוים מהמרכז הרפואי רבין, וד"ר תניר אלווייס מהמרכז הרפואי קפלן. תוצאות המחקר התפרסמו לאחרונה בכתב העת הרפואי Clinical Cancer Research והוצגו בכנסים רפואיים.

לחץ מגביר התפתחות גרורות

"כשהגוף נמצא במצב של לחץ, פיזיולוגי או פסיכולוגי, הורמונים ממשפחות הפרוסטגלנדינים והקטכולאמינים מופרשים בכמויות גדולות", מסביר פרופ' בן-אליהו. "הורמונים אלה מדכאים את פעילות תאי המערכת החיסונית ובכך מעודדים בעקיפין התפתחות גרורות סרטניות. בנוסף, הורמונים אלו מסייעים במישרין לתאים הסרטניים שנשארים בגוף לאחר הניתוח ליצור ולהתפתח לגרורות מסכנות חיים. כך, בשל החשיפה להורמונים אלו, הרקמות הסרטניות שבגוף הופכות להיות אגרסיביות וגרורתיות יותר".

במחקרים מקדימים בבעלי חיים שנערכו במהלך שני העשורים האחרונים באוניברסיטת תל אביב, הראו פרופ' שמגר בן-אליהו ותלמידיו, כי הניתוח והתגובות הפיזיולוגיות שמלוות אותו מעלים את הסיכויים להתפתחותה של מחלה סרטנית גרורתית, וכי בעזרת שילוב של תרופות קיימות ניתן להפחית תהליכים גרורתיים. בשנים האחרונות, נבחן טיפול זה גם בקרב נשים וגברים החולים בסרטן.

תרופות פשוטות - תוצאות משמעותיות

במסגרת ניסויים קליניים, החוקרים נתנו לחולות סרטן שד שתי תרופות מוכרות ובטוחות: פרופרנולול (דרלין), תרופה להורדת לחץ דם ולהפחתת חרדה, ואטודולק (אתופן), המשמשת למניעת כאבים ודלקות. החולות נטלו את התרופות במשך 11 יום בלבד – החל מחמישה ימים לפני ועד חמישה ימים אחרי הניתוח – כאשר מחציתן קיבלו תרופות פלסבו כקבוצת ביקורת.

"התרופות הפכו את הגידול מגידול פרו-גרורתי לגידול עם פוטנציאל גרורתי מופחת, וזאת על פי סמנים מולקולריים בתאים הסרטניים", אומר פרופ' בן-אליהו. "כמו כן, התרופות שינו לטובה את כמות וסוג הלוקוציטים (תאי הדם הלבנים) של המטופלת שבגידול – מדדים שאף הם מנבאים סיכוי נמוך יותר להישנות הסרטן. בנוסף לדגימת הגידול שהוסר, בדקנו עוד עשרה סמנים ביולוגיים, ביו-מרקרים, בבדיקות דם לפני ואחרי הניתוח, כאשר, התוצאות היו מובהקות סטטיסטית והצביעו על שינויים פיזיולוגיים אנטי-גרורתיים. בין היתר, הוריד הטיפול התרופתי בקרוב ל-50% רמות של IL-6 (הורמון של מערכת החיסון),CRP  (חלבון דלקתי) ו-EMT (סמן מולקולרי ביולוגי ברקמה הסרטנית) - כולם סמנים המנבאים תהליכים גרורתיים.

גם ללחץ ולדלקת לפני הניתוח השפעה שלילית

"למעשה, אחת התוצאות המעניינות והחשובות שקיבלנו ממחקר ראשוני זה היא שתגובות של לחץ (סטרס) ודלקת שהגוף מפתח עוד לפני הניתוח עצמו מובילות כנראה לשינויים פרו-גרורתיים שחלים בגידול. נראה שהחרדה והתגובות האנדוקריניות שנלוות אליה בתקופת ההמתנה לניתוח יכולות להשפיע לרעה על הגידול ועל פרמטרים גופניים של החולה. במחקר דומה שסיימנו זה עתה בחולי סרטן המעי (שאת תוצאותיו פרסמנו בכנסים רפואיים) קיבלנו תוצאות דומות. חשוב לציין שבשני המחקרים גם נמצא פרופיל בטיחותי גבוה לטיפול התרופתי.

על אף ממצאים אלה, פרופ' בן-אליהו מציין, שחלק מהממסד הרפואי מתייחס בחוסר אמון להשפעות שיש לתגובות לחץ, ובפרט לאלו הנובעות מגורמים פסיכולוגיים, כמו ההמתנה לניתוח או הפחד מהתפשטות המחלה על הסרטן עצמו. "יש מדדים ביולוגיים ברורים שמצביעים על התפשטות של הסרטן כתוצאה מתגובות לחץ ודלקת של הגוף, לפחות במחקרים בבעלי חיים, אבל עדיין אין מודעות לחשיבות ההשפעות הפסיכולוגיות על התקדמות המחלה בבני אדם", הוא אומר. לדבריו, בעקבות המחקר הראשוני המוצלח, בהמשך בכוונת החוקרים לערוך מחקר שיפחית את תגובות הלחץ לפני הניתוח על ידי התערבות התנהגותית-פסיכולוגית, ייתכן שגם ללא שימוש בתרופות.

למנוע את חזרת הסרטן לגוף החולים

פרופ' בן אליהו מציין שבעוד שהמחקרים הקליניים נערכו כאמור על חולי סרטן השד והמעי, במחקרים קודמים שנערכו על בעלי חיים, נמצא שהפחתת הסיכון להתפשטות גרורות לאחר הניתוח אינה בלעדית לסוג סרטן זה או אחר. לדבריו, רוב התרופות הקיימות נגד סרטן  נצרכות על ידי החולה למשך שארית ימיו. גם רוב התרופות החדשות שקיימות בשוק אינן מצילות חיים אלא מאריכות חיים - מטרה נעלה בפני עצמה. "בטיפול שאנו חוקרים, אנו שואפים להעלות את אחוז החולים שהסרטן לא יחזור אצלם, ובכך להציל חיים".

"בעקבות המחקר הראשוני המוצלח, בכוונתנו לערוך בשלב הבא מחקר קליני רחב בקרב 600 חולים בסרטן המעי, ובהמשך גם מחקר קליני בקרב 200 חולים בסרטן הלבלב, אבל לשם כך יהיה עלינו לגייס לפחות מיליון דולר, מציין פרופ' בן אליהו,  "צריך להבין שלחברות התרופות אין תמריץ כלכלי לתמוך במחקרים כאלה, כיוון שהתרופות שבהן השתמשנו הן תרופות בלי פטנט, הן בטוחות, זולות והן ניתנות בטיפול קצר של כמה ימים."

לפני שלוש שנים חזה פרופ' מרק קרלינר, פיזיקאי תאורטיקן המתמחה בפיזיקת החלקיקים האלמנטריים מבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם עמית מארה"ב, את מסתו של חלקיק תת-אטומי חדש שטרם נצפה כמותו. פיזיקה תאורטית היא ענף בפיזיקה המשתמש במודלים מתמטיים ובמערכות פיזיקליות מופשטות כדי לתאר ולנבא התנהגות של מערכות פיזיקליות טבעיות. זאת בניגוד לפיזיקה ניסויית המשתמשת בכלים ניסויים כדי לבדוק מערכות אלו.

בשבוע שעבר, מדענים במאיץ החלקיקים הענק ב-CERN ליד ג’נבה הכריזו על הגילוי הניסיוני של החלקיק. המסה שלו נמדדה ונמצאה זהה כמעט לחלוטין למסה שחזה פרופ' קרלינר: הניבוי התברר כמדויק ברמה של קצת מעל 99.8%. הפרטים אודות החלקיק החדש, המכונה ++Xi-cc, הוצגו בכנס של פיזיקת אנרגיה גבוהה בוונציה.

החלקיק החדש בעל השם המוזר יוכל לשפוך אור על אופי הכוחות הפועלים בין הקווארקים – החלקיקים היסודיים מהם מורכבים פרוטונים וניוטרונים, אשר בתורם מהווים את אבני הבניין מהם עשויים גרעיני האטומים, ולפיכך גם כל החומר ביקום שסביבנו.

הכוח החזק של גרעין האטום

ישנם שלושה קווארקים קלים ושלושה כבדים. מבין השישה, הקווארק הכבד ביותר, המכונה top, חי זמן קצר כל כך שאינו מספיק להתקשר עם חמשת הקווארקים האחרים. יתר החמישה יוצרים קשרים זה עם זה. כל שלישייה מתוך החמישה יכולה להתקיים במגוון רחב של קומבינציות. ככל שהחלקיקים כבדים יותר, קשה יותר לייצר אותם במאיץ החלקיקים, מפני שיצירתם דורשת יותר אנרגיה והם מתפרקים מהר. הכוח הפועל בין הקווארקים מכונה "הכוח החזק" והוא אחד מארבעת כוחות היסוד בטבע (לצד הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החלש וכוח הכבידה). לא לשווא הוא מכונה "הכוח החזק" – עוצמתו היא פי ‎10³⁸‎ מעוצמת כוח הכבידה. אך טווח הפעולה של הכוח החזק הוא מצומצם מאוד - בסדר הגודל של קוטר גרעין האטום. הכוח החזק מחבר קווארקים לכדי האדרונים (חלקיקים מורכבים העשויים מקווארקים וגלואונים). ההאדרונים נחלקים לבאריונים ומזונים. עם הבאריונים נמנים הנוקליאונים, שהם הפרוטון והנייטרון.

עד היום נצפו באריונים שכוללים שלושה קווארקים קלים או קווראק כבד אחד ושניים קלים, אך בין המומחים היה קונצנזוס מוחלט שחייבים להיות קיימים גם באריונים עם שני קווארקים כבדים. "האתגר היה לחזות מתוך התיאוריה את התכונות השונות של השלישייה שכוללת שניים כבדים ואחד קל," מסביר פרופ' קרלינר, "וזה כולל בראש ובראשונה את המסה שלהם.”

במאמר שכתב פרופ' קרלינר בשנת 2014, בשיתוף עם פרופ' ג'ונתן רוזנר מאוניברסיטת שיקאגו, שבצעירותו היה חוקר בתר דוקטורט אצל פרופ' יובל נאמן באוניברסיטת תל אביב, הם חישבו את כל הקומבינציות האפשריות של שני קווארקים כבדים וקווארק אחד קל, והגיעו למסקנה שישנן שלוש אפשרויות עם תת גוונים.

החיזוי המדויק ביותר

"במאמר חזינו את המסה של החלקיק ועוד תכונות שטרם נמדדו. בתוצאות שפורסמו בכנס גדול של החברה האירופית לפיזיקה המוקדש לחלקיקים אלמנטריים, שחררו המדענים את התוצאה הנסיונית שהם עובדים עליה כמעט שלוש שנים בסודיות מוחלטת. השורה התחתונה היא שהמסה שהם מדדו מאוד קרובה למסה שאנחנו חזינו. המסה שהם מדדו היא 3621 פלוס מינוס 1, ביחידות הנקראות MeV. החיזוי שלנו מלפני שלוש שנים הוא 3627 פלוס מינוס 12. השגיאה בניבוי היא פחות מ-0.2% ממה שהתגלה בפועל. רבים לפנינו ניסו לנבא את המסה, עשו חישוב בשיטות שונות, פרסמו את התוצאות וכעת מתברר שפספסו. החיזוי שלנו הכי מדויק. על מנת להמחיש, החלקיק החדש כבד כמעט פי 4 מהפרוטון, והמטען החשמלי שלו כפול מזה של הפרוטון.”

עתה, צוות המחקר ב-CERN ימדוד מאפיינים נוספים של החלקיק ++Xi-cc. המדידה הזו תאפשר להעמיק באופן משמעותי את הבנת הכוח הפועל בין הקווארקים, ותסייע לחוקרים להבין טוב יותר את הכוח החזק, המחזיק את מרכזי האטומים יחד. אנשי CERN יעשו מאמץ למצוא חלקיקים נוספים הכוללים שני קווארקים כבדים.

"הדבר הראשון שאני מצפה לו היא מדידה של זמן מחצית החיים של החלקיק, כלומר כמה זמן לוקח לו עד שהוא דועך לחלקיק קל יותר. גם לנתון זה יש תחזית במחקר שלנו, וכשימדדו אותו נדע כמה דייקנו גם בזה." מסכם פרופ' קרלינר.