חדשות

"שאלת היכולת של בעלי חיים לנווט למרחקים היא חידה מחקרית עתיקה, ועטלפים, כידוע, הם אלופי העולם בניווט: הם עפים עשרות קילומטרים בתוך שעות ספורות וחוזרים לנקודת המוצא", מסביר מוביל המחקר פרופ' יוסי יובל מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז. "לצורך המחקר הזה השתמשנו במכשירי GPS הזעירים בעולם, פרי פיתוחנו, כדי לערוך ניסוי שלא נערך קודם: לעקוב אחר גורי עטלפים מהרגע שבו הם פורשים כנף ועד לבגרות, כדי להבין כיצד מתפתחת יכולת הניווט שלהם מאפס. לא נערך מחקר דומה על אף בעל חיים, והתוצאות מעניינות מאוד". גורי העטלפים ממושבת העטלפים של אוניברסיטת תל אביב למדו להכיר את העיר באמצעות מבנים גדולים ומיוחדים, כמו מגדלי עזריאלי, דיזנגוף סנטר וכדומה.

את המחקר פורץ הדרך ערכו פרופ' יובל והסטודנטים אמיתי כץ, לי הרתאן, איה גולדשטיין ומיכל הנדל, מהמעבדה לתפיסה חושית וקוגניציה במחלקה לזואולוגיה, והוא התפרסם על שער כתב העת היוקרתי Science.

עושים קיצורי דרך

החוקרים עקבו אחר 22 גורי עטלפי פירות ממושבת העטלפים המיוחדת, שנמצאת באוניברסיטה עצמה, מינקותם ועד גיל בגרות, כשהם סורקים את העיר בחיפוש אחר מזון. תוצאות המחקר מראות כי העטלפים התל אביביים מנווטים במרחב בדומה מאוד לתל אביבים האנושיים.

"צריך להבין שעטלפים מנווטים באמצעות סונאר למרחקים קצרים בלבד, ליד עץ למשל", אומר פרופ' יובל. "לניווט למרחקים ארוכים משתמשים עטלפי הפירות בחוש הראייה. בסך הכול מיפינו כ-2,000 לילות תעופה של עטלפים בתל אביב, וגילינו שהעטלפים בונים לעצמם מפה מנטלית. הם לומדים לזהות ולהשתמש בציוני דרך כמו מגדלי עזריאלי, תחנת הכוח רידינג וקומפלקסים מובהקים אחרים בתל אביב כנקודות ציון ויזואליות. הראיה המובהקת ביותר לכך היא קיצורי הדרך. כמו בני אדם, בשלב מסוים גם העטלף מגיע מנקודה לנקודה בקו שהוא עוד לא עף בו. מאחר שאנחנו הכרנו את היסטוריית התעופה של כל עטלף מאז שהיה גור, ידענו להצביע ולהגיד - הנה, כאן הוא עושה קיצור דרך בפעם הראשונה. ובאמת ראינו שבמסלולים חדשים ולא מוכרים, העטלף עף גבוה מעל לבניינים. נעזרנו ברחפנים אותם העלינו למיקום ולגובה שבו עפים העטלפים, וראינו שאכן מדובר בזווית ראייה שממנה אפשר לראות בבירור את מגדלי העיר. זו עוד דוגמא מופלאה לכך שבעלי חיים עושים שימוש ביציר כפיהם של בני אדם".

"תהליך העיור המואץ הוא אחד הגורמים העיקריים לחיסול שטחי המחיה של בעלי חיים רבים. הבנה טובה יותר של התמודדות בעלי החיים עם העיר, כמו למשל כיצד הם מנווטים בה, תסייע לשמור על מגוון המינים ההכרחי למערכת האקולוגית", מסכם פרופ' יובל.

צוות החוקרים, בהובלת פרופ' מוטי גרליץ ופרופ' אריאל מוניץ מהמחלקה למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר, בדקו במשך כחודשיים, באמצעות בדיקות נוגדנים חדשניות, את התפתחות הנוגדנים בגופם של 70 מאושפזים כנגד שני חלבונים ויראליים שונים בבית חולים השרון, ומצאו כי החולים במצב קשה פיתחו נוגדנים באופן מהיר יותר מאשר החולים במצב קל.

"דגמנו את הנוגדנים בגופם של החולים לאורך כל התקופה מאז ההתפרצות בישראל", אומר פרופ' מוניץ, "והממצא הראשון הוא שלא כל החלבונים הוויראליים מייצרים תגובה חיסונית מהירה. אבל נוגדנים נגד חלבון ה-RBD כן התפתחו מהר מאוד ביחס להופעת הסימפטומים. זה משמעותי, שכן זה מעלה את האפשרות להשתמש בבדיקה הזו ככלי אבחנתי לשלבי המחלה השונים".

החוקרים מצאו כי נוגדנים מסוג IgM, אשר מתפתחים בשלבים ראשוניים של הדבקות ויראליות, התפתחו בשלב מוקדם של המחלה רק כנגד חלבון ה-RBD, שמהווה את אתר הקישור של הווירוס לתאי האדם, ולא כנגד החלבון הגרעיני של הנגיף. נוגדן זה נשאר ברמות גבוהות במחזור הדם בחודשיים הראשונים לאחר הדבקה – ממצא העשוי להעיד על אפשרות של זיכרון חיסוני.

גם חולים קשים מייצרים נוגדנים

"הדבר השני ששמנו לב אליו, והוא עוד יותר מעניין, הוא שחולים המוגדרים כחולים במצב קשה, פיתחו נוגדנים מהר יותר מאשר חולים במצב קל, אבל בסופו של דבר כל החולים הפגינו תגובה חיסונית דומה", מספר פרופ' מוניץ. "כלומר, זה לא משנה אם החולה היה חולה קל, בינוני או קשה, הוא פיתח נוגדנים באותה רמה. זהו ממצא חשוב, כי ניתן היה לחשוב שהחולים הקשים הגיעו למצבם הקשה משום שאולי לא פיתחו נוגדנים, ולגוף שלהם אין דרך יעילה להתגונן מפני הווירוס. אנחנו מעריכים שפיתוח הנוגדנים המהיר מעיד על פעילות היתר של המערכת החיסונית בחולים אלו, אבל זאת השערה שמצריכה מחקר נוסף".

"בדקנו את רמות הנוגדנים בדם חולים בהגיעם לאשפוז, תוך כדי האשפוז ואף לאחר השחרור מבית החולים", מסביר פרופ' גרליץ, " ניסינו להבין האם יש קשר בין חומרת המחלה לרמת הנוגדנים, האם הם מתפתחים באופן שווה בכל החולים, והאם הנוגדנים הללו נשארים בדם לאורך זמן - נתון חשוב ל'חיסון העדר' המיוחל. מצאנו כי בשלבים המאוחרים יותר של המחלה, לאחר כ-50 יום מהופעת התסמינים, חלה ירידה משמעותית בנוגדנים מטיפוס IgM ו-IgA, ללא קשר לחומרת המחלה. לעומת זאת, בנוגדנים מטיפוס IgG, שחשובים ביותר מבחינה חיסונית, כי הם מסוגלים לנטרל את חלבון הקישור של הנגיף (שמאפשר לו להדביק את התאים שלנו), ובכך למנוע כניסה של הנגיף לתאים - ראינו ירידה קלה בלבד, גם בקרב החולים הקלים".

נשארים לאורך זמן

"אמנם לא בדקנו את פעילות הנוגדן ואיננו יודעים אם הוא מנטרל את הנגיף או לא, אבל אם הנוגדנים האלה נוצרים מהר בקרב כלל החולים, וגם נשארים במחזור הדם לאורך זמן, אנו מניחים שהם מקנים מידה מסוימת של חסינות. כרגע מדובר על פרק זמן של חודשיים, אבל אנחנו נמשיך לנטר את החולים לאורך השנה הקרובה, ובהמשך נוכל לדעת למשך כמה זמן הנוגדנים נשארו בגופם – בתקווה שייווצר גם זיכרון חיסוני".

במחקר החדש השתמשו החוקרים מאוניברסיטת תל אביב בבדיקה סרולוגית חדשה, פרי פיתוחם של פרופ' מוניץ ופרופ' גרליץ. חיל הרפואה כבר נעזר בבדיקה זו לאיתור נוגדנים נגד נגיף הקורונה בקרב חיילי צה"ל, ובימים הקרובים יעבירו החוקרים את הבדיקה שפיתחו גם לידי משרד הבריאות, במטרה שהבדיקה תתוקף, כך שתוכל לשמש לעריכת סקרי אוכלוסייה.

"לצד הממצאים המעניינים", אומר פרופ' מוניץ, "ביקשנו להראות שהשיטה שלנו תקפה ויעילה יותר מהשיטה המקובלת לבדיקת נוגדנים כנגד חלבונים ויראליים. לכן דגמנו נוגדנים מדמם של חולים ב-COVID-19 ומדמם של כ-200 אנשים בריאים, אשר נאספו לפני נובמבר 2019. הוכחנו שאפשר לזהות מי חולה ומי בריא לפי הנוגדנים, ברמות רגישות וסגוליות גבוהות מאוד. אחת הסיבות להצלחה היא שאנחנו סורקים כנגד שלושה נוגדנים שונים: IgM שעולה מוקדם ויורד מוקדם, IgA שנמצא במשטחים הריריים כמו הריאות, ו-IgG, שאותו אנחנו רוצים לראות לאורך זמן, כי הוא זה שיכול להוביל לחסינות מפני הנגיף. כבר בימים הקרובים נעביר את הממצאים שלנו למשרד הבריאות לצורך תיקוף שלהם, ובתקווה שישתמשו בשיטה לביצוע סקרי אוכלוסייה נרחבים, או אולי אף ככלי דיאגנוסטי".