חדשות

NEWS

מה מעניין אותך?

כל הנושאים
מוזיאון הטבע
אמנויות
מוח
הנדסה וטכנולוגיה
חברה
מדעים מדויקים
ניהול ומשפט
סביבה וטבע
רוח
רפואה ומדעי החיים
חיי הקמפוס
חוקרים.ות את החדשות

מחקר

02.07.2014
לחיי הטריטונים: בתום מבצע הצלה שוחררו כ-400 טריטונים בוגרים באזור נחל בית לחם

במשך שנה גידלו חוקרים מהגן הזואולגי באוניברסיטת תל-אביב טריטונים, מין דו-חי המצוי בסכנת הכחדה חמורה בישראל. לאחר שניצלו במבצע מיוחד לפני כשנה, צאצאיהם שוחררו אתמול לחופשי

  • מדעי החיים
  • רפואה ומדעי החיים

יוצאים לחופש הגדול

פרויקט גרעין רביה והשבה לטבע של דו חיים בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב הגיע לשיאו המרגש, בשיתוף רשות הטבע והגנים, כאשר כ-400 טריטונים בוגרים שוחררו באזור נחל בית לחם, לאחר שניצלו לפני כשנה בפרויקט הצלה מיוחד. 

 

באביב 2013 הצילו חוקרי אוניברסיטת תל-אביב מהגן הזואולוגי טריטונים (טריטון פסים, Triturus vittatus) וחפריות (חפרית עין החתול, Pelobates syriacus), שני מינים המצויים בארץ בסכנת הכחדה חמורה. הטריטונים היו בשטח בו מצויה שלולית החורף המכונה "שלולית צומת הצ'קפוסט" מצפון לחיפה, שבה נבנה בימים אלו מתחם קניות 'ביג'.

 

שלולית זו היוותה בית גידול לח ייחודי, והאתר היחיד והאחרון המוכר מעמק זבולון בו מצויים הטריטונים. מחקר גנטי של אוכלוסיית החפריות במקום העלה כי מדובר בהאפלוטיפ ייחודי, המצוי באתר זה ובאתר נוסף אחד בלבד. כמו כן, זהו האתר בו תואר המין לראשונה, והמהווה את ה-type locality של המין.

 

הגן הזואולוגי באוניברסיטת תל-אביב נרתם להקמת גרעין רבייה של טריטונים וחפריות בהובלת פרופ' נגה קרונפלד-שור והסטודנטית יעל בלון ובשיתוף עם חטיבת המדע של רשות הטבע והגנים הלאומיים וד"ר שריג גפני ממכללת רופין. לצורך הקמת הגרעין נאספו משלולית צומת הצ'קפוסט כ-400 ראשני חפריות וכ-100 ראשני טריטונים. 

 

הגלגול - גרסת הטריטונים

באשר לטריטונים, פרופ' נגה קרונפלד מספרת, כי לקראת סוף חודש ינואר החלו בכמחצית הפרטים לשנות את צבעם, צורתם והתנהגותם, הופיעו נקודות והתפתחות רכס בגב אצל הזכרים ושהייה ממושכת של פרטים רבים בכלי המים - שינויים המעידים על פעילות רבייתית. לכן, בתחילת פברואר הועברו 35 פרטים, שנראו עם פוטנציאל רבייה (זכרים ונקבות) לאקווריומים עם  בית גידול מתאים לרביה - גישה למים, צמחיית מים ויציאה ליבשה. לאחר קצת יותר משבוע החלו להופיע ביצים בתוך הצמחייה בשני האקווריומים, ובמרץ הופיע ראשן טריטון ראשון שוחה במים. אליו הצטרפו כ-400 טריטונים נוספים, צאצאי הגרעין. טריטונים אלו עברו גלגול, והיו מוכנים לשחרור.

 

בעתיד גם החפריות ישובו לטבע

פרופ' קרונפלד מציינת עוד, כי למרות שנסיון העבר מלמד שגידול ממושך והרבייה של  דו-חיים אלה בשבי קשה ביותר, הרי שלמרבה השמחה, במהלך השנה שחלפה הייתה תמותה נמוכה מאד של פרטים משני המינים, וכל הפרטים עברו גלגול. כיום יש בגרעין כ-400 חפריות שעברו גלגול, אך עדין לא הגיעו לבגרות מינית. פרטים אלו צפויים להגיע לבגרות בתוך שנה עד שנתיים, אז ניתן יהיה לשחרר גם חפריות.

 

מחקר

30.06.2014
חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב פיתחו גלאי ננוטכנולוגי המזהה מולקולות של חומרי נפץ

בעתיד הגלאי יוכל לשמש כוחות מבצעיים, ואף להחליף את מערכות האבטחה הקיימות בשדות תעופה, בכניסה לקניונים, בתחנות רכבת ועוד

  • מדעים מדויקים
  • ננו-טכנולוגיה
  • מדעים מדויקים
  • ננו-טכנולוגיה

צוות חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב ומחברת Tracense, בראשותו של פרופ' פרננדו פטולסקי מבית הספר לכימיה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב, פיתח גלאי כימי המסוגל לזהות מולקולות של חומרי נפץ. הפיתוח החדש, שכבר מעורר עניין רב בגורמי ביטחון בארץ ובעולם, מתפרסם בכתב העת היוקרתי Nature Communication.

 

פרופ' פטולסקי מסביר כי הגלאים הקיימים לזיהוי חומרי נפץ הם יקרים, מגושמים ותהליך הפענוח של ממצאיהם אורך זמן רב ומצריך מומחים אנושיים ומעבדות חיצוניות. "קיים צורך במתקן קטן וזול, שאפשר יהיה לשאתו ביד, ויאפשר זיהוי מהיר, אמין ויעיל של חומרי נפץ", אומר פרופ' פטולסקי.

 

רגיש יותר מאפם של כלבים

הגלאי שפיתחו פרופ' פטולסקי וצוותו, מורכב משבב שעליו התקן של ננו-סיבים העשויים סיליקון. הסיבים יוצרים התקן חשמלי בעל רגישות גבוהה לסביבתו החשמלית, ואילו הננו-סיבים מצופים בשכבה של 144 קולטנים כימיים. כאשר מולקולה של חומר נפץ באה במגע עם הקולטנים, היא נקשרת אליהם ומגיבה לכל אחד מהם בנפרד ובו-זמנית. הגלאי מנתח מתמטית, ובזמן-אמת, את התגובה המולקולרית של הקולטנים השונים לחומר, וכל זאת במהירות, באמינות וביעילות שאין להן תחרות – אפילו לא מצד הכלבים.

 

"זה בדיוק מה שקורה באף או בלשון", אומר פרופ' פטולסקי. "הגלאי שלנו הוא בעצם אף מלאכותי למולקולות של חומרי נפץ, כאשר הגלאי שלנו רגיש בערך פי 3000 יותר מאף של כלב. בדרך כלל, ככל שהגלאי רגיש יותר כך הוא פחות סלקטיבי, אבל הקולטנים שלנו סלקטיביים עד לריכוזים של אחד לקוודריליון – רגישות חסרת תקדים. הגלאי הזה מזהה ממרחק גדול מאוד כמויות מזעריות של מולקולות שגלאים אחרים לא יכולים לזהות, כאשר כל הגלאי כולו בגודל לפטופ, וזה רק אב הטיפוס. אנחנו כבר עובדים על בניית מערכת עוד יותר ניידת, שתהיה בגודל אייפון". 

 

שימושים מבצעיים ואזרחיים

הגלאי החדש, המבוסס על גלאי קודם שפיתחו פרופ' פטולסקי וצוותו לפני 3 שנים, מסוגל להבדיל בין מולקולות של חומרי נפץ שונים, וכן לזהות חומרים ללוחמה ביולוגית וכימית. חברת Tracense, שותפתה של אוניברסיטת תל-אביב, השקיעה מיליוני דולרים בפיתוח אב הטיפוס, שכבר נמצא בבדיקה של גורמי ביטחון ישראליים כמו השב"כ.

 

בעתיד, מסביר פרופ' פטולסקי, הגלאי יוכל לשמש כוחות מבצעיים, ואף להחליף את מערכות האבטחה הקיימות בשדות תעופה, בכניסה לקניונים, בתחנות רכבת וכדומה. "הוא יעבוד אפילו על מזל"טים", אומר פרופ' פטולסקי. "הטווח תלוי בריכוז, כמובן, אבל מעבדה של חומר נפץ מייצרת מספיק מולקולות של T.N.T, כך שמעל כל הבית יש ענן מולקולרי של חומר נפץ. המזל"ט שואב את האוויר מעל הבית והגלאי מגלה את חומר הנפץ".

 

בנוסף, פרופ' פטולסקי וצוותו מפתחים גלאים גם לשימושים אזרחיים. "זו אותה ליבה טכנולוגית. על בסיס אב הטיפוס הביטחוני אנחנו מפתחים גם גלאים לשימושים אחרים, כמו, למשל, גלאים לחומרים נרקוטיים".

מחקר

29.06.2014
מחקר באוניברסיטת תל-אביב מציע הסבר לשיעור התמותה הגבוה של דגיגים

החוקרים גילו כי הלרוות הזעירות (פגיות הדגים), מתקשות לקלוט מזון ביעילות בימים שלאחר בקיעתן, וזאת בשל סיבות פיזיקליות הקשורות ביחס שבין גודל גופן לבין המים והמזון הנכנסים לפיהן

  • מדעי החיים
  • רפואה ומדעי החיים

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל-אביב מציע הסבר לתמותה הגבוהה של רוב דגי הים והשונית בימים הראשונים של חייהם. את המחקר ערכו תלמיד המחקר ויקטור קינה וד"ר רועי הולצמן מהמחלקה לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס.וייז ומהמכון הבין-אוניברסיטאי לחקר הים באילת. תוצאות המחקר התפרסמו לאחרונה בכתב העת PNAS.

 

99% מהלרוות לא שורדות את השבועיים הראשונים לאחר הבקיעה

"רוב הדגים המוכרים לנו מטילים ביצים", מסביר ד"ר הולצמן. "הנקבה מטילה כמות אדירה של ביצים - בין אלפים למיליונים. הביצים הללו נסחפות אל הים הפתוח, ומהן בוקעות לרוות (פגיות) קטנטנות, שנאלצות להסתדר בכוחות עצמן". כבר לפני מאה שנה גילה חוקר נורווגי בשם ג׳ון הורט כי מרבית הלרוות מתות בתוך ימים בודדים מרגע הבקיעה. הורט כינה את תקופת התמותה הזו בשם "התקופה הקריטית": 99% אחוז מהלרוות בטבע, ו-80% מהלרוות שבוקעות במיכלים חקלאיים, ימותו בתוך שבועיים. מאז התגלית של הורט הוצעו תיאוריות שונות המנסות להסביר את שיעור התמותה הזה. היו חוקרים שייחסו את התמותה לצפיפות המזון הנמוכה בים הפתוח, והיו אחרים שייחסו אותה לשיעורי טריפה קיצוניים, אך עד היום לא הוצגו ראיות משכנעות לאף אחת מהתיאוריות.

 

המים מורגשים כנוזל צמיגי

במחקר החדש, החוקרים התמקדו דווקא בסביבה הפיזיקלית של הלרוות. "בדומה לדגים הבוגרים", אומר ד"ר הולצמן, "גם הלרוות צדות על ידי הרחבה מהירה של חלל הפה, היוצרת זרמי שאיבה ששואבים את המזון לתוך הפה. אולם להבדיל מהדגים הבוגרים, הלרוות הזעירות מרגישות את המים כנוזל צמיגי. כאשר גוף נע בתוך נוזל, נוצרים קשרים חשמליים חלשים בין הנוזל לגוף, ולכן הגוף גורר אחריו שכבה דקה של הנוזל, שעובייה משתנה בהתאם לצמיגות הנוזל. בנוזל כמו מים מדובר בחלקיקי מילימטר בלבד - שכבה זניחה עבור דג גדול, אך מכבידה למדי עבור הלרווה הזעירה. מבחינה פיזיקלית, הלרוות כאילו שוחות בתוך מדיום צמיגי כמו דבש. ולשאוב דבש בקשית זו משימה לא פשוטה בכלל".

 

כדי לבחון את כישורי השאיבה של הלרוות, ד"ר הולצמן ועמיתו הניחו אותן בצלחות פטרי עם יצורים חד-תאיים שמשמשים להם כמזון. כעבור חצי שעה נספרו שרידי החד-תאיים בבטנה של כל לרווה. ניסוי זה חזר על עצמו במרווחים של יומיים, והתברר שככל שהלרווה גדלה, כך היא מצליחה לאכול יותר.

 

כדי לצפות בביצועים במו עיניהם, החוקרים פיתחו שיטת מעקב ייחודית. "פיתחנו מערכת מצלמות משוכללת, שמצלמת את הדגיגים במהירות של 1,000 תמונות לשנייה. כשצפינו בתמונות גילינו שלרוות בנות חמישה ימים מנסות שוב ושוב ללכוד מזון, אך מצליחות רק פעם אחת בשבעה או שמונה ניסיונות. דגיגים בני 21 יום, לעומת זאת, מגיעים לשיעור הצלחה של 80%".

 

חשיבות מכרעת להידרודינמיקה

בעזרת תוכנת הדמייה מתקדמת, החוקרים יצרו סימולציה של זרימת המים אל פה הדג. "גילינו שפרופיל הזרימה של המים לתוך פה של דג שגודלו מילימטר שונה מאוד מפרופיל הזרימה לתוך פה של דג בגודל סנטימטר," מספר ד"ר הולצמן. "חישובים הידרודינמיים הראו שכוח השאיבה של הלרווה קטן באופן ניכר מזה של הדגיג הבוגר. לתהליכים הידרודינמיים אלה יש חשיבות מכרעת ביכולת הלרווה לשרוד".

 

כדי לחזק את ממצאיהם, החוקרים הוסיפו חומר המגביר את צמיגות המים למיכל שהכיל דגיגים בוגרים, ובדקו את ביצועי האכילה שלהם בתנאים החדשים. הם גילו כי דגיגים בני 21 יום, שכבר הצליחו לאכול יפה במים רגילים, נסוגו חזרה לביצועיהם כשהיו לרוות צעירות וזעירות. "בתנאים של צמיגות מים גבוהה, הדגיגים יותר איטיים ופחות יעילים. פעמים רבות הם פותחים את הפה אך אינם מצליחים ליצור זרם חזק מספיק כדי לשאוב את הטרף פנימה. אין ספק שזה מצב מאוד מתסכל עבור הדגיגים הצעירים, שמתים ברעב, וגם עבור החקלאים הימיים, שסופגים הפסדים כלכליים עצומים", מסכם ד"ר הולצמן. "יתכן שבעתיד נוכל לפתח סוגי מזון או טיפולים למים שיצמצמו את התופעה, ויאפשרו לאחוז גבוה יותר מהלרוות להגיע לבגרות".

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>