"הזדהות ואמפתיה לסבל של זולת הם עניין אנושי בסיסי, שכולנו אמורים להיות שותפים לו"

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה לכבודם של ניצולי וניצולות השואה ולזכר קורבנותיה, התקיים בקמפוס בנוכחות קהל רב שכלל סטודנטיות וסטודנטים, נשות ואנשי סגל מנהלי ואקדמי ואורחים נוספים.

במהלך הטקס נשא דברים עמוס אלעד, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב למחקר ופיתוח, שסיפר על משפחתו מגרודנה, לימים בלרוס, שחלקה הגדול לא שרד את  השואה. פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של 'יד ושם' ופרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל, שיתפה את הקהל בעליית סממני האנטישמיות בשנתיים האחרונות ובנוכחותה במרחב המקומי והבינלאומי. כל אלו פורסמו לאחרונה בדוח השנתי של "המרכז לחקר יהדות אירופה בימינו" בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין.

"ראשונה בהן היא הקורונה. זמן קצר לאחר שהמגפה פרצה פשטה השמועה כי יהודים עשו יד אחת עם ישראל והם שהנדסו את הנגיף והפיצו אותו, כדי שהם, עם מוחם החריף, ימצאו ראשונים תרופה וחיסון וימכרו אותו ברווח עצום לכל העולם החולה. העובדה שמנכ"ל 'פייזר', אלברט בורלא, הוא בן של ניצולים מיוון רק הוסיפה שמן למדורה זו, ותמונתו פורסמה ליד זו של מנגלה , כי כביכול שניהם ערכו ניסויים בבני אדם", אמרה.

לדבריה, גם מבצעי החיסונים בארץ תרמו להאשמות. מאות קריקטורות שמציגות את הווירוס עם חזות יהודית וביטויים קשים כמו למשל 'בתי הכנסת  סגורים אבל תאי הגז פתוחים' הופצו.

"הזדהות עם טרגדיה של עמים אחרים אין בה שום פגיעה בזכר השואה"

עוד דיברה פרופ' פורת על נפגעי המלחמה שמחוללת בימים אלו ועל הצורך לתמוך בהם למרות משקעי העבר. "השנה אנו מתכנסים בצילה של מלחמה המתחוללת באוקראינה, מאז תקפה אותה רוסיה לפני כחודשיים. מלחמה שמזכירה ומדגישה עד כמה תמונות ומונחים מתקופת מלחמת העולם השנייה נחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו ושל עמים רבים אחרים", אמרה פרופ' פורת. "נכון, אנחנו כיהודים וכישראלים איננו משווים את השואה לשום אירוע אחר, מפני שהייתה ייחודית, חסרת תקדים בעלת מאפיינים משלה. אבל האסוציאציות העולות בנו למראה התמונות היום מגיעות מתמונות קודמות שנחרתו בזיכרוננו: שיירות פליטים שגוררים חבילות ומזוודות, אימהות מבוססות בשלג עם תינוק ידיים וילד נתלה על כל זרוע. המבט המבוהל השואל 'מה יהיה?' 'ולאן בעצם אנחנו הולכים?'"

"אחת התחושות שנחרתות עמוק אחרי שקוראים כמה מאות ספרי זיכרונות של ניצולים היא כיצד יכול העולם שאחד חי בו להיחרב בשנייה, ולא יהיה יותר אף פעם מה שהיה. וידיעות המגיעות ממש לאחרונה: קברי אחים, שבהם נאספו גופות של מאות ואלפים רבים והם מוסתרים, ואחר כך נחשפים ומתגלים כמו שהיה פעם", הוסיפה.

"מלחמה זו גרמה לשבר. דווקא מפני שהתקווה לקץ ההיסטוריה, המחשבה שמלחמה בעלת ממדים והשלכות בינלאומיים ירדה מהפרק והמוסדות הבינלאומיים שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה ימנעו אותה – התנפצה והוכחה כאשליה. וגם שאלת המעורבות או ההימנעות ממעורבות לצד הנתקף מצד מדינות מובילות מעלה מחדש את השאלה – איפה היה אז העולם?"

"נכון, ההיסטוריה של העם היהודי באוקראינה עקובה מדם. עשרות אלפים נרצחו בשורה של אירועים שנמשכו על פני מאות שנים. אבל מחובתנו כיום להתייצב לצד העם האוקראיני ולסייע לו ככל יכולתנו מול המתקפה הרוסית שמלווה בפגיעה קשה כל כך במיליוני אזרחים. עלינו להפריד בין מה בעבר למה שמתחולל היום. לא לפקוד חטאי אבות וסבים על בניהם, וזה בלי לשכוח חלילה את האירועים ההיסטוריים. הזדהות עם טרגדיה של עמים אחרים אין בה שום פגיעה בזכר השואה, בייחודיותה, באופן העמוק שבו היא מהווה חלק מן היומיום ומהזהות שלנו. הזדהות ואמפתיה לסבל של זולת הם עניין אנושי בסיסי, שכולנו אמורים להיות שותפים לו".

פרופ' פורת הזכירה כי מספר הניצולים עומד היום על כ-160,000. כ-30,000 פחות מאשר בשנה שחלפה. "החשש מהיום שבו הניצולים לא יהיו עוד עמנו, מטריד מאוד. כבר היום בודקים ומגבים את כל החומר הקיים, מנסים לגבות עדויות שלא נמסרו (והן רבות), ומחפשים אמצעים חדשים ודיגיטליים כדי להגיע אל הנוער. היום אפשר לשאול ניצול שכבר נפטר שאלות ולקבל תשובות מתוך עדויות שהותיר אחריו. הלוואי ואמצעים אלו לא יפגעו בתוכן ובזיכרון וביכולת להזדהות. מי ייתן ונהיה ראויים לזכרם של כל הנספים".

את הטקס חתמה מאי שגב, נשיאת מועצת אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, בהבטחה כי בני ובנות הדור הצעיר לא ייתן לשואה לקרות שנית והודתה לניצולים שחלקו עד היום את סיפוריהם הקשים.