"ההורים שלי איבדו בן אבל הרוויחו בת"

"סרטים זאת עשייה אישית. אני אוהבת לחקור את עצמי באמצעות קולנוע, כאישה וכטרנסג'נדרית.", אומרת בר כהן, סטודנטית בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, שכתבה וביימה את הסרט זוכה הפרסים 'ריקוד חסידי', אותו היא מגדירה כאוטוביוגרפי למחצה. כמי שחזרה בשאלה, החליפה את זהותה המינית ויוצרת סרטים מגיל צעיר, כהן מספרת על העשייה שלה, שמאפשרת הצצה לעולמה של קהילת הטרנסג'נדרים בישראל, ומביאה אותה אל קדמת הבמה המקומית והעולמית.

עם מצלמה ביד מגיל 8

בר נולדה בשנת 1994 בבני ברק למשפחה דתית. הוריה נפרדו כשהייתה בת שלוש והיא נשארה לגור עם אמה שחזרה בשאלה. היא זוכרת שבגיל חמש אמרה לאמה שהיא לא מרגישה בן, אלא בת. "אמא שלי לא ממש הבינה את זה וחשבה שזה רק שלב. אבל במשך חלק ניכר מחיי, שיחקתי תפקיד שלא היה אני האמיתי. פשוט שיחקתי. מגיל שמונה אני מסתובבת עם מצלמה ביד", היא אומרת. הניסיון הזה, היא מוסיפה, תרם לרצונה ללמוד קולנוע.

אל התחום הגיעה כבר בתיכון. סרט הגמר שלה בתיכון בן צבי, "בנעליה", זכה בפסטיבל חיפה ב-2012 בקטגוריית סרטי גמר תיכון.

בעקבות טיול-אחרי-צבא להודו, כהן הרגישה בדחיפות צורך לחיות את האמת שלה ואמרה להוריה שהחליטה לעבור לחיות כאישה. "ההורים שלי איבדו בן, אבל הרוויחו בת", היא מהרהרת, ומציינת שאת הסרט "ריקוד חסידי", אותו תכתוב ותפיק בשנה השנייה לתואר, היא יצרה כדי להעביר את המורכבות של המציאות הזו.

^{בר כהן בקמפוס אוניברסיטת תל אביב}

ריקוד חסידי

הסרט (22 דקות), הוא מלודרמה משפחתית בהשראת סיפורה של כהן כאישה טרנסג'נדרית וחוזרת בשאלה, ועוסק בסיפורה של איה, בחורה טרנסג'נדרית, שמגיעה ללא הזמנה לבית משפחתה הדתית בערב השבת חתן וכלה של אחותה. איה נעה בין שני צרכים אנושיים בסיסיים: הצורך להשתייך למשפחה והצורך לשמור על האני האותנטי שלה. כך או כך, היא מבינה שאו היא או משפחתה ישלמו מחיר כבד.

הסרט עורר עניין רב וכבר השתתף בשלל פסטיבלים בארץ ובעולם, בהם פסטיבל אספן היוקרתי לסרטים קצרים, פסטיבל הסטודנטים ופסטיבל הקולנוע הגאה. לאחרונה אף זכה בשני פרסים בפסטיבל השורטליסט של פרסי הבאפט"ה לסטודנטים של פאלם ספרינגס (תחרות הסטודנטים מנוהלת על ידי סניף הבאפט"ה בלוס אנג'לס): הסרט הקצר הבינלאומי הטוב ביותר לסטודנטים ופרס חביב הקהל.

את יצירת הסרט ליוותה מיה דרייפוס במסגרת חונכות הבימוי של סרטי קיץ. "הדבר הכי מדהים כאן באוניברסיטת תל אביב הוא גיוון הקולות בין המורים", היא אומרת. "הטווח הזה מספק מאגר רחב של מנטורים שיכולים לעזור לתלמידים ליצור את הביטוי האמנותי שלהם", היא מוסיפה. "הדרכה והשראה של מיה לא יסולאו בפז. העצה הכי טובה שהיא נתנה לי הייתה להאמין בעצמי ולא לדאוג לדעות של אחרים, כי תמיד יהיו מבקרים", מסבירה כהן, שקיבלה את העצה ורצה איתה.

^{מתך הסרט ריקוד חסידי}

השראה מהלב

כהן מסבירה שתקציבים רזים דורשים מיוצרי קולנוע ישראלים להסתמך על יצירתיות וקווי עלילה חזקים, ולא על אקשן שוברי קופות ואפקטים מיוחדים מוגזמים.

"הסרט הישראלי מביא לב", היא אומרת. "הכוח העיקרי שלנו הוא לספר סיפורים משמעותיים". היא עצמה שואבת השראה מהמקורות הפגיעים והאותנטיים ביותר - החיים שלה. "זה יכול להיות מפחיד להציג אלמנטים מהחיים האמיתיים על המסך הגדול, אבל זו הדרך היחידה ליצור משהו בעל משמעות", היא אומרת.

כהן, שסיימה לאחרונה את לימודי התואר הראשון, היא זוכת מלגה הן בקרן בלווטניק של בית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש להפקת סרטי סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, שאף סייעו בהפקת הסרט "ריקוד חסידי", והן בארגון זכויות הטרנסג'נדר הישראלי "מעברים".

חיזוק ייצוג טרנסג'נדרים

כהן תצלם בקרוב את סרט הסיום שלה, "בין לבין", שמספר על שני חברים שמנווטים את החיים והאהבה לאחר המעבר בסטטוס המיני. לדבריה, קשה למצוא שחקניות ושחקנים טרנסג'נדרים מקומיים. "חשוב לי להביא ייצוג אמיתי מהקהילה", היא אומרת. "חשוב לבמאים טרנסים, שחקנים וכותבים לקחת חלק בסיפורים שלנו".

בעוד ייצוג טרנסג'נדרים עשה כמה צעדים משמעותיים בשנים האחרונות עם תוכניות כמו Pose של נטפליקס והעיבוד של HBO לדרמה הישראלית אופוריה, כהן מודה שהדרך עוד ארוכה. והיא מאמינה שהיא תעזור לחולל את השינוי הזה.