מכתב הנשיא: חודש וחצי למלחמה - על האתגרים הצפויים לנו בעתיד הקרוב והרחוק יותר

חברות וחברי הסגל האקדמי והמנהלי, תלמידות ותלמידים, בוגרות ובוגרים, ידידי האוניברסיטה,

הזמן חולף, אך האבל על האסון הנורא של ה-7 לאוקטובר אינו מתקהה. ההיחשפות היומיומית לעוד מעשי זוועה שביצעו בנו מרצחי החמאס, כמו גם למעשי הגבורה של נשים וגברים שהשליכו את נפשם מנגד כדי להציל אחרים, מנכיחים לנו את השבת הארורה ההיא יום יום, שעה שעה. לאלו מתווספים אירועי המלחמה הגובים כקורבנות את טובי בנינו ובנותינו, ואף הדאגה לחטופים ולחטופות אינה מרפה לרגע. לעיתים נדמה שלא נותר עוד מקום להכיל את הצער והכאב.

אולם ככל שהמלחמה מתארכת, אנחנו נדרשים להתאים את אורחות חיינו ל"שגרה בצל מלחמה", ובעיקר להתכונן לעתיד. כך גם אוניברסיטת תל אביב. לפני כשבוע הופץ לקמפוס דיווח על פעולות ההתנדבות אצלנו. פירוט על כך תוכלו למצוא באתר האוניברסיטה. לאלו שטרם התנדבו, אנא שיקלו לעשות זאת כאן. לאחרונה קלטנו בקמפוס בית ספר מקריית שמונה בו לומדים מאות תלמידים, אנחנו מסייעים למכללת ספיר שנפגעה קשות בטבח הנורא, קולטים גני ילדים, מעמידים את המעונות לטובת מפונים מן הדרום ומן הצפון, ועוד ועוד.

במכתב זה אני רוצה לעמוד על כמה מן האתגרים הצפויים לנו בעתיד הקרוב והרחוק יותר. מרביתם משותפים לאקדמיה הישראלית כולה, וחלקם הם אתגרים לאומיים אשר לאקדמיה יש עניין בהם.

מילואימניקים. אנחנו מחויבים לאלפי תלמידינו ותלמידותינו המשרתים במילואים. גייסנו תרומות כדי לתמוך בהם כעת וכאשר ישובו ללימודים. פרטים על כך תמצאו כאן. האוניברסיטה, בהובלת הרקטור והדיקנים/ות, נערכת לספק להם את התמיכה הנדרשת גם במישור הלימודי, כאשר תיפתח שנת הלימודים. אנחנו קוראים לחברות וחברי הסגל האקדמי לסייע במאמץ זה ולהתנדב להוראה מעבר למכסת ההוראה הרגילה. הרקטור ואני כבר הודענו שנעשה כן וכך גם רבים מחברות וחברי הסגל.

יחסי יהודים-ערבים. אחד החששות המטרידים ביותר לקראת החזרה ללימודים הוא המתח הפוטנציאלי בין יהודים וערבים. אין צורך לומר שערביי ישראל אינם קשורים לאסון הנורא של ה-7 לאוקטובר יותר מאשר כל אזרח ישראלי אחר. ולמרות אמיתה טריוויאלית זו, יש מי ש"מנצלים את ההזדמנות" לזרוע ארס ושנאה בין יהודים וערבים. שוחחתי עם חברי וחברות סגל, תלמידים ותלמידות. ישנם תלמידים וחברי סגל יהודים החוששים מערבים. וישנם תלמידים וחברי סגל ערבים החוששים מיהודים. אחדים מאלו האחרונים סיפרו לי שאינם מעזים להשתמש בתחבורה ציבורית או לדבר ערבית במרחב הציבורי, מחשש שיתנכלו להם. פגיעה במרקם היחסים העדין ממילא שבין יהודים וערבים אינה רק עוול כלפי אזרחי המדינה כולם, אלא יש בה סכנה אסטרטגית של ממש לעתידנו. על ממשלת ישראל לקחת אחריות על כך, ולבנות מחדש את האמון בין אזרחיה כולם. 

לקראת החזרה ללימודים אנחנו נערכים לדאוג לביטחונם של חברות וחברי קהילת האוניברסיטה, יהודים וערבים, הן בקמפוס, והן במעונות הסטודנטים. סגנית הנשיא לשוויון, מגוון וקהילה, דיקאנית הסטודנטים וראשי היחידות השונות באוניברסיטה, פועלים למנוע מראש מתחים בקמפוס. לא נחסוך מאמץ על מנת שכל אחד ואחת ירגיש בטוח. האוניברסיטה היא הבית של כולנו, והאחריות לשמור על שלומו ושלמותו היא הן של ההנהלה והן של כל חברי קהילת האוניברסיטה.

ענין אחרון זה נוגע אף לחופש הביטוי. הדמוקרטיה אינה מושעית בימי מלחמה, אדרבא חשיבותה אף גדלה. על כן, חופש הביטוי בעינו עומד כל עוד מימושו אינו כרוך בסכנה קרובה לאלימות או להסתה. אך מעבר לכך, על מנת לשמור על אוירה בלתי מאיימת בקמפוס, על שלום הבית שלנו, הבה ונימנע מלומר או מלעשות דברים אשר עלולים להגביר מתח, גם אם הם מותרים לכאורה. בימים אלו במיוחד, הבה ונשמור על רגישות איש כלפי רעהו.

עצמאות המוסדות האקדמיים. עצמאות האקדמיה היא מנשמת אפו של משטר דמוקרטי. גם כעת, במהלך המלחמה, אנחנו נתקלים בניסיונות שונים ומשונים לפגוע בעצמאות זו, "לעשות סדר" במוסדות האקדמיים כביכול. אנחנו, ראשי האוניברסיטאות, עומדים על המשמר גם בעניין זה.

תקציב. המלחמה עולה ממון רב, ויש להניח שבעקבותיה יושתו קיצוצי תקציב משמעותיים על משרדי הממשלה השונים. קיימת אפשרות שגם תקציב ההשכלה הגבוהה ייפגע. בנוסף, אין לדעת כיצד תשפיע המלחמה על היקף התרומות למוסדות אקדמיים. בעיקר, קיים חשש שרבים מן התורמים יעדיפו לענות לצרכיה המיידיים והדחופים של המדינה, ויתפסו לטעות שמוסדות ההשכלה הגבוהה הם "מותרות". אני מקווה שלא כך יהיה, וכי הן הממשלה והן התורמים יבינו, כי האוניברסיטאות הן חלק מרכזי בתשתיות המדינה: בכלכלה, בטכנולוגיה, ברפואה, בביטחון, בחינוך וברוח.

סכנות לדמוקרטיה. למלחמה זו קדם כידוע משבר חברתי עמוק. כעת, לפחות ממבט ראשון, נדמה שהמשבר חלף והאחדות שורה במקומותינו. כולנו מקווים שאחדות זו תישמר גם להבא, אך אין כל וודאות שכך יהיה. אדרבא, אירועים מסוימים שקורים ב"חצר האחורית" שלנו מטרידים מאד. ראשית, אנחנו נתקלים לאחרונה בניסיונות להגביל את חופש הביטוי, המחאה וההפגנה מעבר לנדרש. שנית, מעשי אלימות של גורמים קיצוניים כנגד פלסטינים ביהודה ושומרון אינם מטופלים בנחישות הראויה. שלישית, גורמים שונים פועלים לחלוקת נשק אישי באופן נרחב, בטענה כי זהו אחד מלקחי הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. ספק רב אם נבדקים ברצינות הסיכונים העצומים שיש בריבוי נשק בידי אוכלוסייה אזרחית (כגון תאונות עקב שימוש לא מקצועי בנשק, והגעתו של הנשק לידי גורמים עבריינים). מטרידה במיוחד המחשבה, שאם לאחר המלחמה נקלע חס וחלילה לעימותים או להפגנות פוליטיות לגיטימיות, ריבוי נשק בידי הציבור עלול להפוך אירועים אלו למסוכנים במיוחד.

תפקידינו להתריע על סכנות אלו, גם אם תשומת הלב הציבורית ממוקדת כעת, באופן טבעי, במקומות אחרים.

אלו הם רק חלק מן האתגרים שבפניהם ניצבת האקדמיה בישראל בתקופה הקרובה. נעשה כולנו כמיטב יכולתנו על מנת לעמוד בהם.

בתקווה לימים טובים יותר, להשבת החטופים, לשובם של חיילינו בשלום, ולהחלמת הפצועים,

שלכם,

אריאל פורת