• ראשי
  • תעשו טוב ותשרדו

    איך אנחנו מחליטים למי להיות טובים ומה יוצא לנו מזה?

    מה גורם לנו להתאחד בזמנים קשים ולעזור לאנשים שאנחנו לא מכירים? האם העזרה ההדדית טבועה בנו מלידה או שהיא תלויה בחינוך שאנחנו מקבלים בבית? ומה לגבי בעלי חיים - האם גם הם נותנים יד (או זנב) לאחרים כשצריך? יכול מאוד להיות שהאמירה 'החזק שורד' עומדת לקבל טוויסט בעלילה.

     

    זה בטבע שלנו

    נתחיל מהסוף, מסתבר שעזרה לזולת היא התנהגות שטבועה אצלנו בגנים, ולא רק אצלנו – היא קיימת גם אצל בעלי חיים. "הבסיס הביולוגי שמוביל אותנו כבני אדם להתנהגות פרו-חברתית הוא עתיק ומלווה אותנו משחר האבולוציה", אומרת ד"ר ענבל בן-עמי ברטל מביה"ס למדעי הפסיכולוגיה ומביה"ס סגול למדעי המוח, שמתמקדת בהבנת המעגלים המוחיים של התנהגות פרו-חברתית. "במעבדה אנחנו לומדים להבין את המנגנון הביולוגי שתומך בהתנהגות מהסוג הזה, והאמת היא שזה לא כל כך מיסטי ומורכב כמו שנוטים לחשוב, אלא מובנה בצורה הכי פרימיטיבית במעגלי ההתנהגות שלנו".

     

    אחת ממטרותיה של ד"ר ברטל היא להבין כיצד המוח מעבד מצוקה של אחרים, ואיך המידע הזה מוביל לא פעם להחלטה להושיט יד לעזרה. לשם כך היא חוקרת התנהגות בחולדות. במאמר שפרסמה בעיתון המדעי Science, הראתה שחולדה תתגייס לעזרתה של חולדה זרה במצוקה, בלי שום תגמול חיצוני מעבר לרווחת החולדה השנייה. אז איך כל זה קשור אלינו?

     

    אמפתיה היא חוזקה

    'החזק הוא השורד' הוא משפט שמייצג את התיאוריה של דארווין, אבל ד"ר ברטל מדברת דווקא על גורמים אחרים, שמשפיעים על יכולת ההישרדות שלנו – עזרה לזולת. "אנחנו יונקים חברתיים, ומטבענו אנו חיים בקבוצות. במשך שנים רבות נטו לחשוב שהתנהגות פרו-חברתית נוגדת את הטבע החייתי שלנו שחותר להישרדות, אך בשנים האחרונות ישנם מחקרים שמכריזים שההפך הוא הנכון. למעשה, דארווין עצמו זיהה את החשיבות של אמפתיה והתנהגות למען אחרים עבור הישרדות הקבוצה".

     

    "כבני-אדם, ישנן סיבות רבות ומגוונות שמובילות אותנו לעזור לאחרים, במיוחד לאלו שבמצוקה. אחד המניעים החשובים לכך הוא אמפתיה. מדובר ביכולת שלנו לזהות מה האחר מרגיש, לשקף את הרגש הזה, ואף לרצות בטובתו. היום יודעים שכאשר אנו חשים אמפתיה לכאב של אדם אחר, מופעלת במוחנו אותה רשת מוחית, ממש ברמת הנוירונים, בדיוק כמו זו שפועלת כשאנחנו חשים כאב בעצמנו. זוהי רשת של עיבוד כאב פיזי וגם נפשי. כך, לפי ההשערה, אנחנו חווים תחושה שלילית בעצמנו. הרשת הזו נשענת על פעילות אזורים עתיקים מבחינה אבולוציונית במוח, אשר משותפים לנו וליונקים רבים, אפילו לחולדות. כך למשל, מצאנו שחולדה שרואה את חברתה לכודה - תראה סימני מצוקה בעצמה, ואף תפעל למען שחרורה".

     

    השאלה המעניינת היא כיצד אמפתיה מובילה להחלטה לעזור. "הדבר הבסיסי הזה, שכאב של אחרים לא נעים לנו, מאד חשוב בקבוצה חברתית. הוא מוביל לריסון של אגרסיביות בתוך הקבוצה ומאפשר למידה חברתית", אומרת ד"ר ברטל ומרחיבה: "פעולה פרו-חברתית קיימת בטבע בצורה נרחבת, וזו המוכרת לנו ביותר היא התנהגות הורית. המנגנונים המוחיים שאחראים על הטיפול בצאצאים נשענים על מעגלים מוחיים של מוטיבציה ותגמול, בשילוב עם הורמונים כגון אוקסיטוצין. לכן אנחנו רגישים לסימני מצוקה שלהם, ומוכנים לעשות עבורם הכול. על בסיס המנגנון הזה אנו פועלים כדי לעזור לאחר שהוא לא בעל קרבה משפחתית".

     

    הורים יעשו הכל עבור צאצאיהם

     

    מוטיבציה לעזור היא דבר גמיש

    בעוד שקל אולי להבין את ה"היגיון" האבולוציוני של התנהגות פרו-חברתית בתוך הקבוצה, פחות ברור על פניו מדוע אנחנו עוזרים לזרים. "ובכן, בהתחלה מצאנו שהחולדות עוזרות לזרים, כל עוד הם מאותו זן, אבל הן לא עוזרות בכלל לחולדות זרות מזן אחר", מגלה ד"ר ברטל. במחקרה היא גילתה שחולדות שאומצו בלידתן על ידי חולדה מהזן השני גדלו לעזור רק לזן המאמץ, ולא לזן שהן שייכות לו ביולוגית. כלומר, שאצל החולדות המוטיבציה הפרו-חברתית נקבעת על ידי ניסיון חברתי ולאו דווקא על ידי הזהות הביולוגית.  

     

    "הדבר המעודד הוא שלאחר שהחולדות גרו יחד עם חולדה מהזן השני למשך שבועיים, הן עזרו גם לחולדות הזרות מהזן שלה. כלומר, המוטיבציה לעזור נשענת אצל החולדות על ניסיון חברתי חיובי עם חולדה מהקבוצה, והיא גמישה מאד".

     

    "אצל בני האדם, הקבוצה החברתית מאד גמישה. אנחנו משתייכים להרבה קבוצות, ולמעשה יותר נכון לחשוב על החיים שלנו כפעילות בצוותים, כלומר קבוצות חברתיות שמתגבשות ומתפרקות לעיתים קרובות למען השגת יעדים קצרי מועד יחסית. אנחנו גם יכולים לזהות שייכות לקבוצה על פי סימנים מינימליים, כמו צבע חולצה. אז ההחלטה מי 'משלנו', נקבעת על פי ניסיון חברתי. זה משאיר מקום להרגיש אמפתיה לזרים, במיוחד בסיטואציה שאין תחרות או קונפליקט, והדרייב החזק לפעולה פרו-חברתית גובר על האדישות".

     

    "בואי, אחותי, אני אעזור לך". חולדה למען חברתה

     

    מה יוצא לנו מזה?

    כאן נכנס עוד גורם מפתח במשוואה העדינה של עשיית טוב למען הזולת - תפקידה של מערכת התגמול. "מערכת זו במוח, של מוטיבציה ודופמין, גורמת לכך שנחזור ונעשה את מה שמרגיש לנו טוב. למשל לאכול משהו טעים, לזכות בכסף, לקיים יחסי מין או אפילו ליטול סמים. כל אלה מפעילים את האזורים האלה במוח, ברמות שונות. מחקרים הראו שכשאנשים עושים למען אחרים, כמו תרומת כסף או משאבים חברתיים, המערכת הזו מופעלת. לזה מתייחסים כ-"warm glow of helping", שהיא ההרגשה הנעימה שחשים אחרי שעוזרים למישהו. זה מרגיש לנו טוב לעזור, וכנראה המקור לזה היא אותה התנהגות הורית. אצל החולדות למשל, פעולת ההנקה מפעילה את המערכת הזו יותר משימוש בסם".

     

    אז אנחנו מתוכנתים להרגיש טוב כשאנחנו עוזרים. השאלה היא למי נעזור? ממי אכפת לנו מספיק כדי לשים לב לקריאות המצוקה שלהם? וממי אנחנו בוחרים להתעלם? על פי ד"ר ברטל, המחקרים מראים שחיבור אישי הוא הכי יעיל להנעה לפעולה. "למשל, במחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד, הראו שכשמבקשים תרומות לילדים במצוקה באפריקה, תמונה של ילד חמוד חייכן עם שמו יהיו אפקטיביים יותר מתמונת ילד רעב. אנחנו צריכים להתחבר למשהו, כדי להפעיל את המעגל הזה. תרומה לקהילה משפרת את ה-well being העצמי שלנו, וזה התגמול האמיתי. ישנן הוכחות מדעיות לכך שהדרך להגדיר אושר אישי היא על ידי עשיית טוב לקהילה סביבנו, אז כנראה שזה מה שאנחנו צריכים לעשות".

     

    ילדים מחייכים יגייסו יותר תרומות

    אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
    אוניברסיטת תל-אביב, רחוב חיים לבנון 30, 6997801.
    UI/UX Basch_Interactive