מחקרים

מתוך ממצאי המחקר עולה כי הגורמים המרכזיים לקצב הפוטוסינתזה המהיר, טמונים בתהליכי חילוף החומרים היעילים. החוקרים מצאו כי לאצה זו יכולת ייחודית לחולל תגובה כימית שבמסגרתה היא מצליחה למחזר את אחד הרכיבים שבשימוש אנזים בשם RuBisCO בצורה יעילה ומהירה, באופן אשר מזרז את תהליכי הפוטוסינתזה במידה משמעותית. המחקר נערך בהובלת חוקרים ממכון מקס פלאנק בגרמניה, בהם גם ד"ר חיים טרבס, כיום חבר סגל בביה"ס למדעי הצמח ואבטחת מזון באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Nature Plants.

במסגרת המחקר החוקרים ביקשו לבחון האם ניתן לשפר את יעילות הפוטוסינתזה בצמחים, תהליך אנרגטי שמתרחש בטבע מזה כ-3.5 מיליארדי שנים. כדי להשיב על שאלת המחקר, החוקרים החליטו להתמקד באצות ירוקות, ובמיוחד בזן "כלורלה אוהדי". אצה זו מתאפיינת ביכולתה לשרוד בתנאי קיצון של חום וקור מה שמאלץ אותה לגלות חוסן ולגדול בצורה מהירה ביותר.

החוקרים העריכו שפיצוח שאלת ה"כלורלה אוהדי" (הקרויה על שם הבוטנאי המנוח פרופ' יצחק אוהד) יאפשר לשפר את יעילות הפוטוסינתזה גם בצמחים אחרים ובכך לפתח כלים הנדסיים חדשים שיספקו מענה תזונתי בר-קיימא.

מעקב "און ליין" אחרי הפוטוסינטזה

בתהליך הפוטוסינתזה, צמחים ואצות ממירים מים, אור ופחמן דו חמצני, לסוכר ולחמצן החיוניים לפעולתם. החוקרים השתמשו בשיטות מיקרו-זרימה חדשניות המבוססות על עקרונות פיזיקליים, כימיים וביוטכנולוגיים מורכבים, זאת על מנת לספק לאצות פחמן דו חמצני בצורה מדודה ומבוקרת ולעקוב אחר הפוטוסינתזה "און-ליין".

החוקרים זיהו במבט השוואתי כי קיים הבדל עקרוני בתהליכי הפוטוסינתזה המתבצעים באצות ירוקות, למול צמחי מודל. לטענתם ההבדל מבוסס על שוני ברשתות חילוף החומרים, והבנתו תסייע בהתוויית פתרונות הנדסיים חדשניים בתחום מטבוליזם הצמח – ובכך גם להנדסה מיטיבה של תוצרת חקלאית עתידית.

ד"ר טרבס מסביר: "מחקרים אמפיריים הראו בעבר כי היעילות הפוטוסינתטית גבוהה יותר במיקרו-אצות בהשוואה לצמחים מסוג 3C או 4C, שניהם סוגי צמחים בעלי מערכות הובלה אך שונים בתכלית מבחינת האנטומיה שלהם והאופן שבו הם מבצעים פוטוסינתזה. הבעיה היא שהקהילה המדעית למעשה עדיין לא יודעת להסביר את ההבדלים הללו בצורה מדוקדקת דיה".

"במחקרנו זה מיפינו את דפוסי ייצור האנרגיה והמטבוליזם הפוטוסינתטי באצות הירוקות והשווינו אותם לנתונים קיימים וחדשים שנאספו מצמחי מודל. הצלחנו לזהות בצורה ברורה מהם הגורמים הביו-פיזיקליים המשליכים על השוני בדפוסים אלה. המחקר שלנו מחזק הערכות שהיו קיימות בעבר על כך שהמסלול המטבולי שאחראי על אותו מיחזור, הוא אחד מצווארי הבקבוק המרכזיים בפוטוסינתזה בצמחים. הצעד המתבקש הבא הוא לייצא את הגנים המעורבים במסלול הזה ובמסלולים אחרים בהם זיהינו הבדלים מאצות, ולבדוק האם החדרתם לצמחים בהנדסה מטאבולית תגביר את קבצי הגידול או היעילות הפוטוסינתטית של צמחים.

"ארגז הכלים שהרכבנו יאפשר לרתום את המסקנות מהמחקר לצורך האצת פיתוחים הנדסיים עתידים בתחום המזון הבר-קיימא המבוסס על אצות כמאגר גנטי לשיפור צמחים, שכן המעקב אחר התהליך הפוטוסינתטי הוא כמותי וברזולוציה גבוהה, והאצות הן מקור בלתי נדלה של אפשרויות לשיפור היעילות הפוטוסינתטית."

מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב קובע כי בזכות שיטות ניהול מתקדמות ויצירתיות טכנולוגית מרשימה, הצליחה תעשיית הנחושת בערבה לפני כשלושת אלפי שנים לשגשג ולהפוך למרכז ההתכה הגדול והמתקדם ביותר בעולם העתיק. המחקר נערך על ידי דוד לוריא מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ופורסם בימים אלה בכתב העת היוקרתי PLOS ONE.

שיטת הניסוי וטעייה של העולם הקדום

לדבריו של לוריא, תעשיית הנחושת  בכנען באותה התקופה התמקדה בשני מפעלים גדולים: האחד בתמנע (מצפון לאילת), והשני בפינאן (בצפון הערבה, בשטח ירדן). מחקרים קודמים שעסקו בנושא טענו כי הרמה הטכנולוגית הגבוהה התאפשרה הודות לטכנולוגיות מצריות שיובאו לאזור בעת מסע שישק, מלך מצרים, בשנת 925 לפנה"ס. גישה זו התחזקה בשנת 2014, בעקבות גילוי חרפושית הנושאת את דמותו של שישק בפינאן, ובהמשך בשנת 2019, בעקבות פיתוח מודל חדש שטען לקפיצה טכנולוגית פתאומית שאירעה סמוך למסע שישק.

לוריא מנגד, טוען, כי ההצלחה הכלכלית והטכנולוגית הכבירה אינה קשורה ליכולות המצריות, אלא לכישרונם  של אנשי הערבה אשר השכילו להשתמש בשתי שיטות הידועות כיום בשמות "ניסוי וטעייה" (Trial and error), ו"הגדלה מבוקרת" (Scaling up). "מסע שישק לא נועד להשתלט פיזית על מפעלי הנחושת בערבה, אלא לגבש הסכם ארוך טווח עם אנשי הערבה, במטרה לחזק את הייצור המקומי ובכך להגביר את ייצוא הנחושת למצרים, שסבלה באותה תקופה מקשיי ייצור מקומיים. ברור כי מונחים אלה של 'ניסוי וטעייה' לא היו נהוגים בתקופה העתיקה, אך יישום עקרונותיהם המעשיים היה אפשרי מתוך הבנה הנדסית בסיסית ו'שכל ישר', המוכרים בעולם העתיק גם במקומות אחרים", אומר לוריא.

לדבריו, שיטת "הניסוי והטעייה" אפשרה לחרשי המתכת של הערבה לשפר אט אט את התהליכים הטכנולוגיים וכן ולהגדיל את היקפי הייצור וטיבו. בנוסף, "ההגדלה המבוקרת" אפשרה להגדיל את המימדים של אמצעי הייצור הקיימים, תוך שימוש בחומרים ובתהליכים שהיו מקובלים באותה תקופה, ובכך לפתח ציוד הפקה מתקדם במינימום זמן, עלות וסיכון טכנולוגי.

הסוד הוא בדרג טכנולוגי מוכשר

לוריא מסביר כי "נראה כי את סודות ההצלחה של תעשיית הנחושת הקדומה בערבה יש לחפש בכישוריו וביכולתו של הדרג הניהולי היעיל, שנעזר בכל שלב בהחלטותיו בדרג טכנולוגי מוכשר. הארכיאולוגיה אינה יכולה כיום לזהות בעלי תפקידים אלה, אך ניתוח קפדני של השרידים שנותרו בשטח מסוגל לספר את הסיפור לאשורו. ממצאים אלה מתייחסים לשרידי הייצור שהצטברו כערמות פסולת, שאותן ניתן לתארך ומגודלן ניתן להעריך את היקף הייצור בכל זמן וזמן. בנוסף, באמצעות אנליזה כימית של תכולת הנחושת שנותרה בפסולת ניתן לקבוע את טיב הייצור, וככל שהתמעטה הנחושת שבפסולת ניתן להסיק כי התהליך הפך משוכלל יותר".

כמו כן, לדבריו מעקבות שנותרו בשטח מתברר כי לאורך תקופת ההפקה היה הצוות הניהולי מסוגל לסגור מכרות בלתי יעילים ולפתוח מכרות יעילים יותר. יתרה מזאת, בחלק מהזמן הוחלט לנצל בשנית פסולת מתקופות קדומות יותר, שהופקו בתהליכים יעילים פחות ואשר הותירו נחושת רבה בפסולת, וזאת במקום שימוש ישיר במחצב טבעי. החלטות אלו לא היו יכולות להתקבל ללא דרג טכני מעולה, שגיבה את החלטות ההנהלה בבדיקות טכנולוגיות שוטפות. הדרג המנהלי עסק גם בשיווק רחב של  הנחושת שיוצרה ברחבי העולם העתיק. "הלקח החשוב מהצלחה טכנולוגית זאת הוא כי ההיי-טק של בודדים, משכילים ונמרצים שחיו כאן באלף הראשון לפני הספירה הצליח, ממש כמו היום, לחולל מהפכת ענק בכלכלת הערבה. והרי כבר נאמר: אין דבר חדש תחת השמש", לוריא מסכם.

.

המחקר נערך בהובלת ד"ר דפנה לנגוט, מנהלת המעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ובמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. במסגרת המחקר, ד"ר לנגוט אספה דגימות אדמה מתחת לאסלת אבן בגן של אחוזת פאר שנחשפה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שם היה בעבר בור הספיגה. לאחר מכן בודדה מהן את ביצי הטפילים בתהליך של מיצוי כימי במעבדה, ולבסוף זיהתה את הביצים תחת עין המיקרוסקופ. שרידי הביצים זוהו כשייכות לארבעה סוגים שונים של טפילי מעיים: כרץ שלשולי, שרשור, תולעת שוט ותולעת סיכה, והן התגלו במסגרת חפירת הצלה של רשות העתיקות, שהתקיימה לאחרונה בטיילת ארמון הנציב בירושלים במימון עמותת אל עיר דוד. המאמר פורסם לאחרונה בכתב העת International Journal of Paleopathology.

"ממצאי מחקר זה הם מהקדומים שנצפו עד כה במרחב הישראלי", אומרת ד"ר לנגוט. "מדובר בביצים עמידות ביותר ובתנאי השימור המיוחדים ששררו בבור הספיגה הן שרדו קרוב ל-2700 שנה. תולעי מעיים הן טפילים שגורמים לתסמינים כמו כאבי בטן, בחילות, שלשולים וגירוד. חלקן מסוכנות במיוחד לילדים ועלולות לגרום אצלם לתת תזונה, לעיכוב התפתחותי, לפגיעה במערכת העצבים ובמקרים קיצוניים אף לתמותה".

ד"ר לנגוט סבורה שתחלואת המעיים באותה עת נבעה מתנאים ירודים של סניטציה, שגרמו לזיהום צואתי במזון ובמי השתייה, או מחוסר מודעות להיגיינה כגון אי הקפדה על רחיצת ידיים. אפשרויות נוספות להדבקה היו שימוש בצואת אדם לדישון גידולי שדה ואכילת בשר בקר או חזיר שלא בושל כראוי. בהיעדר תרופה הייתה ההחלמה מתולעי מעיים קשה עד בלתי אפשרית, ומי שנדבק עשוי היה לסבול מהטפילים כל חייו. לכן, ייתכן בהחלט שממצאי המחקר מעידים על מחלה מדבקת מטרידה וארוכת שנים (בדומה לכינים ולתולעת הסיכה בגני הילדים של ימינו), שפגעה בכלל האוכלוסייה. לדברי ד"ר לנגוט, אותם טפילים קיימים גם היום, אלא שבעולם המערבי המודרני יש לנו אפשרויות איבחון ותרופות יעילות, ולכן אין מדובר במגפה.

^{ד"ר דפנה לנגוט (צילום: סשה פליט)}

כר פורה לחקר הארכיאו-פרזיטולוגיה

יעקב ביליג, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, מסביר כי האחוזה המלכותית שנחשפה מתוארכת לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס (סוף תקופת הברזל). לדבריו, באתר נמצאו פריטים אדריכליים מפוארים מאבן, מעוטרים ברמה אמנותית גבוהה ביותר, כדוגמת כותרות אבן מעוטרות (בסגנון הפרוטו-איאולי), בכמות ובאיכות שטרם נצפו במרחב הישראלי בתקופה זו. בצמוד לאחוזה המלכותית היה גן מרהיב שפנה אל הנוף הנשגב של עיר דוד והר הבית. בגן נמצאו שרידי עצי פרי ונוי, וכן נתגלה בו מתקן רבוע מאבן גיר, עם חור במרכזו, אשר זוהה כאסלה.

עבור ד"ר לנגוט, הייתה זו הזדמנות ליישם תחום חקר שהחלה לפתח במעבדתה, הקרוי ארכיאו-פרזיטולוגיה. הכוונה לזיהוי שרידים ארכיאולוגים מיקרוסקופיים של ביצי תולעי מעיים, שמאפשרים ללמוד על ההיסטוריה של מחלות ומגפות. תחום זה מספק מידע חדש בנוגע לתנאי ההיגיינה של האדם, אורחות חייו ומצבו התברואתי.

ד"ר לנגוט וביליג אינם מופתעים מחשיפתו של בית שימוש בגן של אחוזת פאר: "מתקני השירותים היו נדירים מאוד באותה תקופה והיוו סמל סטטוס - מתקן מותרות שרק עשירים ורמי דרג יכלו להרשות לעצמם, כפי שכבר נאמר על ידי חכמים: 'תנו רבנן: איזהו עשיר?... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו' (בבלי שבת כ"ה ב)", הם אומרים.

לדברי אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות: "המחקרים של רשות העתיקות ושל שותפינו, מצליחים לגעת בפרטים הכי קטנים של חיי היום יום בעת העתיקה. בזכות מכשור מתקדם ושיתוף פעולה פורה עם מוסדות המחקר המקבילים, מתאפשרת הפקת מידע מרתק מחומרים שבעבר לא היו בידינו הכלים לטפל בהם מדעית. כיום, המחקר הארכיאולוגי מגיע להישגים מרשימים ולהבנה טובה יותר של אורחות החיים בעבר, שנראה כי רק תלך ותתפתח".

"מחקרים מעין אלה מסייעים לנו לתעד את ההיסטוריה של מחלות ומגפות באזורנו ומאפשרים לנו חלון הצצה אל חייהם של בני אדם בתקופות קדומות", מסכמת ד"ר לנגוט מסכמת. בימים אלה היא עורכת בדיקות נוספות על אותם משקעים שהצטברו בבור הספיגה, במטרה ללמוד על הדיאטה וצמחי המרפא שהיו בשימוש בירושלים בסוף תקופת הברזל.

^{אתר החפירות בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שבו נחשפה האסלה (צילום: יולי שוורץ, רשות העתיקות)}

המחקר חסר התקדים בהיקפו נערך בהובלת פרופ' רן ברקאי וד"ר מיקי בן-דור מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, פרופ' שי מאירי מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ד שטיינהרדט, וג'ייקוב דמביצר תלמיד מחקר של פרופ' ברקאי ופרופ' מאירי שהוביל את המחקר. המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Quaternary Science Review.

במסגרת המחקר, החוקרים ביצעו ניתוח סטטיסטי מקיף של נתונים על עצמות בעלי חיים מעשרות אתרים ארכיאולוגיים פרהיסטוריים בישראל ובסביבתה, ומצאו כי גודלם של בעלי החיים שסיפקו לאדם את מירב מזונו הלך ופחת בהדרגה – מפילי ענק שהיוו את עיקר בסיס התזונה לפני 1.5 מיליון שנה ועד לצבאים לפני כ-10,000 שנה. הממצאים, לטענתם, מציירים תמונה מאירת עיניים של האינטראקציה בין האדם לבעלי החיים בסביבתו לאורך מיליון וחצי השנים האחרונות.

ציד או שינויי אקלים?

פרופ' ברקאי מסביר כי ישנן שתי סוגיות עיקריות שמעסיקות את חוקרי הפרהיסטוריה בכל העולם: מה גרם להכחדות המוניות של בעלי חיים גדולים בעשרות ומאות אלפי השנים האחרונות – האם היה זה ציד-יתר בידי אדם, או אולי שינויי אקלים שפקדו את כדור הארץ? וכן, מה הניע את השינויים הגדולים – הן פיזיים והן תרבותיים - שעבר המין האנושי במהלך האבולוציה?

"לאור מחקרים קודמים, בנה הצוות שלנו השערה מקורית המקשרת בין שתי הסוגיות: אנו סבורים שבעלי חיים גדולים נכחדו בעקבות ציד-יתר בידי האדם, ושהשינוי בתזונה והצורך לצוד בעלי חיים שגודלם הלך וירד הם הגורם המניע בשינויים שעבר האדם." אומר פרופ' ברקאי. "במחקר הנוכחי ביקשנו לבחון את השערותינו לאור נתונים מחפירות שנערכו כאן באזורנו ומתייחסים לכמה מיני אדם לאורך תקופה ארוכה של 1.5 מיליון שנה."

פרופ' רן ברקאי

מוסיף ג'ייקוב דמביצר: "האזור בו אנו חיים, המכונה דרום הלבנט (ישראל, הרשות הפלסטינית, דרום מערב סוריה, ירדן, ולבנון) נחשב למעין 'מעבדה ארכיאולוגית', מכיוון שהוא עשיר מאוד בממצאים פרהיסטוריים מתקופה ארוכה במיוחד, ומספק מסד נתונים שאין באף מקום אחר בעולם. חפירות שהחלו כאן כבר לפני כ-150 שנה העלו עדויות לנוכחותם של בני אדם קדומים החל מההומו ארקטוס שהגיע לכאן לפני 1.5 מיליון שנה, דרך הניאנדרטלים שלא ברור מתי הגיעו, אך נעלמו מהאזור לפני כ-45,000 שנה, ועד אדם המודרני (כלומר אנחנו) שבא מאפריקה בכמה גלים, הראשון כנראה לפני כ-180,000 שנה."

במסגרת המחקר אספו החוקרים את כל הנתונים הקיימים בספרות אודות עצמות בעלי חיים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים מתוארכים באזור דרום הלבנט, מרביתם בישראל. החפירות, שבוצעו משנת 1932 ועד היום, סיפקו רצף ייחודי ברמה עולמית של ממצאים ממיני אדם שונים, על פני תקופה של 1.5 מיליון שנה. חלק מהאתרים כללו מספר שכבות מתקופות שונות, לעתים בפער של אלפי שנים בין שכבה לשכבה, ובסך הכול נכללו במחקר 133 שכבות מ-58 אתרים פרהיסטוריים, בהן זוהו אלפי שרידי עצמות של 83 מיני בעלי חיים. לאחר מכן חישבו החוקרים את הגודל הממוצע של בעלי החיים שעצמותיהם נמצאו בכל שכבה בכל אתר.

פרופ' מאירי מציין כי "בניגוד למחקרים אחרים, שהתבוננו בגודל בעלי החיים על פני טווחי זמן קצרים הרבה יותר, מחקר זה עקב אחר שינויים ברזולוציה גבוהה לאורך זמן רב. התוצאות היו מאירות עיניים: נצפתה ירידה מתמשכת ומשמעותית מאוד בגודל בעלי החיים שניצודו לאורך 1.5 מיליון שנה. כך לדוגמה, שליש מהעצמות שהותיר אחריו ההומו ארקטוס באתרים מוקדמים מאד, מלפני  כמיליון שנים, השתייכו לפילים ששקלו עד 13 טון – יותר מכפול מהפיל האפריקאי של ימינו – וסיפקו לאדם כ-90% ממזונו. המשקל הממוצע של בעלי החיים שצד האדם באותה עת היה שלושה טון. למעשה, עד לפני כחצי מיליון שנה נמצאו עצמות פילים כמעט בכל האתרים.

החל מ-400,000 שנה לפני זמננו, תקופה בה חיו כאן אבותיהם הקדומים של הניאנדרטלים וההומו ספיינס, היוו איילים את רוב בעלי החיים הניצודים, אך לצד שרידיהם נחשפו גם עצמות של בעלי חיים גדולים שמשקלם קרוב לטון, כמו בקר בר וסוסים. ולבסוף, באתרים של האדם המודרני, החל מ-50,000 שנה לפני זמננו, מהוות עצמות הצבאים – בעל חיים שמשקלו כ-30-20 ק"ג בלבד, כ-70% מהממצאים. שאר הממצאים באתרים מאוחרים אלה מורכבים מעצמות יחמורים (כ-20%) ולצידן שרידים של בעלי חיים קטנים יותר כמו ארנבות וצבים."

לשינויי האקלים הייתה השפעה מזערית

ג'ייקוב דמביצר: "השאלה הבאה ששאלנו היא מה גרם להיעלמותם של בעלי החיים הגדולים. תיאוריה נפוצה טוענת שהכחדת בעלי חיים נגרמה בעיקר על ידי שינויי אקלים, וכדי לבחון זאת אספנו נתוני אקלים שכיסו את התקופה כולה. חלקם קבעו את הטמפרטורה בתקופות שונות על פי רמתו של האיזוטופ חמצן 18. אחרים בחנו ערכי פחמן 13 שנלקחו ממערת שורק המקומית, המעידים על כמות המשקעים וסוגי הצמחייה – כלומר על הסביבה בה חיו בני האדם בכל תקופה. בדרך זו כיסינו מחזורי תקופות קרח ותקופות בין-קרחוניות רבות. מגוון ניתוחים סטטיסטיים שהשוו בין גודל בעלי החיים לבין האקלים, המשקעים והסביבה בכל תקופה, העלה שלאקלים ולשינויי האקלים הייתה השפעה מזערית, אם בכלל, על היכחדות בעלי החיים.

לדברי ד"ר בן-דור, "הממצאים מאפשרים לנו להעלות השערה מרתקת על התפתחות המין האנושי: בני האדם העדיפו תמיד לצוד את החיות הגדולות ביותר בסביבתם, עד שנכחדו או שמספרן ירד לרמה שאילצה את בני האדם לעבור לבעלי החיים הבאים בתור בגודלם. כתוצאה מכך, כל מין אנושי חדש שהופיע באזורנו נאלץ לצוד מיני בעלי חיים קטנים יותר מקודמו, כדי להשיג את אותה כמות מזון. לשם כך נדרש כל מין אנושי לפתח טכנולוגיות חדשניות ויעילות יותר. כך לדוגמה, ההומו ארקטוס הסתפק בחניתות כדי לתקוף פילים מטווח קצר , ואילו האדם המודרני פיתח חץ וקשת כדי לפגוע מרחוק בצבאים הזריזים שברחו מפניו."

פגיעה סביבתית משחר האנושות

מסכם פרופ' ברקאי: "אנו סבורים שהמודל שלנו רלוונטי לתרבות האנושית בכל מקום בעולם, וטוענים לראשונה שהירידה בגודל בעלי החיים היא היא הגורם המניע מאחורי השתכללות הטכנולוגיה האנושית. בסופו של דבר, יתכן שלפני כ-10,000 שנה באזורנו, בעלי החיים היו קטנים או נדירים מכדי לספק לאדם את מזונו, וייתכן שהדבר קשור להופעת החקלאות. בנוסף איששנו את ההשערה שהאדם הוא שגרם להיכחדות בעלי החיים הגדולים, ובמובן זה הוא שוב ושוב 'כרת את הענף שעליו הוא ישב'. ניתן להסיק, אם כן, שמאז ראשית ימי האדם אנו מחריבים את סביבתנו. עם זאת, מסתבר שהמין האנושי בתחכומו מוצא פתרונות לבעיות שהוא עצמו יצר - מחץ וקשת שאפשרו ציד מרחוק ועד למהפכה החקלאית, בעוד הסביבה תמיד משלמת את המחיר."