מחקרים

פרופ' יוסי יובל, מבית הספר לזואולוגיה, ,ממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט מבית הספר להנדסה מכנית בפקולטה להנדסה ע"ש איבי ואלדר פליישמן וראש בית ספר סגול למדעי המוח, פרופ' אמיר אילי, גם הוא מבית הספר לזואולוגיה ומבית הספר סגול למדעי המוח, וד"ר בן מעוז מהפקולטה להנדסה ומבית הספר סגול למדעי המוח, רצו לדעת האם זה אפשרי לבנות מערכת ביו-היברידית, שתשלב מערכת ביולוגית בתוך רובוט. מי שהרימה את הכפפה היא עידן פישל, שעשתה תואר שני בהנחיית שלושת החוקרים והביאה את הפרויקט למאמר מדעי, שפורסם לאחרונה בעיתון Sensors.

לניסוי המהפכני בחרו החוקרים באוזן של חגב, חרק בעל אברי קול ושמע מפותחים. "רצינו להראות שאנחנו יכולים לעשות אינטגרציה בין מערכת ביולוגית ואלקטרונית, ובחוש השמיעה יש סנסורים חשמליים שמתאימים למשימה", מסביר ד"ר מעוז. "לחרקים יש מערכות שמיעה שהן פשוטות מבנית, אך עושות עיבוד נתונים מורכב. יחד עם זה, המערכת אדפטיבית, היא קלת משקל וקטנה בממדים שלה, וקלה יותר לשימוש מאשר אוזן של יונק למשל", מוסיפה עידן פישל, שהובילה את המחקר.

במחקר, שארך כשנתיים, לקחו חלק גם נטע שביל - דוקטורנית בהנחיה משותפת של השלושה, ד"ר אנטון שיינין ויוני עמית.

אוזן קשבת

החוקרים בודדו אוזן של חגב. אחרי שהוכיחו שהמערכת ממשיכה לעבוד באופן תקין, בנו פלטפורמת אוזן-על-שבב, שבעזרתה אפשר לקלוט את האותות שמגיעים לאוזן ולערוך הקלטה אלקטרו-פיזיולוגית של פעילותה, וחיברו אותה לרובוט. התוצאה: כשמשמיעים צליל, האוזן הביולוגית שומעת, ממש כפי שקורה בגוף האדם. האות הקולי הופך לאות חשמלי ומגיע לרובוט, שיודע להגיב בהתאם.

"גלי הקול גורמים לתזוזה של עור התוף של החגב, שמפעיל את המכנו-רצפטורים של אוזן החגב, בדומה לשערות האוזן שקיימות אצלנו. הן יודעות להמיר את הוויברציה המכנית לאות חשמלי, שיוצא דרך עצב השמיעה, מגיע אל המוח ומעביר את המידע", מסבירה עידן. "אחרי שהוכחנו שהמערכת ממשיכה לעבוד באופן תקין, שמנו אותה על שבב ומיקמנו אותה על הרובוט".

את השבב שתומך באוזן, בנה צוות החוקרים בעזרת תוכנה ומדפסת תלת ממד. "הייתי צריכה לתכנן שבב שיהיה מודולרי, כדי שאפשר יהיה לשים אותו על הרובוט, שהוא יוכל לחוש את הפעילות החשמלית של מערכת השמיעה, ושמבחינה פיזיולוגית ומבחינה מבנית הוא יתאים למערכת השמיעה של החגב. כלומר, שהוא יאפשר מצד אחד סביבה מימית, אך מצד שני יאפשר כניסה של אוויר ושל גלי הקול, בדומה לאיך שהדבר קורה אצל בעל החיים", מפרטת עידן את תהליך המחקר.

את הרובוט, תכנן ובנה יוני עמית, יחד עם עזרתו של ד"ר אנטון שיינין. הרובוט תוכנן כך שיהיה מודולרי ויוכל בקלות להיות מתוכנת להגיב לצלילים שונים.

^{מכינה מקום לאוזן על השבב. עידן פישל}

רובוט ביו-היברידי בהאזנה

"האתגר העיקרי היה להפוך את המערכת הקיימת לדבר מודולרי. הפלטפורמה קטנה מאוד, והרעיון הוא שאפשר יהיה להרכיב אותה על משהו בגודל של טלפון סלולרי", מסכימים ד"ר מעוז, פרופ' יובל ופרופ' אילי. "כמו כן, שילוב הכוחות ביננו הוביל לגישור על 'פערי שפה' שקיימים בין תחומי המחקר שלנו ואיתגר את הסטודנטים והסטודנטיות, שהסכימו להשתתף במחקר ולהיות פתוחים לשגעונות חדשים", מוסיף פרופ' אילי בחיוך.

"חשוב לזכור שהאתגר הוא אדיר. לכן כשהחלטנו להתחיל בחרנו ללכת על משהו שקל להשוות אותו למערכות קיימות, כמו למשל מיקרופון או רמקול, אבל אנחנו בטוחים שניתן לקחת את הפרויקט למקומות נוספים, כמו למשל איברי שמיעה של חרקים נוספים, ריח, ראייה – חושים אחרים ששם לחרקים יש יתרונות אדירים," אומר ד"ר מעוז.

היות והתחום ההיברידי נושא הבטחה גדולה, גופים רבים מתעניינים במחקר. "השלב הבא יכלול שילוב של machine learning, גם בצד שקורא את הסנסור הביולוגי וגם בצד שמפעיל את המנועים. כלומר, נחקה את הטבע גם באלגוריתמיקה," מגלה פרופ' יובל. "בעתיד, רובוט כזה יוכל לגלות חומרי נפץ או אנשים שאבדו. אולי יהיו נחילים של רובוטים, שידברו ביניהם וכל אחד מהם יהיה מצויד בחיישנים, כיד הדמיון הטובה", אומר פרופ' אילי.

"בנינו מערכת שהיא ביו-היברידית: יש בה גם רכיבים ביולוגיים וגם רכיבים חשמליים. כשהקונספט הזה של שילוב עובד – אין סוף לאפשרויות. ניתן יהיה לעשות אפליקציות עתידניות, כמו לדוגמא לחבר שתי אוזניים לצ'יפ לצורך איכון, נוכל ליצור רובוטים שמשלבים מספר חושים, לדוגמא מערכת שמיעה וראייה על גבי אותו הרובוט. יכול מאוד להיות שאפילו השמיים הם לא הגבול", מסכמת עידן.

^{מחיאות כפיים! הוא שומע! הרובוט הביו-היברידי מגיב לקול}

המחקר חוצה הפקולטות נערך בהובלת פרופ' יניב אסף מבית הספר לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, מרכז שטראוס להדמיה עצבית ממוחשבת  ובית הספר סגול למדעי המוח, ובהשתתפות החוקרים ד"ר עידו תבור מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, ד"ר תום שינברג מהפקולטה למדעי החיים, המחלקה לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה ובית הספר סגול למדעי המוח, תום סלומון מהמחלקה לנוירוביולוגיה ומרכז Minducate, עדי כהן, גל בן-צבי, רני גרא, שירן אורן, דנה רול, גל רוזיק, אנסטסיה סליי, ניב תיק וגליה צרפתי.

"במסגרת המחקר השגרתי שלנו אנחנו עוסקים בחקר המוח, ומבצעים לשם כך סריקות MRI במוחם של נבדקים בריאים ", מסביר פרופ' אסף. "אנו סורקים באופן קבוע נבדקים לצורך מחקרים שונים, וכשפרצה מגפת הקורונה החלטנו לחזור לאותם נבדקים ולאתר שינויים במבנה המוח כתוצאה מכך".

החוקרים ביצעו לאחר הסגר הראשון של הקורונה בישראל סריקה חוזרת ב-50 נבדקים שהשתתפו במחקרים שונים חודשים ספורים לפני כן. בנוסף, ביקשו החוקרים מהמשתתפים למלא שאלונים בנוגע למצבם בימי הסגר. הנבדקים היו גברים ונשים צעירים, בני 30 בממוצע, ללא מחלות רקע, שגם לא חלו בקורונה.

הממצאים היו מרתקים: ההשוואה בין סריקות ה-MRI לפני הקורונה לבין אלה שבוצעו לאחר הסגר העידה על עלייה בנפח האמיגדלה - אזור במוח האחראי על ויסות רגשי. "ממחקרים בעבר ידוע כי תופעה זו מתרחשת בדרך כלל במצבי לחץ וחרדה, ולכן הסקנו כי הנפח המוגדל של האמיגדלה העיד ככל הנראה על אי הוודאות, המתח והחרדה שחוו המשתתפים בתקופת הגל הראשון והסגר. חשוב מאוד שמקבלי ההחלטות יתייחסו גם להיבט הנפשי של הקורונה", אומר פרופ' אסף.

להתכונן נכון לסגר הבא

"כשסרקנו שוב את המוחות הופעתנו מאוד, שכן השינוי שהתחולל במבנה המוח תוך חודשים ספורים היה משמעותי ונחשב לנתון חריג", מסביר ד"ר תבור ומוסיף "אומנם בדקנו את אותם נבדקים, אך לפי התוצאות זה נראה כאילו השווינו בין אנשים בריאים לאנשים עם הפרעות חרדה".

"המחקר ממחיש את ההשלכות שיש לאירוע עולמי גם על אנשים צעירים שחווים באופן פתאומי תחושות לא מוכרות של אי ודאות, לחץ וחרדה", מרחיב ד"ר שינברג, המתמחה בחקר הבסיס המוחי של שינוי התנהגות. "המחקר מראה שככל שהתרחקנו מהסגר - כך חזרו אזורי המוח לנפחם הקודם. לקראת הכניסה לסגר השני אנו מציעים למקבלי ההחלטות לקדם קמפיין הסברה חיובי של נסיכת אמון וחשיבות הקפדה על הנחיות במקום קמפיין שלילי הנשען על הפחדה ואיומים, שניתן לראות שלא מוביל לשינוי ההתנהגותי הרצוי באוכלוסייה, ושעשוי אף לגרום למצוקה נפשית בקרב האזרחים".

"המחקר שלנו ממחיש את ההשפעה שהייתה למגפת הקורונה כאירוע דרמטי על בריאותו הנפשית הציבור. מקבלי ההחלטות עוסקים בדרך כלל במשמעות פגיעת הנגיף בבריאות ובכלכלה, אבל חשוב מאוד להתייחס גם לבריאות הנפשית בעת קבלת החלטות ואי ודאות הכרוכה בקבלתן", מסכם פרופ' אסף.

מדליית זהב לעטלפה מסוג לפטוניקטריס: חוקרים מהפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, שערכו מחקר שדה שגרתי בגבול מקסיקו-ארצות הברית, היו עדים לשבירת שיא עולם מרגש. עטלפה במשקל 30 גרם עפה ברציפות וללא מנוחה מרחק של יותר מ-200 ק"מ במשך כשבע שעות ובמהירות ממוצעת של 30 קמ"ש, כדי להביא מזון לצאצא שלה.

פרופ' יוסי יובל מבית הספר לזואולוגיה, ממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט ומבית ספר סגול למדעי המוח, שהוביל את המחקר, מסביר כי בספרות המקצועית ידוע עד כה על עטלפים שעפים ברציפות כ-100 עד 150 ק"מ, ואילו השיאנית החדשה כמעט והכפילה את המרחק. במחקר השתתפו גם הדוקטורנטית איה גולדשטיין, פרופ' רודריגו מדיין מאוניברסיטת UNAM במקסיקו ופרופ' עמוס קורמן ממכוןCNRS  בצרפת. המחקר התפרסם בכתב העת Current Biology.

כשהעטלפה מקבלת החלטה

במסגרת המחקר עקבו החוקרים אחר עטלפות-אימהות מניקות בצפון מדבר סונורה, הממוקם בגבול מקסיקו-ארצות הברית. האזור נחשב לאטרקטיבי במיוחד עבור העטלפות בשל פריחת הקקטוסים מזן הסגווארו, העשיר בצוף ובסוכר, שהוא המזון המועדף על העטלפים. במשך היום העטלפות שומרות על גוריהן במערה הממוקמת בצפון מדבר סונורה, ובלילה הן עפות לשדות הקקטוסים הממוקמים במרחק של עשרות ק"מ מהמערה. החוקרים הצמידו לעטלפות מכשיר  GPSזעיר שפותח באוניברסיטת תל אביב, ועקבו אחר פעילותן הלילית. הם גילו כי הסיבולת הנדירה של העטלפה אפשרה לה לעוף את המרחק העצום ללא מנוחה, והכל כדי למצוא מזון לגור שלה.

"עטלפים ידועים ביכולת הניווט המופלאה שלהם וביכולתם לעוף מרחקים ארוכים, אך נראה שמדובר בשיאנית עולם גאה. מדהים כמה מוכנה עטלפה קטנה להשקיע כדי להניק את הגור שלה", אומר פרופ' יובל.  

^{היה שווה כל לגימה. עטלפה נהנית מצוף מתוק בצפון מדבר סונורה. צילום: Jens Rydell}

במהלך המחקר, בדקו החוקרים גם את תהליך קבלת ההחלטות של העטלפות בזמן שהן סועדות את ליבן בשדות הקקטוסים, ובמסגרת שיתוף פעולה עם המתמטיקאי עמוס קורמן ממכון CNRS שבצרפת, פיתחו מודל שמתאר את דרך קבלת ההחלטות של היונקות המעופפות. הם הבחינו שהעטלפות מחלקות את השדות לחלקות קטנות, פעולה שמאפשרת להן ליהנות בצורה שוויונית מהקקטוסים הטובים במינימום מאבקים והתנגשויות.

"לעטלפות יש אתגר לא פשוט", מסבירה איה גולדשטיין. "הן מגיעות לשדות שבהם אלפי קקטוסים, וצריכות להחליט כיצד לצרוך את הצוף שמופרש לאט לאט לאורך הלילה, תוך כדי התחרות בעטלפות אחרות בזמן הקצר שעומד לרשותן, כדי שלא לסכן את הגורים שנותרו לבדם במערה. גילינו שהן מבצעות תהליך חיפוש ולמידה בכדי לזהות סדרה של קקטוסים מוצלחים, שממנה הן ניזונות במהלך הלילה. כחלק מהתהליך הן נמנעות מקקטוסים פחות מוצלחים מבחינתן, כדוגמת קקטוסים שאין להן הרבה פרחים או קקטוסים שכבר מנוצלים על ידי עטלפות אחרות. כך למעשה הן יוצרות לעצמן טריטוריות, וצורכות את כמות הצוף המקסימלית עם מעט מאוד אינטראקציות שליליות וללא תקשורת ישירה ביניהן".

^{אחכה לך בשדות. הסטודנטית מיכל הנדל בשדה קקטוסים לצד מתקן צילום. על הקקטוס: מכשיר להקלטת האקולוקציה של העטלפות. צילום: איה גולדשטיין}

במהלך המחקר, שנערך על ידי פרופ' שמגר בן-אליהו מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח, ופרופ' עודד זמורה מהמרכז הרפואי אסף הרופא, עקבו החוקרים במשך שלוש שנים אחרי 34 חולים, שטופלו על ידם בניתוח להסרת גידול סרטני במעי הגס. בתקופת הניתוח, נתנו החוקרים לחולים שתי תרופות מוכרות ובטוחות: פרופרנולול (דרלין), תרופה להורדת לחץ דם ולהפחתת חרדה, ואטודולק (אתופן), תרופה המשמשת למניעת דלקות וכאבים. החל מחמישה ימים לפני מועד הניתוח ועד שבועיים אחריו, נטלו החולים את התרופות, כאשר מחציתם שימשו כקבוצת ביקורת וקיבלו תרופת פלסבו.

התוצאות שהתקבלו היו מעודדות מאוד: בקרב קבוצת החולים שקיבלה את הטיפול התרופתי נמצא כי הגרורות הסרטניות התפתחו רק אצל 12.5% מהחולים (2 מתוך 16 חולים). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה (שלא קיבלה את הטיפול התרופתי) התפתחה מחלה גרורתית בקרב 33% מהחולים (6 מתוך 18 חולי הביקורת), בהתאם לסטטיסטיקה המקובלת בקרב חולים מסוג זה. פרופ' בן-אליהו הביע סיפוק רב מהנתונים, אך מציין כי "למרות שהתוצאות מרשימות, יש לחזור על מחקר זה עם מספר גדול בהרבה של חולים כדי להוכיח שהטיפול אכן מציל חיים". המחקר פורסם באחרונה בכתב העת Cancer.

להוריד את הפוטנציאל הגרורתי ברקמה

לדבריו של פרופ' בן אליהו, התרופות הפכו את הגידול ואת התאים הסרטניים שנותרו אחרי הניתוח מרקמה פרו-גרורתית לרקמה עם פחות פוטנציאל גרורתי, וזאת על פי סמנים מולקולריים בתאים הסרטניים שנחקרו על ידם. כמו כן, התרופות שינו לטובה את כמות ואת סוג הלויקוציטים (תאי הדם הלבנים) שבגידול, מדדים שאף הם מנבאים סיכוי נמוך יותר להישנות הסרטן.

"כשהגוף נמצא במצב של לחץ פיזיולוגי (כמו ניתוח) או פסיכולוגי, הורמונים ממשפחות הפרוסטגלנדינים והקטכולאמינים מופרשים בכמויות גדולות", מסביר פרופ' בן אליהו. "הורמונים אלה מדכאים את פעילות תאי המערכת החיסונית, ובכך מעודדים בעקיפין התפתחות גרורות סרטניות. בנוסף, הורמונים אלו מעודדים תכונות גרורתיות באופן ישיר ברקמה סרטנית. במחקר שלנו הצלחנו להראות שבאמצעות טיפול תרופתי זול ונגיש, ניתן להפחית תגובות לחץ ודלקת של הגוף בזמן הניתוח, להשפיע על תכונות הרקמה הסרטנית, ובכך להקטין משמעותית את הסיכון להתפתחות גרורות שיתגלו חודשים או שנים לאחר הניתוח".

לאחר הצלחת המחקר הראשוני, פרופ' בן-אליהו ופרופ' זמורה קוראים לחולי סרטן המעי הגס והלבלב בישראל, שעומדים לפני ניתוח, להירשם למחקר קליני רחב היקף שהתחיל בימים אלו בשמונה מרכזים רפואיים שונים בישראל, במטרה להציל חיים.

הרפואה ההיפרברית, שמציעה טיפולי חמצן בלחץ גבוה באמצעות תא לחץ למגוון רחב של בעיות רפואיות, מלווה אותנו כבר לא מעט שנים. כעת, מחקר ראשון מסוגו של הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר וביה"ס סגול למדעי המוח בשיתוף מרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), חושף לראשונה כי טיפול בבני אדם בתא לחץ באמצעות חמצן נקי בלחץ גבוה, יכול לשפר משמעותית את תפקודם הקוגניטיבי של אנשים בריאים בגיל המבוגר. התחומים העיקריים בהם ניכר השיפור הינם קשב, מהירות עיבוד מידע, תפקודים ניהוליים וכן תפקוד קוגניטיבי כולל, שנחלשים כחלק מתהליך ההזדקנות הנורמלי. כמו כן, נצפה מתאם משמעותי בין שינויים קוגניטיביים לבין שיפור בזרימת הדם במקומות במוח האחראים על תפקודים אלו.

המחקר נערך על ידי פרופ' שי אפרתי, ראש מרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר, ראש מערך המחקר במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), וחבר סגל בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר וביה"ס סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, וד"ר אמיר הדני ממרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר, מרכז רפואי שמיר (אסף הרופא), והוא פורסם בכתב העת המדעי Aging.

לשמור על תפקוד גבוה

פרופ' שי אפרתי וד"ר אמיר הדני תכננו את המחקר על סמך פרוטוקול ייחודי לטיפול בתא לחץ, שפותח במרכז סגול במהלך העשור האחרון. 63 אנשים בריאים מעל גיל 64 השתתפו במחקר קליני מבוקר-הקצאה-אקראית. 33 מהם עברו טיפול בתא לחץ לאורך שלושה חודשים, ו-30 שימשו כקבוצת ביקורת.

תפקודם הקוגניטיבי של כל המשתתפים נמדד באמצעות סוללה אחידה, מקיפה וממוחשבת של הערכות קוגניטיביות - לפני ואחרי תקופת ההתערבות. הערכת זרימת הדם במוח בוצעה באמצעות טכניקת MRI חדשנית לבדיקת מעבר דם בכלי הדם הקטנים במוח (זילוח).

"ירידה קוגניטיבית ותפקודית כתוצאה מעלייה בגיל הפכה לבעיה משמעותית בעולם המערבי. מאמצי מחקר נרחבים בכל העולם מתמקדים בשיפור ביצועים קוגניטיביים בקרב האוכלוסייה המזדקנת 'הנורמלית'," אומר פרופ' אפרתי. "במחקר שלנו, שנערך לראשונה בבני אדם, גילינו התערבות רפואית בטוחה ואפקטיבית שיכולה לתת מענה לתוצאותיה הבלתי רצויות של הירידה התפקודית, הצפויה כתוצאה מהליך הזדקנות נורמלית."

"במהלך שנים של מחקר פיתחנו וקידמנו הבנה של פרוטוקולים ייעודיים לטיפול בתא לחץ, היכולים להביא לחידוש של כלי דם מוחיים (אנגיוגנזיס) ונוירופלסטיות מוחית", מסביר ד"ר אמיר הדני. "בעבר הראינו את הפוטנציאל הטמון בטיפול זה לשיפור ולטיפול בפגיעה מוחית הנובעת משבץ, מפציעה או ממחסור ממושך בחמצן, על ידי הגברת זרימת הדם וחילוף החומרים במוח. המחקר הנוכחי מהווה ציון דרך ועשוי להשפיע באופן עמוק על האופן שבו אנו מתייחסים לתהליך ההזדקנות וליכולת לטפל בתסמיניה".

נכנסים ללחץ ומשקמים רקמות

במהלך הטיפול שואף המטופל חמצן נקי בתוך תא לחץ, שלחץ האוויר בו כפול מזה השורר בסביבה הרגילה. תהליך זה מגביר את מסיסות החמצן בדם הזורם בגוף. בזמן שנמצאים בתוך התא נעשים שינויים לפרקי זמן קצובים בריכוזי החמצן, שמביאים לשחרור פקטורי גדילה ושגשוג של תאי גזע אשר מקדמים את ריפוי הרקמה.

נכון להיום הולכות ומצטברות ההוכחות להשפעתו הרגנרטיבית של הטיפול בתא לחץ. החוקרים הראו כי שילוב של רמות חמצן גבוהות (היפרוקסיה) ולחץ גבוה (סביבה היפרברית) מביא לשיפור משמעותי בחמצון רקמות, ומעורר הן גנים הרגישים לחמצן והן כאלה המגיבים ללחץ. כתוצאה מכך, חילוף החומרים ברקמות משתפר ומשתקם. יתרה מכך, אותם גנים מניעים התרבות מהירה של תאי גזע, מפחיתים דלקות, גורמים לייצור כלי דם חדשים ומפעילים מנגנונים של תיקון רקמות.

מנקים את הצנרת

"סתימה של כלי דם קטנים, בדומה לסתימות הנוצרות בצנרת של בית 'מזדקן', מהווה מרכיב מרכזי בתהליך ההזדקנות של בני אדם. לכן, שיערנו שיצירת כלי דם חדשים במוח ע"י טיפול בתא לחץ עשויה להשפיע על ביצועים מוחיים באוכלוסייה המבוגרת", מסביר פרופ' אפרתי. "גילינו שהטיפול בתא לחץ מגביר משמעותית את זרימת הדם במוח במתאם עם שיפור קוגניטיבי, דבר המאשש את ההשערה שלנו. ניתן להניח שטיפול מסוג זה עשוי להשפיע בצורה מיטיבה גם על איברים אחרים בגוף המזדקן. בכוונתנו לבחון זאת במחקרים עתידיים."

פרופ' אפרתי וד"ר הדני מציינים כי הפרוטוקול הוא פרוטוקול ייחודי היכול להינתן רק במרכזים מסודרים עם תאים גדולים, המאפשרים את השינויים בריכוזי החמצן, שהכרחיים כדי לעורר את ייצור תאי גזע וריפוי רקמת המוח. ראש קבוצת המחקר פרופ' שי אפרתי מספר כי כעת נפתחים מרכזים היפרברים נוספים בעולם, העובדים בסינוף ובשיתוף פעולה עם מרכז סגול במטרה לשפר ביצועים מוחיים וגופניים של אנשים בגיל המבוגר, על סמך הפרוטוקול הטיפולי שפותח בישראל. המרכז הראשון הגדול ביותר בארה"ב נפתח והתחיל לעבוד בפלורידה לפני כחודש.