מחקרים

אתרוג, הדס, לולב וערבה - כל ילד וילדה מכירים אותם ונהנים להתפלפל ולומר מי מהם ניחן בטעם ובריח נהדרים, מי מהם חסר ריח או חסר טעם ומי מהם נטול ריח וטעם כאחד, והם ללא ספק האושפיזין המכובדים ביותר בסוכה שלנו. כבר בתורה, אנו מצווים בחג הסוכות על נטילת ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג 40). לדברי ד"ר דפנה לנגוט מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהארט, "מצווה זו כוללת הפנייה לשני מינים ידועים וברורים של צמחים - כַּפֹּת תְּמָרִים וְעַרְבֵי-נָחַל, אך החוקרים התקשו להחליט האם ההפנייה ל"פְּרִי עֵץ הָדָר" ול"עֲנַף עֵץ-עָבֹת" מכוונת למינים מוגדרים או להוראה כללית."

פרי הדר: שם תואר או שם עצם?

השבעים שתרגמו את חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס, תרגמו את הפסוק על "פְּרִי עֵץ הָדָר" בזיקה לתואר הפרי, שצריך להיות נאה והדור, בדומה למשתמע מהפסוק שבמקרא. בתיאור חג הסוכות בספר נחמיה, ומעט מאוחר יותר בספר מקבים (מאה שנייה לפנה"ס), הצירוף "פְּרִי עֵץ הָדָר" אינו נזכר כלל. מספר חוקרים הבינו מן הצירוף "פְּרִי עֵץ הָדָר", שיש להביא מינים שונים של פֵּרות מהודרים, שזו גם המסורת השומרונית היום, ואפילו שכפות התמרים, ענף עץ עבות וערבי הנחל צריכים להיות מהודרים. בתרגום השבעים נכתב "פרי עץ הדור", אבל בתרגומים מאוחרים ממנו, לאחר המאה הראשונה לספירה, כבר נזכר האתרוג בשמו המפורש בדרך כלל בתוספת תואר שנועד לתרגם את ה"הדר".

מתי האתרוג נכנס לתמונה?

"במאה הראשונה לספירה החלה פרשנות חדשה שעיקרה זיהוי מפורש של מיני הצמחים הנזכרים בויקרא עם ארבעה סוגי צמחים מוגדרים: תמר, ערבה, אתרוג והדס," מסבירה ד"ר לנגוט. "התקבעותו של האתרוג במסורת סוכות במאה הראשונה לספירה אינה רק טקסטואלית אלא גם ויזואלית. האתרוג מופיע לצד הלולב במטבעות החל מהשנה הרביעית למרד הגדול (ניסן 69 – אדר 70 לספירה) ועל מטבעות מימי מרד בר-כוכבא (136-132 לספירה). עם זאת, בעוד ההדס, התמר והערבה גדלים בר במחוזותינו, האתרוג אינו יליד האזור."

א. אתרוגים משני צדיו של לולב, המרד הגדול (ניסן 69 – אדר 70 לספירה); ב. אתרוג לצד לולב, מרד בר כוכבא (132-136 לספירה). צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות.

מסעו של האתרוג לארץ הקודש

לדברי ד"ר לנגוט, "מוצאו של האתרוג במזרח הודו ודרום סין והוא אחד משלושת האבות הקדמונים של מיני ההדרים לצד הפומלה והמנדרינה. כל שאר מיני פירות ההדר שאנו מכירים היום נוצרו מהכלאות של שלושת מינים אלו. השם אתרוג מרמז על מוצאו - בהינדית נקרא האתרוג טורנג', בפרסית הוא נקרא תורונג' ובהמשך אתרונג'."

"ממצא ארכיאולוגי מעניין שזוהה לפני מספר שנים בחפירות בקיבוץ רמת רחל שליד ירושלים, שופך אור על מועד הגעתו של האתרוג למרחב הארץ-ישראלי ועל ראשית גידולו ביהודה. ברמת רחל חשפו הארכיאולוגים פרופ' עודד ליפשיץ וד"ר יובל גדות מאוניברסיטת תל אביב, מכלול של גן מלכותי סביב לחזיתו של ארמון גדול ומפואר. במחקר שערכה ד"ר דפנה לנגוט באחת מברֵכות המים שבגן מלכותי זה, המתוארכת למאות החמישית והרביעית לפנה"ס, הצליחה לזהות גרגרי אבקה מאובנים של אתרוג שנשתמרו בטיח של הברֵכה."

זיהויים של גרגרי אבקה מאובנים איפשר לשחזר במדויק את מרכיביו הבוטניים של גן מפואר זה. מאסף גרגרי האבקה שתועד מורכב מצמחים האופייניים לחורש הים-תיכוני ומעצי פרי תרבותיים וצמחים המשמשים לקישוט בגינות נוי, ביניהם גם ערבה והדס. כמה מן העצים שזוהו לא גדלים בר באזורנו אלא יובּאו ממרחק, כגון אגוז מלך וארז הלבנון, וביניהם האתרוג, שהינו ללא ספק הממצא המפתיע ביותר בגן המלכותי שברמת רחל. זאת העדות הארכאו-בוטנית הקדומה ביותר לגידולו של אתרוג במרחב הארץ-ישראלי בפרט ובאגן הים התיכון בכלל."

אז איך בכל זאת הפך האתרוג המיובא לאחד מארבעת המינים שלנו?

"נראה כי מהגן המלכותי בקיבוץ רמת רחל בו ישב נציגה של האימפריה הפרסית (ששלטה במחוזותינו לפני כ-2500 שנים), זלג רעיון גידול האתרוג אט אט אל המסורת היהודית," משיבה ד"ר לנגוט. "הוא החל את דרכו כמוצר אקזוטי המופיע לראשונה בגינות פאר (כמאתיים שנים מאוחר לגן ברמת רחל החלו להופיע לראשונה שרידי אתרוג גם בגינות הנוי של עשירי רומא ופומפי), ובשלב מסוים, ככל הנראה סביב המאה הראשונה לספירה, התקבע במסורת היהודית כאחד מארבעת המינים אותם אנו מצווים ליטול בחג הסוכות, ביחד עם הערבה, ההדס והלולב."

שני אתרוגים לצידי המנורה בפסיפס הנהדר מבית הכנסת העתיק במעון, מאה שישית לספירה. צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות

את המחקר ערך ד"ר ין לו (Yin Lu) בהנחיית פרופ' שמואל מרקו, ראש בית הספר למדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב, יחד עם הארכיאולוג פרופ' דני נדל והגיאולוג ד"ר ניקולס וולדמן מאוניברסיטת חיפה. תוצאות המחקר התפרסמו לאחרונה בכתב העת היוקרתי Global and Planetary Change.

יורדים לעומקו של ים המלח

"קידוח העומק נעשה במטרה לתעד את השינויים הסביבתיים שחלו באזור במהלך 200 אלף השנים האחרונות", אומר פרופ' מרקו. "לאחר הקידוח, שהגיע לעומק של 460 מטרים מתחת לקרקעית ים המלח, הוצאנו צינור שקוף עמוס בחומרים שהצטברו לאורך השנים על קרקעית האגם. חומרים אלו נחקרו ביסודיות לפי השכבות הדקיקות שהצטברו בקרקעית ותוך ניתוחים גיאו-כימיים מורכבים, המשלימים זה את זה. הצלחת המחקר מדגימה את היתרונות בשיתוף פעולה אינטרדיסציפלינרי בין מדעי הטבע לארכיאולוגיה".

קטע מהקידוח: החלק העליון של התמונה שנראה כהה יותר, מעיד על אספקת סחף בכמות גדולה, הנגרמת כתוצאה מהשפעת האדם, לעומת החלק התחתון הבהיר יותר - שם האדם עוד לא פיתח חקלאות ולא ביית בעלי חיים (לפני 11,500 שנה).

שילוב בין גיאולוגיה וארכיאולוגיה

בבחינה מדוקדקת של תכולת הסחף השנתי לקרקעית ים המלח לאורך השנים, החוקרים מצאו גידול בכמות הסחף שהגיע בשיטפונות לים המלח לפני 11,500 שנה. כמות הסחף גדלה באופן דרמטי יחסית לאלפי השנים קודם לכן, ונשארה גבוהה מאוד מאז.

"הממצאים הגיאולוגיים הושוו לממצאים ארכיאולוגיים מאגן ההיקוות של ים המלח", מסביר פרופ' מרקו. "המחקר הארכיאולוגי מלמד שבזמן הזה האדם התחיל להתיישב בכפרים גדולים, תוך כדי מעבר מציד ולקט לכלכלה המבוססת על חקלאות, הלא היא המהפכה הנאוליתית, המוכרת גם בשם המהפכה החקלאית".

להבין את העבר כדי לשמור על העתיד

החוקרים מייחסים את הגידול בכמות הסחף למהפכה החקלאית, כאשר, לראשונה בתולדות האדם, כפרים גדולים נבנו ברחבי המזרח התיכון. הגידול בסחף לים המלח מהווה עדות מוחשית להשפעת הכפרים החקלאיים על הסביבה הטבעית: השינויים שהתחוללו בעקבות הפיכת שטחים טבעיים לשדות חקלאיים, כריתת עצים רבים על מנת להשתמש בהם כחומר גלם לבניין, ושריפת יערות על מנת להפוך אותם למרחבי עשב המאפשרים מרעה של בעלי חיים מבויתים כגון צאן, בקר וחזירים.

"כל השינויים האלה גרמו לפני השטח להיות פגיעים יותר לסחיפה. הגשמים הובילו יותר סחף מדרונות לאגן ים המלח מאשר בתקופה שלפני המעבר ליישובי קבע ולחקלאות. המעבר לחקלאות התרחש בתקופה בינקרחונית, לאחר תקופת הקרח האחרונה שהתקיימה מלפני כ-110 אלף שנה עד לפני כ-20 אלף שנה. הקידוח העמוק בים המלח מאפשר השוואה עם התקופה הבינקרחונית שקדמה לתקופת הקרח האחרונה. ניכר שבתקופה הבינקרחונית הקודמת, מלפני כ-130 אלף עד כ-110 אלף שנה לפני זמננו, כמות הסחף שהצטברה בקרקעית האגם הייתה קטנה בהרבה יחסית לתקופה שבה האדם פיתח חקלאות וביית בעלי חיים, ולכן אנו מייחסים את העלייה הגדולה בסחף לשינוי המהותי בדגמי היישוב של האדם – ולא רק לשינוי האקלימי".

לדברי פרופ' מרקו, חקר השפעת האדם על סביבתו בעבר קריטי להבנת ההשפעה שלנו על הסביבה בהווה. "המחקרים הללו קריטיים להבנת התרומה האנושית להתחממות כדור הארץ ולצעדים שעל האנושות לנקוט על מנת להבטיח שהדורות הבאים יוכלו לחיות כאן. לכן אנחנו ממשיכים את המחקר שלנו, בין היתר על ידי שיחזור מערכות מזג האוויר והשינויים שחלו בהן עם מעבר כדור הארץ בין תקופות קרח לתקופות בינקרחוניות".

את המחקר ערכו ד"ר ארז בן יוסף, פרופ' עודד ליפשיץ ותלמיד המחקר מייק מילמן מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וד"ר רון שער מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף עם המעבדה המגנטית של Scripps בסאן דייגו, ארה"ב. תוצאות המחקר התפרסמו בכתב העת היוקרתי PNAS.

תעלומה שאפילו איינשטיין לא פתר

"השדה המגנטי הוא שמאפשר את קיומם של חיים בכדור הארץ כפי שאנו מכירים אותם," אומר ד"ר ארז בן יוסף. "השדה הזה מגן עלינו מפני הקרינה הקוסמית ומפני רוח השמש, הוא משמש בעלי חיים רבים לניווט והוא משפיע ישירות על תהליכים רבים נוספים בטבע. למרות זאת, השדה המגנטי של כדור הארץ היה ונותר חידה מדעית שרב בה הנסתר על הגלוי. אלברט איינשטיין הגדיר את הבנת מקור השדה כאחת מחמש התעלומות החשובות ביותר בפיזיקה".

"לפי התיאוריה המקובלת, השדה המגנטי נוצר בגלעין החיצוני של כדור הארץ, בעומק של יותר מ-2900 ק״מ ובטמפרטורה של למעלה מ-4000 מעלות. הגלעין מורכב ברובו מברזל נוזלי. התנועה של הברזל, שהוא חומר מוליך חשמלית, מייצרת שדה מגנטי כתוצאה מסיבוב כדור הארץ סביב צירו. מאז אמצע המאה ה-19 נערכות מדידות ישירות של עוצמת השדה – אלא שמדידות אלו מצביעות על היחלשותו."

מה יקרה כשהמצפן יצביע דרומה?

"מאז שהחלו המדידות, כדור הארץ איבד כ-10% מהשדה המגנטי", מסביר ד"ר בן יוסף. "בנוסף, אנחנו יודעים שהיחלשות העוצמה קשורה לתופעה הנדירה של היפוך הקטבים. אם עוצמת השדה המגנטי תמשיך לרדת, והוא יחלש כמעט עד אפס, יכול להתרחש תהליך שנקרא היפוך קטבים. יש חוקרים שרואים את הירידה הנוכחית בעוצמה כראשיתו של היפוך כזה." בתהליך של היפוך הקטבים של השדה המגנטי, מצפנים שמצביעים לכיוון צפון יצביעו לכיוון דרום, והוא עלול לבלבל בעלי חיים, שמסעותיהם מונחים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ, לפגוע בלוויינים ובקווי החשמל ולגרום לשיבושים שונים בחיים על פני כדור הארץ.

"ההיפוך עצמו מטריד לא מעט אנשים ומזין לא מעט תיאוריות קונספירציה." ממשיך ד"ר בן יוסף, "אמנם רוב המדענים חושבים שלא תהיה קטסטרופה אפילו במקרה של היפוך הקטבים, אבל יש מספר חוקרים שסבורים שלא נצליח להתקיים ללא שדה מגנטי. מן הסתם, כל השאלות הללו מובילות לשאלת עוצמת השדה המגנטי בעבר, לפני שהחלו המדידות".

כדי למדוד את השדה המגנטי הקדום יש להשתמש בחומרים גיאולוגיים או ארכיאולוגיים, ש"הקליטו" את השדה המגנטי הקדום בזמן היווצרותם. חומרים אלו, כמו בזלות למשל, מכילים חלקיקים מגנטיים שהסתדרו בהתאם לשדה המגנטי בזמן שהחומר התקרר. ככלל, ממצאים ארכיאולוגיים כמו חרסים, לבנים, רעפים וכבשנים מאפשרים מקור מדויק יותר מחומרים גיאולוגיים לעוצמת השדה המגנטי ב-10,000 השנים שחלפו מאז שהאדם למד להשתמש באש.

"במחקר הנוכחי נעזרנו במחקר הארכיאולוגי היסודי שנערך על ממלכת יהודה הקדומה", אומר ד"ר בן יוסף. "מהמאה השמינית ועד למאה השנייה לפנה"ס פעלה ביהודה מערכת ביורוקרטית מסודרת, שנהגה להטביע את ידיות קנקני האגירה בחותמות מנהל שונות, כמו החותמת 'למלך'. חותמות אלו מאפשרות לנו להתאים תאריך מדויק לעוצמת השדה שהוקלטה בקנקנים, בדיוק של עד עשרות שנים בודדות, ובכך לשחזר 600 שנים של שדה מגנטי קדום – מסד נתונים חסר תקדים בהיקפו".

השדה המגנטי נחלש והתאושש

את קנקני "למלך" של ממלכת יהודה שלחו החוקרים למעבדה המגנטית של פרופ' ליסה טוקס במכון Scripps בסאן דייגו. התוצאות שהתקבלו מראות שאין סיבה לחשוש מהיחלשות השדה המגנטי בימינו, שכן הוא נחלש הרבה יותר בעבר הקרוב – ו"התאושש" לאחר מכן.

"מהקנקנים אנו למדים שעוצמת השדה המגנטי פחתה ב-20% תוך 30 שנה, כך שהיחלשות השדה המגנטי ב-10% במהלך 180 השנים האחרונות אינה צריכה לעורר דאגה מיוחדת, מסביר ד"ר בן יוסף, " הממצאים החדשים מצביעים על כך שלפני 3,000 שנה עוצמת השדה המגנטי הייתה חזקה פי 2.5 מעוצמתה היום – השדה המגנטי  הוא תנודתי יותר משחשבנו."

חלון הבנה דו-כיווני

בנוסף לתרומת מסד הנתונים החדש להבנת השדה המגנטי של כדור הארץ, החוקרים מקווים שהוא יתרום גם להבנה טובה יותר של הארכיאולוגיה המקומית. "זה חלון הבנה דו-כיווני. אנחנו יכולים לקחת קנקן משנת 630 לפנה"ס, למדוד את תכונותיו המגנטיות, ובכך לשחזר את עוצמת השדה המגנטי הקדום של כדור הארץ – או שאנחנו יכולים לקחת קנקן שאנחנו לא יודעים את גילו, ולהשתמש בשדה המגנטי הקדום כדי לתארך אותו. החזון שלנו הוא לבסס מסד נתונים על השדה המגנטי הקדום שיהווה כלי נוסף לתיארוך ארכיאולוגי באזורנו, בדומה לתיארוך בפחמן 14".

חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מציעים הסבר חדש ומפתיע לאנטומיה הייחודית של בית החזה של האדם הניאנדרטלי. את המחקר החדש ערכו הדוקטורנט מיקי בן-דור, פרופ' רן ברקאי ופרופ' אבי גופר מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תוצאות המחקר התפרסמו לאחרונה בכתב העת היוקרתי American Journal of Physical Anthropology.

האדם הניאנדרטלי הוא סוג של אדם שהיה נפוץ באירופה ובמזרח התיכון, לרבות בארץ ישראל. הניאנדרטלים האחרונים נכחדו לפני כ-30-40 אלף שנה. "האדם הניאנדרטלי היה שונה מבחינה אנטומית מהאדם המודרני, ההומו ספיינס", מסביר הדוקטורנט מיקי בן-דור. "בין היתר, יש להם בית חזה שונה משלנו, שמתרחב בחלקו התחתון כמו פעמון. עד כה, התיאוריות המקובלות היו שבית החזה של הניאנדרטלים היה גדול כי הם היו כבדים מאתנו והיו צריכים לצוד חיות גדולות בקור האירופי של תקופת הקרח, ועל כן היו זקוקים לתפוקה גבוהה יותר של הריאות. אלא שהחלק הרחב של בית הצלעות לא נמצא כלל באזור הריאות, אלא באזור הכבד".

הכבד היה כבד יותר

לפי ההסבר החדש שמציעים החוקרים, המפתח להבנת האנטומיה של הניאנדרטלים נמצא בתזונה שלהם. "מאחר שמקורנו בקופים, שאכלו בעיקר תזונה צמחית, אנו בני האדם לא מסוגלים לעכל כמות בלתי מוגבלת של חלבון", אומר בן-דור. "הומו ספיינס מסוגלים לקבל מחלבון כשליש מהקלוריות הנחוצות להם ליום, בעוד שאר הקלוריות מגיעות ממקורות אחרים, בעיקר משומן וממזון צמחי. נאנדרתלים, בשל מימדי גופם וחייהם באקלים קר, נדרשו לאספקת קלוריות גבוהה מזו של בני אדם מודרניים, ולכן מגבלת עיכול החלבון היוותה עבורם אילוץ בעייתי ביותר".

לפי ההסבר החדש שמציעים החוקרים, הכבד של האדם הניאנדרטלי היה גדול משמעותית מהכבד שלנו, ההומו ספיינס, כדי לאפשר עיבוד מוגבר של חלבון לאנרגיה, היפותזה שיכולה להסביר את הצורה המיוחדת של בית החזה שלו. "הניאנדרטלים חיו באירופה בתקופות קרח בעידן הפלייסטוקן", אומר פרופ' רן ברקאי. "בעת ההיא קרח כיסה את האדמה לתקופות ארוכות. לניאנדרטלים היה קשה עד בלתי אפשרי להשיג מזון צמחי, כך שהם היו תלויים מאוד במזון מהחי, בעיקר מבעלי חיים גדולים, בדגש על ממותות. אך כמות השומן בכל זאת היתה מוגבלת, בזמן שכמויות בשר גדולות היו זמינות לניאנדרטלים. אנחנו טוענים שההתאמה של הניאנדרטל לסביבה שבה כמות החלבון הייתה גבוהה נועדה לאפשר צריכה גבוהה של חלבון מבשר כך שהכבד, הכליות ושלפוחית השתן גדלו, ואיתם גם בית החזה בחלקו התחתון. בעצם אנחנו טוענים שמדובר באדפטציה, הסתגלות אנטומית שנוצרה כתוצאה מלחץ סביבתי של מחסור בשומן ובפחמימות, וזמינות גבוהה יחסית של חלבון".

היתרון האבולוציוני לעיכול בשר הפך בהמשך לחיסרון

"יש פה חיבור של מספר גופי מידע קיימים ומוכרים על דיאטה, סביבה, אקלים ואנטומיה, חיבור שהניב הסבר חדש", מסביר פרופ' אבי גופר. "צריך לזכור שמוצא הניאנדרטלים באב משותף להם ולנו, שהתקיים ככל הנראה באפריקה. שם הדיאטה היתה מגוונת. באירופה הפרה-היסטורית הקרה המצב היה שונה מאוד. ואז, בתהליך של ברירה טבעית, לפרטים שנולדו עם יכולת פיזיולוגית טובה יותר לעכל בשר, כלומר פרטים עם כבד מוגדל, היה יתרון אבולוציוני. והם אלה שהיוו את הבסיס לשושלת הניאנדרטלית".

זה היה פתרון אבולוציוני מוצלח. עד שנכחדו לפני כ-30-40 אלף שנה, הניאנדרטלים שגשגו בין 200 ל-300 אלף שנה. אמנם הכחדותם אינו הנושא הראשי של המאמר, אבל החוקרים מציעים שיש קשר בין היכחדות הניאנדרטל להיכחדותם של בעלי החיים הגדולים, שהחלה לפני כ-50 אלף שנה. "אנחנו סבורים שהאדפטציה האנטומית שהצגנו, אדפטציה שהיתה מתאימה לסביבה עם זמינות גבוהה של חלבון ושומן מחיות גדולות, הפכה ללא מספקת עם היעלמותם של בעלי החיים הגדולים", אומר פרופ' ברקאי. "אז גם הכבד הגדול יחסית של הניאנדרטל, שהותאם לטפל בכמות גדולה של חלבון, לא הצליח לספק לו את רמת האנרגיה הדרושה כדי לשרוד".