מחקרים

המחקר הובל על ידי פרופ' ארז בן יוסף וד"ר סבינה קליימן מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב, בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, וד"ר אסף קליימן מהמחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. המאמר פורסם בכתב העת Oxford Journal of Archaeology.

המשלחת הארכיאולוגית של אוניברסיטת תל אביב עובדת בהיקף נרחב בתמנע מזה כ-15 שנה. "אנחנו חוקרים בעיקר אתרי הפקת נחושת, ובין היתר חשפנו שם חרסים רבים מהסוג המכונה קרמיקה מדיינית", מסביר פרופ' בן-יוסף. לדבריו, מדובר בקרמיקה ייחודית שהגיעה מחצי האי ערב, ומאופיינת בעיטורים גיאומטריים בצבעי שחור ואדום. קרמיקה זו התגלתה לראשונה בשנות ה-60 באתר שבו יוצרה בנווה המדבר קוראיה שבחצי האי ערב, כ-160 ק"מ דרומית לתמנע. היא נקראה קרמיקת קוראיה על שם מקום הגילוי, וזכתה גם לכינוי 'קרמיקה מדיינית' מכיוון שחוקרים רבים מזהים את אנשי חצי האי ערב עם המדיינים מהמקרא. "בתמנע אנו מכירים חרסים מסוג זה כבר יותר מ-50 שנה, אך לא היה ברור אם מדובר במסחר או בנוכחות אנשים מחצי האי ערב", הוא אומר.

^{אם חופרים - מוצאים. חפירות אוניברסיטת תל אביב בבקעת תמנע (צילום: שגיא בורנשטיין)}

במסגרת המחקר, נסקרו כל האתרים שבהם נמצאה קרמיקה מדיינית מחוץ לחצי האי ערב. "המחקר שלנו חשף קשר מובהק בין הקרמיקה הזאת לתעשיית הנחושת העתיקה. היא נמצאת בכמויות גדולות יחסית רק באתרי הפקת נחושת בתמנע ובוואדי פיינאן שבירדן. בכל האתרים נמצאו החרסים בעיקר בסמוך לכבשנים, בהקשר של פעילות מטלורגית (תחום בהנדסת חומרים שחוקר את התכונות המכניות והכימיות של מתכות, ואת השיטות להפקת מתכות ועיבודן), למעט בתמנע, שם הם נמצאו גם במקדש המרכזי. בנוסף, זיהינו שמדובר רק בכלים מסוג מסוים,  כאלו שמתאימים לפעילות פולחנית, כגון קעריות ופכיות קטנות. עוד הראינו שהקרמיקה המדיינית מהווה רק אחוז קטן מכלל החרסים במקום, בעוד שמרביתם שייכים לתרבות המקומית של ממלכת אדום", מגלה פרופ' בן-יוסף.

חידוש נוסף שמצאו החוקרים הוא משך השימוש בקרמיקה מדיינית בתמנע. בניגוד לסברות קודמות, נמצא כי היא הייתה בשימוש לאורך התקופה כולה: החל מהופעת הכבשנים הראשונים סביב-1300 לפנה"ס (1100 לפנה"ס בוואדי פיינאן), ועד לחיסול תעשיית הנחושת במקום, בסביבות 800 לפנה"ס - סה"כ כ-500 שנה, שחפפו בחלקן את ימי דוד ושלמה.

^{מקושטת בעיטורים גיאומטריים בצבעי שחור ואדום. קרמיקה מדיינית (צילום: פרופ' ארז בן-יוסף)}

המומחים הנודדים מחצי האי ערב

לאור הממצאים מציגים החוקרים תמונה חדשה של תעשיית הנחושת בתמנע בתקופה זו. "נראה כי התעשייה והמכרות נוהלו על ידי שבטים מקומיים, בני ממלכת אדום המקראית, והם הזמינו לכאן את המומחים של אותם זמנים, חרשי נחושת נוודים מחצי האי ערב. חרשי הנחושת הביאו איתם את הטכנולוגיה המטלורגית המתקדמת ביותר בעולם הקדום, ולצדה גם טקסים וכלי פולחן מתאימים, שהיוו חלק בלתי נפרד מהתעשייה הטכנולוגית עצמה. חשוב להבין שבעת ההיא לא הייתה הפרדה בין התחומים, והעוסקים במלאכה קראו לעזרת האלים כדי להבטיח את הצלחתם. ניתן לשער שהוצאת נחושת מאבן לכשעצמה נראתה בעיניהם כקסם, והם התפללו שתצלח בידם. אנחנו סבורים שהמומחים מחצי האי ערב נשארו והפיקו נחושת במקום לאורך כמה דורות, עד שהידע המטלורגי עבר לידי חרשים מקומיים. אך גם לאחר שהמומחים עזבו, הוסיפו בני המקום לקיים את הפולחן שליווה את תעשיית הנחושת, ולצורך זה המשיכו לייבא מחצי האי ערב את הכלים הייחודיים, שהם הקרמיקה המדיינית", אומר פרופ' בן-יוסף.

עוד הוא מציין כי "לממצאי המחקר יש חשיבות רבה גם בהיבט של פרשנות המקרא. בבראשית ד' 22 מתואר תובל קין (אבי הקינים) כחרש מתכת – "לֹטֵשׁ כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל", ובמקומות אחרים במקרא מזוהה קשר בין הקינים למדיינים. המחקר שלנו מראה בבירור קשר בין אוכלוסיות מחצי האי ערב לבין תעשיית הנחושת בממלכת אדום, ואפשר להניח שהקינים היו שבט בקבוצה גדולה יותר המכונה מדיין".

ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מצאו פתרון לתעלומה היסטורית: מדוע, לאורך מאות אלפי שנים, בתקופה הפרהיסטורית הפלאוליתית, ההומו ארקטוס חזר וביקר פעם אחר פעם באותם אתרי חציבה וסיתות צור? הפתרון התגלה לאחרונה במסגרת מחקר בהובלת ד"ר מאיר פינקל ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אשר פורסם בכתב העת Archaeologies. באופן מפתיע, התשובה טמונה דווקא במסלולי הנדידה של הפילים, אותם בני האדם צדו באמצעות כלי צור שיוצרו באתרי החציבה והסיתות.

^{פרופסור רן ברקאי}

פרופ' רן ברקאי מסביר: "בני אדם קדומים נזקקו לשלושה דברים: מים, אוכל ואבן. את השניים הראשונים – כל יצור חי צריך, ולשלישי האדם נזקק עקב טפרים או ניבים חדים כמו לטורפים אחרים. כדי לצוד ולבתר את בעלי החיים. השאלה היא למה אנחנו מוצאים מחשופי סלע ששימשו להפקת צור שסביבם אלפי כלי אבן, ולצידם מחשופי סלע ובהם צור שלא נוצל לייצור כלי אבן. מחקר של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מזמן, וחלקן חיות עד היום, מלמד שציידים-לקטים רואים חשיבות גדולה למקור של האבן, למחצבה עצמה, ומייחסים לאתר עוצמה וקדושה, ומכאן שגם פולחן דתי. לאתר כזה עולים לרגל ממש, במשך דורות על גבי דורות, ומשאירים מנחות למחשוף הסלע – כל זאת כאשר לצידו מוצאים לעיתים מחשוף סלע אחר, שגם ממנו אפשר להפיק כלי אבן, אבל בו אף אחד לא נגע. אנחנו ביקשנו להבין למה, מה מיוחד באתרים הללו".

כיצד נתיבי הנדידה של הפילים השפיעו על מיקום אתרי החציבה הפרהיסטוריים?

מזה קרוב ל-20 שנה, פרופ' ברקאי ועמיתיו חוקרים אתרי חציבה וסיתות צור בגליל העליון, שם פזורים גושי צור גדולים ונוחים לסיתות במרחק הליכה מהאתרים הפליאוליתיים של עמק החולה – גשר בנות יעקב ומעיין ברוך. אף שצור מופיע בתצורות גיאולוגיות אחרות במקומות רבים אחרים, דווקא באתרים אלו ישנם אלפי מוקדי חציבה וסיתות צור, שעד לפני חצי מיליון שנה, בתקופה הפליאוליתית התחתונה, האדם הקדמון ייצר בהם כלי צור ואף הותיר בהם תשורות לאדמה.

^{ערימות חציבה וסיתות בגליל (צילום: מאיר פינקל)}

לאחר שהחוקרים מאוניברסיטת תל אביב הצליבו את מסד הנתונים של פיזור אתרי החציבה עם מסד הנתונים על נתיבי התנועה של הפילים, התגלה שאתרי החציבה והסיתות של הצור מוקמו במחשופי סלע הקרובים לצירי התנועה של הפילים.

ד"ר פינקל מסביר: "פיל צורך 400 ליטר מים ביום בממוצע, לכן יש לו נתיבי תנועה קבועים. אלה חיות התלויות באספקת מים יום-יומית, ולכן במקורות מים – גדות אגמים, נהרות ונחלים. במקרים רבים אנחנו מוצאים אתרי ציד פילים ב'מעברים הכרחיים' – כאשר ערוץ נחל או נהר עובר במעבר הרים תלול, או כאשר נתיב תנועה לאורך גדת אגם מוגבל למרחב שבין גדת האגם לרכס הרים. בד בבד, בהיעדר אמצעי שימור זמינים ובהינתן כי היו באזור בעלי חיים טורפים, הזמן שעמד לרשות קבוצת ציידים לקטים למצות את הפיל הניצוד לא היה ארוך, ולכן היה צורך להכין מראש ובקרבת מקום כלי חיתוך מתאימים בכמויות גדולות. מסיבה זו אנחנו מוצאים בגליל העליון אתרי חציבה וסיתות במרחק קצר מאתרי ביתור פילים, שיושבים על מסלולי תנועת הפילים".

בשלב הסופי של המחקר, החוקרים השוו את ממצאי המחקר מישראל למספר אתרים מהתקופה הפליאוליתית התחתונה הממוקמים באסיה, באירופה ובאפריקה, בהם גם מתקיים ה"שילוש" בין מים, פילים ובני אדם. הבדיקה נעשתה הן באתרים בהם החיה הניצודה הייתה פיל או ממותה, וגם באתרים מאוחרים יותר, בהם החיה הניצודה הייתה שונה מפיל (היפופוטמים, גמלים וסוסים).

"נראה שהשילוש הקדוש הפליאוליתי נכון באופן אוניברסלי: בכל מקום שהיה בו מים היו בו פילים, ובכל מקום שהיו בו פילים – בני אדם היו צריכים למצוא מחשופי סלע מתאימים ובתוכם יצרו אתרי חציבה וסיתות של כלי אבן כדי לצוד ולבתר אותם", מוסיף פרופ' ברקאי. "זאת הייתה מסורת: במשך מאות אלפי שנים הפילים נדדו באותו מסלול ובני האדם סיתתו אבנים באותו אתר, לא רחוק משם. לבסוף נכחדו הפילים, והעולם השתנה לעד".

מחקר חדש של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב קובע כי הכחדת בעלי החיים הגדולים, שעליהם התבססה התזונה האנושית, גרמה לאדם הפרהיסטורי לשפר ולשכלל גם את כלי הציד כך שיותאמו לציד של בעליי חיים קטנים יותר – החל מהשימוש הקדום בחוד האבן שהורכב על חנית העץ הראשונה ועד להופעת החץ והקשת המאוחרים יותר.

המחקר נערך בהובלת ד"ר מיקי בן דור ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת Quaternary. החוקרים מסבירים כי אחת הסברות בספרות המקצועית היא שמגמת השינוי בכלי הציד משקפת שיפור ביכולותיהם הקוגניטיביות של בני האדם הקדומים, אך לטענתם, התהליך הוא הפוך, והשיפור הקוגניטיבי נבע מן הצורך לפתח כישורי ציד שמתאימים לציד של בעלי חיים קטנים וזריזים יותר.

האם יש קשר בין הופעת חודי האבן לחניתות ובין הירידה בגודל החיות הניצודות?

ד"ר בן דור: "באתרים ארכיאולוגיים קדומים אנחנו מוצאים בעיקר עצמות בעלי חיים וכלי אבן ששימשו לציד ולעיבוד בעלי החיים. עצמות בעלי החיים מלמדות על מספר הפריטים היחסי שזוהו מכל מין – מהו אחוז הפילים, היחמורים וכו'. במאמר זה ניתחנו חמישה מקרי מבחן מדרום ומזרח אפריקה, ספרד וצרפת, במעבר בין התקופה הפליאוליתית התחתונה לתיכונה, לפני כ-300 אלף שנה, תקופה בה הופיע האדם הנאנדרתלי וההומו סאפיינס. מטרתנו הייתה לבדוק האם יש קשר בין הופעת חודי האבן שנועדו להרכבה על חניתות ובין הירידה בגודל החיות הניצודות. ספציפית בדקנו את הופעת טכניקה לסיתות אבן בשם לוולואה, ששימשה להכנת חודי אבן לחניתות, ומצאנו שאכן בכל המקרים התפתחו שתי התופעות בו זמנית: חודי האבן שהוכנו בשיטת לוולואה הופיעו יחד עם ירידה יחסית של כמות עצמות בעלי החיים הגדולים".

במאמר מ-2021 הציעו פרופ' ברקאי וד"ר בן דור הסבר מאחד (תיאוריה), לפיו מספר רב של התאמות פיזיולוגיות ותרבותיות מרכזיות שהאדם עבר לאורך תקופת האבן נועדו לשמר תמורה אנרגטית מספקת לנוכח הירידה בגודל החיות הזמינות לציד. במחקר שפרסמו בשנה שעברה, בשיתוף הזואולוגים ג'יקוב דמביצר ופרופ' שי מאירי מאוניברסיטת תל אביב, איששו החוקרים את נתוני הכחדת החיות הגדולות בלבנט במעבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה לתיכונה לפני כ-300 אלף שנה, ובין התיכונה לעליונה לפני כ-40 אלף שנה: בתחילת התקופה היה המין הדומיננטי באתרים ארכיאולוגיים פיל במשקל של 12 טונה – ובסוף התקופה היה זה צבי במשקל 25 קילו. הנתונים מלמדים כי המשקל הממוצע של בעלי החיים שצדו בני אדם לפני מיליון שנים היה 3 טונות, לעומת 50 קילו בלבד לפני כ-20 אלף שנים, כלומר ישנה ירידה מתמדת בגודל בעלי החיים הניצודים על ציר הזמן.

ד"ר בן דור: "אנחנו יודעים ממחקרים שנערכו בחברות ציידים-לקטים בנות-זמננו שעל מנת לצוד חיה גדולה כמו פיל מספיקה חנית עץ. שכן הציידים מגבילים קודם את תנועת החיה – למשל דוחקים אותה לביצות או חופרים לה בור המכוסה בענפים. לכן החנית נקראת גם חנית תקיעה: הציד תוקע את החנית ומחכה שהחיה תדמם. לעומת זאת, קשה מאוד להגביל תנועה של חיה בינונית כמו איל. גם אם הציד יצליח לפגוע בחיה עם חנית העץ – החיה תברח משם. פגיעת חנית עם חוד אבן מבטיחה פצע משמעותי יותר, שיקטין את המרחק ואת המהירות של הבריחה – ויגדיל את הסיכוי לאתר את בעלי החיים לאחר שיקרוס".

שינויים בכלי הציד ובבעלי החיים הדומיננטיים באתרים מתקופת הפלאולית

למה כלי הציד השתנו לאורך השנים?

האדם התחיל לייצר כלי אבן לפני כ-3 מיליון שנה, והחל לצוד בעלי חיים לפני כ-2 מיליון שנים. ההומו ארקטוס, האב הקדמון של כל טיפוסי האדם המאוחרים יותר, השתמש בתחילה בחנית עץ ששימשה כנראה לתקיעה מטווח קצר. עם הופעתם של ההומו סאפיינס והאדם הניאנדרטלי, לפני כ-300 אלף שנה, הם החלו להרכיב חודי אבן על חניתות העץ, בטכנולוגיה מתוחכמת יחסית הנקראת לוולואה, ששימשו כנראה גם לתקיעה מטווח קצר וגם להטלה. לאחר מכן, לפני כ-50 אלף שנה, עבר ההומו סאפיינס לשימוש שוטף במערכות כלי ציד מורכבות יותר כמו חץ וקשת ומטול חניתות, שחודיהם יוצרו בטכנולוגיה שונה מזו של חודי החניתות. בסוף התקופה הפליאוליתית העליונה, לפני כ-25 אלף שנים, הופיעו אמצעי עזר חדשים לציד כמו כלבים, מלכודות וקרסי דייג. למרות שחוקרים המתמחים בחקר כלי ציד הגיעו מזמן למסקנה שכלים שונים שימשו לציד בעלי חיים שונים בשיטות שונות, מעולם לא הוצע הסבר מאחד לשינויים.

פרופ' ברקאי מוסיף: "אנחנו במהלך שנמשך כבר עשר שנים למציאת הסבר מאחד לתופעות מרכזיות באבולוציה התרבותית והביולוגית של האדם. הכול התחיל באתר הארכיאולוגי מערת קסם, ליד צומת קסם של ימינו, כשהצענו שפילים, שהיו מרכיב מרכזי בדיאטה של בני האדם שחיו באזור בו אנו חיים במשך מיליון שנה, נעלמו כתוצאה מציד יתר ושינויים אקלימיים. עם היעלמם, בני האדם נאלצו להסתגל להשגת אותה כמות קלוריות ממספר רב יותר של חיות קטנות יותר. בעקבות המחקר שערכנו שם, הבנו שבעלי חיים שיחקו תפקיד קריטי בהתפתחות האדם: בתחילה צדו את הגדולים ביותר, ואחרי שאלה נעלמו עברו לבאים בתור, עד שכבר לא השתלם אנרגטית לצוד בעלי חיים – והתחילו לביית אותם ואת הצמחים. כך החלה המהפכה החקלאית".

החוקרים מאוניברסיטת תל אביב אינם דוחים את ההסבר המקובל, לפיו טכניקת הלוולואה היא תוצר של התפתחות קוגניטיבית של האדם. השיטה נבדלת מסיתות "רגיל" של חוד אבן בכך שקודם מסתתים, מעצבים ומפסלים גוש אבן איכותית, ורק בסוף התהליך מסירים ממנה את החוד במכה אחת. במילים אחרות, האדם המסתת צריך לדמיין את התוצר הסופי של עבודתו. לשיטתם של ד"ר בן דור ופרופ' ברקאי, ההסבר הזה חלקי ואינו מצביע על גורם סביבתי לשינוי, כמקובל בהסברים אבולוציוניים.

"אנחנו מציעים פה לראשונה הסבר לאחת השאלות המרתקות בארכיאולוגיה פרהיסטורית: למה הכלים משתנים?" אומר פרופ' ברקאי. "הסברה המקובלת היא שהכלים משתנים בשל שיפור ביכולת השכלית של בני האדם, ולכן ידעו פתאום לדמיין תהליך מתוחכם של סיתות אבנים בטכניקת לוולואה. אבל זה לא הסבר משכנע, כי אז אפשר לשאול למה בני אדם הפכו פתאום לחכמים יותר? מה היה היתרון של מוח גדול בעל עלות אנרגטית גבוהה? מדוע התרחש פתאום השינוי ביכולות הקוגניטיביות של האדם? אנחנו מראים שהשינויים החומריים והביולוגיים קשורים לבעלי החיים שהם צדו. כדי לצוד בעל חיים קטן וחמקמק, בני האדם נאלצו להיות יותר ממוקדים, מהירים, חדי עין ומשתפי פעולה. הם נאלצו לפתח כלים שיאפשרו להם לצוד ממרחק, ולפתח יכולת מעקב אחרי בעלי חיים. ולבסוף היה עליהם לבחור בקפידה את בעלי החיים הניצודים בהתאם לכמות השומן המצויה בהם. לציד של מספר גדול של צבאים זריזים עלות אנרגטית גבוהה מזו של ציד פיל ענק, וזה הלחץ האבולוציוני שהופעל על האדם להשתכלל בעצמו ולשכלל את כליו – כדי לא לפגוע בתמורה האנרגטית".

המחקר הבינתחומי ופורץ הדרך פורסם בכתב העת היוקרתי של האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב (PNAS). המחקר מתבסס על עבודת הדוקטורט של יואב וקנין, בהנחיית פרופ' ארז בן יוסף ופרופ' עודד ליפשיץ מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ופרופ' רון שער מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים.

ההיסטוריה חבויה בשדה המגנטי של כדור הארץ

החוקרים מסבירים שכדי להבין את המנגנון שמחולל את השדה המגנטי של כדור הארץ, גיאופיזיקאים מנסים להתחקות אחר השינויים בשדה לאורך ההיסטוריה. לשם כך הם נעזרים גם בממצאים ארכיאולוגיים אשר מכילים מינרליים מגנטיים שיכולים להקליט את השדה כשהם מתחממים, למשל בזמן שריפה. ב-2020 הצליחו החוקרים למדוד כך את השדה כפי שהיה בט' באב 586 לפנה"ס על בסיס מבנה מפואר שהוחרב בשריפה על ידי נבוכדנאצר והצבא הבבלי בירושלים. כעת, הודות לממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בכל רחבי הארץ לאורך עשרות שנות מחקר, ולמידע היסטורי שמתבסס על כתובות עתיקות ועל התיאורים המקראיים, החוקרים הצליחו לשחזר את השדה המגנטי של כדור הארץ כפי שהוקלט ב-21 שכבות חורבן בארץ – ופיתחו על בסיס המידע כלי מדעי חדש ומהימן לתיארוך ארכיאולוגי.

יואב וקנין מסביר: "על סמך התאמה או אי התאמה בעוצמת השדה המגנטי ובכיוונו אנחנו יכולים לחזק או לשלול את האפשרות ששני אתרים נשרפו במהלך מסע מלחמה אחד. יתרה מכך, בנינו עקומת שינוי של עוצמת השדה לאורך זמן, עקומה שהיא כלי תיארוך מדעי – בדומה לשיטת התיארוך המבוססת על פחמן 14". כך למשל החוקרים מציינים שהיה ידוע עוד טרם המחקר שבסביבות שנת 830 לפנה"ס החריב צבאו של חזאל, מלך ארם דמשק, את גת פלשתים, אתר המזוהה עם תל צפית שבשפלה. אבל יחד עם זאת, לא היה ניתן לקבוע בוודאות אם חזאל החריב גם את תל רחוב, תל זית וחורבת טבת.

במחקר החדש החוקרים הצליחו לזהות התאמה סטטיסטית מושלמת של נתוני השדה המגנטי בזמן החורבן של ארבע הערים הללו, ממצא שמחזק מאוד את הסברה ששלוש הערים הנוספות נחרבו גם הן בידי חזאל. באתר אחר, בתל בית שאן החוקרים מצאו שכבת חורבן שהקליטה שדה מגנטי שונה לחלוטין, מה שלטענתם פוסל את האפשרות שגם אתר זה חרב בידי חזאל, כפי שהניחו חוקרים עד עתה. בנוסף, הנתונים המגנטיים מצביעים על כך שבית שאן ושני אתרים אחרים בצפון חרבו כ-70-100 שנה קודם לחורבן גת, עיתוי שעולה בקנה אחד עם התיארוך של מסע הכיבוש של פרעה שישק מלך מצרים, מסע שמתואר הן במקרא והן בכתובת שנחקקה על קירות מקדש אמון בכרנך שבמצרים, בה נזכרת העיר בית שאן כאחת הערים שנכבשו במסע זה.

לבנת בוץ שרופה מתל בטש (תמנה המקראית) עם סימונים למדידת האוריינטציה המגנטית.

איך נראו ימיה האחרונים של ממלכת יהודה?

אחד הממצאים המעניינים ביותר שנמצאו הודות לשיטת התיארוך החדשה נוגע לשאלת סופה של ממלכת יהודה, כפי שמספר פרופ' ארז בן יוסף: "השאלה איך נראו ימיה האחרונים של ממלכת יהודה היא שאלה פתוחה במחקר. על סמך הממצאים הארכיאולוגיים, חוקרים העריכו שהחורבן הבבלי לא היה מוחלט באזורים שונים של הארץ, ובמקביל לחורבן ירושלים וערי הגבול בשפלה, המשיכו להתקיים יישובים בנגב, בדרום הר יהודה ובדרום השפלה כמעט ללא שינוי. כעת, התוצאות המגנטיות מרמזות שלא רק הבבלים אחראיים לחורבן הטוטלי: עשרות שנים אחרי שהבבלים החריבו את ירושלים ואת בית המקדש הראשון נחרבו היישובים בנגב, וכנראה גם באזורים האחרים, שלא נפגעו מהמתקפה הבבלית, כנראה בידי האדומים שניצלו את מפלת ירושלים. הבגידה הזו, והשתתפות האדומים בהרס היישובים, מסבירה אולי את השנאה העזה לאדום בתנ"ך, כפי שמשתקף למשל בנבואת עובדיה".

פרופ' עודד ליפשיץ מוסיף: "כלי התיארוך החדש ייחודי בכך שהוא מבוסס על מידע מגנטי ממספר אתרים, שתאריך חורבנם המדויק ידוע ממקורות היסטוריים", אומר. "השילוב של מידע היסטורי מדויק עם מחקר ארכיאולוגי מתקדם ורחב היקף אפשר לבסס את השיטה המגנטית על כרונולוגיה מהימנה". במקביל לפרסום המחקר הארכיאולוגי ב-PNAS, העקרונות שבבסיס שיטת התיארוך הארכיאומגנטית יתפרסמו במאמר נפרד.

מחקר ארכיאומגנטי - שיתוף פעולה מרתק

"אנחנו משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ לניווט, וכך גם חלק מבעלי החיים", אומר פרופ' רון שער מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית שהוביל את המחקר הגיאופיזי ואת פיתוח שיטת התיארוך. "רוב האנשים לא יודעים שבלעדיו פשוט לא היו חיים על פני כוכב הלכת, שכן השדה מגן עלינו מהקרינה הקוסמית ומרוח השמש. השדה נוצר בגלעין החיצוני של כדור הארץ, בעומק של 2,900 ק"מ, על ידי זרמים של ברזל נוזלי. בגלל התנועה הכאוטית של הברזל, השדה אינו קבוע אלא משתנה בזמן. עד לפני זמן לא רב, היה מקובל שבמשך פרקי זמן של כמה עשרות שנים השדה המגנטי יציב למדי. בזכות המחקר הארכיאומגנטי גילינו שלא תמיד זה היה כך, ושהשדה העתיק השתנה לעיתים בקצב ובעוצמה חריגים ובלתי צפויים. המיקום שלנו פה בישראל הוא נקודת מוצא ייחודית למחקר ארכיאומגנטי, בזכות התפוצה הנרחבת של ממצאים ארכיאולוגים מתוארכים היטב. בעשור האחרון מדדנו מאות ממצאים, ויחד עם הנתונים המדויקים משכבות החורבן ההיסטוריות שיואב חקר, יצרנו עקומת שינויים רציפה המראה שינויים מהירים וחדים בשדה הגיאומגנטי. זו בשורה נהדרת הן לארכיאולוגים, שיכולים כעת להשתמש במידע המגנטי כדי לקבוע גיל של חומרים עתיקים, והן לגיאופיזיקאים שחוקרים את גלעין כדור הארץ".