מחקרים

RESEARCH

מה מעניין אותך?

כל הנושאים
אמנויות
מוח
הנדסה וטכנולוגיה
חברה
מדעים מדויקים
ניהול ומשפט
סביבה וטבע
רוח
רפואה ומדעי החיים
מוזיאון הטבע
חוקרים.ות את החדשות

מחקר

28.09.2022
לא ידידותיים לסביבה עוד בתקופת התנ"ך

כבר לפני 3,000 שנה האדם חיסל את הצמחייה האזורית לטובת תעשיית הנחושת וגרם לפגיעה אנושה בסביבה

  • רוח

אם חשבנו שהנזקים העיקריים לסביבה על ידי האנושות החלו רק במאות האחרונות - הנה ממצא מפתיע: חוקרים מאוניברסיטת תל אביב אספו שרידי פחמים ששימשו להבערת כבשנים לייצור נחושת בבקעת תמנע במאות ה-11-9 לפני הספירה, ובחנו אותם תחת המיקרוסקופ במעבדה. הם מצאו כי הרכב הפחמים השתנה במהלך הזמן: בתחילה הם הכילו בעיקר עצי שיטה ורתמים שצמחו באזור ושימשו כחומרי בערה מצוינים, אך בהדרגה התדרדרה איכות הפחמים, והם הכילו חומרי בעירה ירודים ועצים שהובאו מרחוק. "מהממצאים אנו מסיקים שתעשיית הנחושת העתיקה בתמנע לא הייתה בת-קיימא. היא אופיינה בניצול יתר של עצים מקומיים, עד שלבסוף כילתה אותם כליל ובעקבות זאת גם היא עצמה חדלה מלהתקיים. הפקת הנחושת במקום חודשה רק כעבור כאלף שנה, והנזק שנגרם לסביבה לא השתקם עד היום", אומרים החוקרים.

 

בשביל מה היה צריך לשרוף כל כך הרבה עצים?

המחקר נערך על ידי הדוקטורנט מארק קוואנה, פרופ' ארז בן-יוסף, מנהל החפירות הארכיאולוגיות בבקעת תמנע, וד"ר דפנה לנגוט, מנהלת המעבדה לארכיאובוטניקה, כולם מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין. המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Scientific Reports מבית Nature.

 

"ממצאים רבים בבקעת תמנע מעידים על תעשיית נחושת אדירה שהתקיימה כאן במשך כ-250 שנה, בין המאה ה-11 למאה ה-9 לספירה. בנוסף לאלפי אתרי כריית נחושת, נמצאו באזור גם כ-10 אתרים תעשייתיים שבהם הופקה הנחושת מהאבן בכבשנים לוהטים. הציבור הרחב מכיר את הנושא תחת הכותרת 'מכרות המלך שלמה', אף כי המכרות עצמם אינם מוזכרים במקרא. עם זאת, היום אנחנו יודעים ששיא הפקת הנחושת אכן חופף לימי מלכותם של דוד ושלמה" מסביר פרופ' ארז בן-יוסף.

 

"התנ"ך מספר שדוד כבש את מרחב תמנע, הלא הוא ארץ אדום, ומינה שם נציבים, וששלמה בנו השתמש בכמות עצומה של נחושת בבניית בית המקדש. אנו יכולים רק להניח שדוד גילה עניין באזור המדברי המרוחק בגלל אוצרות הנחושת, מתכת בעלת חשיבות רבה באותה עת, ששימשה בין היתר לייצור ברונזה. תעשיית הנחושת בתמנע הופעלה על ידי תושבי האזור האדומים שהתמחו בתחום, והנחושת מתמנע יוצאה לארצות רחוקות, כולל מצרים, לבנון, ואפילו יוון. המחקר החדש מראה שהתעשייה לא הייתה בת קיימא, עדות שמתאימה למציאות של שיעבוד האדומים בתקופה הזו לשלטון חיצוני, אולי זה שבירושלים", הוא מוסיף.

 

"במאה ה-11 לפנה"ס, הכילו שיירי השריפה בעיקר שני צמחים שידועים כחומרי בעירה מצוינים: 40% עצי שיטה ו-40% רותם המדבר. כעבור 100 שנים לערך, סביב אמצע המאה ה-10 לפנה"ס, זיהינו שינוי בהרכב הפחמים. המפעלים החלו להשתמש בחומרי בערה פחות איכותיים, כמו שיחים מדבריים שונים ועצי תמר. בהמשך הם אף ייבאו עצים אחרים ממרחק רב"

 

ירידה באיכות חומרי הבעירה

החוקרים מסבירים שתעשיית הנחושת בתמנע הייתה מתוחכמת מאוד לזמנה, ושהעוסקים במלאכה היו חרשי מתכת מיומנים, שזכו למעמד ולכבוד. הנחושת הופקה מהאבנים על ידי התכה בכבשני חרס בטמפרטורה של 1,200 מעלות צלסיוס, וכדי להגיע לטמפרטורות הגבוהות הללו נדרשו פחמי עץ. תהליך ההפקה ארך כ-8 שעות ולאחר מכן נופץ הכבשן, והנחושת נשלפה מתחתיתו. הפחם שנדרש לתהליך יוצר עוד קודם לכן, בתעשייה ייעודית שהתנהלה באתרים שנקראו מפחמות. לכאן הובאו העצים שנכרתו בשטח, והפחם הופק מהם בתהליך ממושך של בעירה איטית ללא חמצן.

 

"תעשיית הנחושת בתמנע התגלתה לראשונה לפני כ-200 שנה, ומאז ועד היום כל חוקר שהגיע למקום שאל את השאלה המתבקשת: מה היה חומר הבעירה שהלהיט את הכבשנים? האתר הרי נמצא בלב המדבר, והצמחייה באזור מועטה ביותר. כדי לפתור סוף סוף את החידה אספנו שרידי פחם מהכבשנים ובדקנו במעבדה ממה הם מורכבים", מסביר מארק קוואנה.

 

שרידי הפחם, שהשתמרו היטב הודות לאקלים המדברי היבש, נמצאו בערמות של פסולת תעשייתית בשני אתרי הפקה גדולים בבקעת תמנע, והובאו למעבדה לארכיאובוטניקה שבאוניברסיטת תל אביב בניהולה של  ד"ר דפנה לנגוט, ובה בוחנים שרידי צמחים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות. "במחקר הנוכחי בדקנו למעלה מ-1,000 דגימות פחמים באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני. המבנה האנטומי של העץ נשמר גם כאשר הוא מתפחם ובאמצעות עין המיקרוסקופ ניתן לזהות את העצים עד לרמת המין. הדגימות תוארכו על פי השכבה בה נמצאו בערמות הפסולת, וחלקן אף נשלחו לתיארוך באמצעות פחמן 14", מסבירה ד"ר לנגוט.

 

מסננים שרידי פחם. משלחת המחקר בגבעת העבדים (צילום: חי אשכנזי; באדיבות פרויקט חפירות תמנע של אוניברסיטת תל אביב)

 

החוקרים מצאו שינויים משמעותיים בהרכב הפחמים לאורך ציר הזמן. "בסיסה של ערמת הפסולת, שמשויך לשכבה המתוארכת למאה ה-11 לפנה"ס, הכיל בעיקר שני צמחים שידועים כחומרי בעירה מצוינים: 40% עצי שיטה ו-40% רותם המדבר, ובעיקר שורשי הרותם. מעניין לציין כי גם בתנ"ך מוזכרים גחלי שיח הרותם ושורשיו כחומר בעירה ראשון במעלה (תהילים קכ פסוק ד')", אומר מארק קוואנה וממשיך "כעבור 100 שנים לערך, סביב אמצע המאה ה-10 לפנה"ס, זיהינו שינוי בהרכב הפחמים. המפעלים החלו להשתמש בחומרי בערה פחות איכותיים, כמו שיחים מדבריים שונים ועצי תמר. בהמשך הם אף ייבאו עצים אחרים ממרחק רב, כמו ערער שצומח ברמת אדום הצפונית שבעבר הירדן, כ-100 ק"מ מתמנע, וכן אלה  ארץ ישראלית, שאף היא שונעה ממרחק של עשרות ק"מ ויותר".

 

"המחקר שלנו מראה שכבר לפני 3,000 שנה, בבקעת תמנע, גרם האדם להרס סביבתי חמור וחסר תקדים באזורנו, שאותותיו ניכרים עד היום"

 

המשאבים נגמרו – המפעל נסגר

החוקרים מעריכים כי השינוי ההדרגתי בהרכב הפחמים נבע מניצול יתר שהביא לחיסולם של משאבי הטבע, במקרה זה חומרי הבערה האיכותיים בהם עצי השיטה והרתמים. "על פי כמות הפסולת התעשייתית שנמצאה באתרי ההפקה ניתן לחשב את כמות העצים שנדרשו להפקת הנחושת. כך לדוגמה, לאתר ההפקה המכונה 'גבעת העבדים', שהיה רק אחד מכמה אתרים שפעלו בו-זמנית,  נדרשו בכל שנה לא פחות מ-400 עצי שיטה ו-1,800 שיחי רותם. עם התמעטות מקור העץ המשובח נוצרה מצוקת חומרי גלם, שבאה לידי ביטוי בהרכב המשתנה של הפחמים. בסופו של דבר התברר כי הפתרון של שינוע עצי בערה מרחוק אינו יעיל מבחינה כלכלית, והמכרות ואתרי הייצור נסגרו במהלך המאה ה-9 לפנה"ס. תעשיית הנחושת באזור תמנע חודשה רק כעבור כ-1,000 שנה, על ידי הנבטים", אומר פרופ' בן-יוסף.

 

"המחקר שלנו מראה שכבר לפני 3,000 שנה, בבקעת תמנע, גרם האדם להרס סביבתי חמור וחסר תקדים באזורנו, שאותותיו ניכרים עד היום. האזור סבל מניצול-יתר של משאבים, ובמיוחד נפגעו השיטה והרותם. מדובר בצמחים מרכזיים בסביבה האקולוגית של דרום הערבה, שתמכו במינים רבים אחרים, אגרו מים, וגם ייצבו את הקרקע סביבם. היעלמותם יצרה אפקט דומינו של פגיעה סביבתית, וגרמה נזק בלתי הפיך לאזור כולו. 3,000 שנים חלפו מאז, ועד היום והסביבה לא התאוששה מהמשבר. כך למשל מינים מסוימים כדוגמת הרותם הפכו להיות נדירים מאוד באזור בעוד אחרים נעלמו לצמיתות", מסכמת ד"ר לנגוט.

 

פרופ' ארז בן-יוסף ופרופ' דפנה לנגוט

מחקר

22.09.2022
העדות הקדומה ביותר הידועה בעולם לשימוש בסם ההזיה "אופיום"

שיירי האופיום נמצאו בכלי חרס שנחפרו ביהוד ומתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס. להערכת החוקרים, הכנענים באתר השתמשו בסם הפסיכואקטיבי לפולחן המתים

  • רוח

מחקר חדש של רשות העתיקות, אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן למדע, חשף את העדות הקדומה ביותר הידועה בעולם לשימוש בסם ההזיה "אופיום" ובסמים פסיכואקטיביים בכלל. שיירי האופיום נמצאו בכלי חרס שנחפרו בתל יהוד, בחפירה שניהלה אריולה יקואל מטעם רשות העתיקות. החרסים שהכילו את האופיום מתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס, והם נמצאו בקברים של כנענים ושימשו ככל הנראה כחלק מפולחן המתים המקומי. התגלית המסעירה מאששת כתבים היסטוריים והשערות ארכיאולוגיות, ולפיהם האופיום והמסחר בו שיחקו תפקיד מרכזי בתרבויות המזרח הקרוב.

 

המחקר נערך במסגרת עבודת הדוקטור של ונסה לינארס בהנחיית פרופ' עודד ליפשיץ ופרופ' יובל גדות מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ופרופ' רוני ניומן ממכון ויצמן למדע ובשיתוף אריולה יקואל וד"ר רון בארי מרשות העתיקות. המחקר פורסם בכתב העת Archaeometry.

 

בשנת 2017 ערכה רשות העתיקות חפירת הצלה באתר תל יהוד, לפני בנייתם של בתי מגורים במקום. בחפירה נמצאו מספר קברים כנעניים מתקופת הברונזה המאוחרת, ולידם מנחות קבורה, כלים שנועדו ללוות את המתים לעולם הבא. בין כלי החרס בלטה קבוצה גדולה של כלים שיוצרו בקפריסין ומכונים במחקר "כלי בסיס טבעת".

 

מאחר שהכלים דומים בצורתם לפרח הפרג כשהוא סגור והפוך, כבר במאה ה-19 עלתה ההשערה לפיה הם שימשו ככלים פולחניים לסם זה. כעת, ניתוח שרידים אורגניים (organic residue analysis) העלה שיירי אופיום בשמונה כלי חרס, מהם כלי חרס מקומיים ומהם כלים שיוצרו בקפריסין – הפעם הראשונה שבה נמצא אופיום בכלי חרס בכלל, בכלי חרס ממשפחת בסיס הטבעת בפרט, והעדות הקדומה ביותר לשימוש בסמי הזיה במזרח התיכון.

 

הסעודה האחרונה

המחקר הוא פרי יוזמה משותפת של אריולה יקואל וד"ר רון בארי מרשות העתיקות וד"ר וונסה לינאריס מאוניברסיטת תל אביב. רון בארי מציין: "בחפירות שנערכו עד כה בתל יהוד נחפרו מאות קברים כנעניים מהמאות ה-18 עד ה-13 לפנה"ס. הנקברים היו לרוב בוגרים משני המינים, כובדו במזונות ומשקאות שהונחו עבורם בתוך כלי חרס בתוך הקבר, הוגשו להם לאחר הקבורה בצורת מנחות וקורבנות, או נאכלו לכבודם בסעודה של הקרובים מעל הקבר, סעודה שהמת נחשב כמשתתף בה.

 

ייתכן שבטקסים אלה היו בני המשפחה מעלים מהקבר את הרוחות של קרוביהם המתים כדי להביע בקשה, וכי המשתתפים בטקס המאגי – בין שנערך על ידי בני המשפחה או על ידי כוהן מטעמם – היו נכנסים למצב אקסטטי באמצעות האופיום. לחלופין, ייתכן שהאופיום, שהונח לצד הנקבר, נועד 'לסייע לרוחו של המת לעלות מן הקבר' לקראת המפגש המיוחל עם קרוביו בחיים הבאים".

 

פכיות ופכים ממשפחת בסיס הטבעת שהונחו על גופת המת. בדיקות אונ' ת"א מצאו שרידי אופיום בכלים אלה. צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות

 

ונסה לינארס מאוניברסיטת תל אביב מסבירה: "מדובר בסם הפסיכואקטיבי היחיד שנמצא בלבנט בתקופת הברונזה המאוחרת. ב-2020 גילו חוקרים שיירים של קנאביס על מזבח בתל ערד – אבל זה כבר בתקופת הברזל, מאות שנים אחרי האופיום בתל יהוד. מאחר שהאופיום נמצא באתר קבורה, הוא מעניק לנו הצצה נדירה למנהגי הקבורה של העולם העתיק. כמובן, איננו יודעים מה היה תפקיד האופיום בטקס – האם הכנענים ביהוד סברו שהמתים יזדקקו לאופיום בעולם הבא, או שמא היו אלה הכוהנים שצרכו את הסם לצורכי הטקס. בנוסף, התגלית שופכת אור על המסחר הענף באופיום ובכלל. צריך לזכור שהאופיום מופק מפרחי הפרג, שגדל באסיה הקטנה – כלומר בשטח טורקיה של היום – ואילו כלי החרס שבהם זיהינו את האופיום יוצרו בקפריסין. במילים אחרות, האופיום יובא ליהוד מטורקיה, דרך קפריסין, והדבר מעיד כמובן על החשיבות שייחסו לסם".

 

ד"ר רון בארי מוסיף: "עד כה לא נתגלו מקורות כתובים המתארים את השימוש המדויק שנעשה בחומרים נרקוטיים בטקסי קבורה, ולכן אנחנו רק יכולים לשער מה נעשה באופיום. מתעודות שכן התגלו במזרח הקדום, נראה שהכנענים יחסו חשיבות רבה ל'סיפוק צרכי המתים' באמצעות טקסי פולחן שערכו בעבורם החיים – והאמינו שבתמורה דאגו 'רוחות הרפאים' לבריאות ולביטחון קרוביהם החיים".

 

לדברי אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות, "היכולות החדשות של המדע פותחות בפנינו צוהר למידע מרתק, ומספקות לנו תשובות לשאלות שבעבר לא חלמנו למצוא. אפשר רק לדמיין איזה עוד מידע נוכל להפיק מהתגליות שעולות מן האדמה בעתיד".

מחקר

16.06.2022
מתי התחלנו לביית את עצי הפרי הראשונים?

תגלית עולמית חושפת: עצי הזית בויתו לראשונה לפני כ-7,000 שנה

  • רוח
  • מוזיאון הטבע

מחקר חדש של האוניברסיטאות תל אביב והעברית חושף לראשונה את העדות המוקדמת ביותר בעולם לתרבות של עצי פרי. לטענת החוקרים, ניתוח של שרידי פחמים שנאספו במסגרת חפירה באתר הכלכוליתי תל צף שבבקעת הירדן קובע כי מדובר בשרידים של עצי זית. מאחר שבקעת הירדן נמצאת מחוץ לבית הגידול הטבעי של הזית, פירושו של דבר שתושבי המקום שתלו את העץ בכוונה לפני כ-7,000 שנה.

 

"בתחום הבוטניקה הארכיאולוגית, זאת הוכחה חד משמעית לתירבות של עץ, כך שלפנינו העדות המוקדמת בעולם לביותו של הזית"

 

"עצים היו הפלסטיק של העולם העתיק"

המחקר פורץ הדרך נערך בהובלת ד"ר דפנה לנגוט מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. שרידי הפחמים נמצאו במסגרת חפירתו של פרופ' יוסף גרפינקל מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. תוצאות המחקר המפתיע ופורץ הדרך התפרסמו בכתב העת היוקרתי Scientific Reports מבית Nature.

 

"המעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום, שאני עומדת בראשה, מתמחה בזיהוי מיקרוסקופי של שרידי צמחים. במקרה של עצים, גם כשהם מתפחמים, ניתן לזהותם על סמך המבנה האנטומי שלהם וכך לדעת באילו מינים מדובר", אומרת ד"ר לנגוט. "עצים היו הפלסטיק של העולם העתיק. הם שימשו לבנייה, ליצירת כלים ורהיטים וכן כמקור אנרגיה. לכן זיהוי שרידי עצים מאתרים ארכיאולוגיים, למשל פחמים ממדורות, מאפשר לנו לשחזר את העצים שגדלו בסביבה הטבעית של האתרים ולהבין מתי החל האדם לגדל עצי פרי".

 

זיהוי מיקרוסקופי של שרידי צמחים

 

במעבדה זיהתה ד"ר לנגוט כי הפחמים שייכים לעצי זית ותאנה. "עצי זית הם מצמחיית הבר של ארץ ישראל", אומרת ד"ר לנגוט, "אבל הם לא צומחים בבקעת הירדן. מישהו הביא אותם לשם במכוון, כלומר העביר את הידע, ואת השתיל עצמו, אל מחוץ לבית הגידול הטבעי של העץ. בתחום הבוטניקה הארכיאולוגית, זאת הוכחה חד משמעית לתירבות של עץ, כך שלפנינו העדות המוקדמת בעולם לביותו של הזית".

 

"בנוסף, זיהיתי גם שרידים רבים של ענפי תאנה צעירים. התאנה אמנם גדלה בר בבקעת הירדן, אבל אין סיבה שאנשים יביאו ענפים רבים לאתר. הם חסרי ערך כחומר גלם להכנת רהיטים או כחומר בערה. לכן אני משערת שמקור ענפי התאנים בפסולת גיזום, מנהג שמקובל גם כיום לצורך העלאת תנובת עצי הפרי", היא מוסיפה.

 

"באתר תל צף אנחנו מוצאים את העדויות הראשונות בעולם לעצי פרי מתורבתים ולצידן חותמות, מן הקדומות אף הן, שמעידות על ראשית תהליכי מינהל. כלל הממצאים מצביעים על עושר התושבים ועל הצעדים הראשונים להפיכתם לחברה מורכבת ומרובדת, בעלת מעמד לא רק של חקלאים אלא אף של פקידים וסוחרים"

 

מטעי הזיתים והתאנים הראשונים בעולם

שרידי העצים שבחנה ד"ר לנגוט נאספו על ידי פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, שניהל את החפירה בתל צף. "תל צף הוא כפר פרהיסטורי גדול, שהתקיים בין השנים 7,200 ועד 6,700 לפני זמננו, בעמק הירדן התיכון שמדרום לבית שאן. במקום התגלו בתי חצר גדולים, ובכל אחד מהם מספר ממגורות לשמירת היבולים. כושר האחסון גדול עד פי 20 מצריכת הקלוריות של משפחה, ולכן ברור שמדובר במצבור עושר גדול. הדבר בא לידי ביטוי בייצור כלי חרס מפוארים, שצוירו ברמה גבוהה ביותר. בנוסף, נמצאו חפצים מיוחדים שהובאו ממרחקים: כלי חרס של תרבות עובייד ממסופוטמיה, אובסדיאן מאנטוליה, מרצע נחושת מהקווקז ועוד", מסביר פרופ' גרפינקל.

 

החפירה באתר הכלכוליתי תל צף שבבקעת הירדן

 

ד"ר לנגוט ופרופ' גרפינקל לא היו מופתעים מכך שדווקא תושבי תל צף היו הראשונים בעולם לגדל במכוון מטעי זיתים ותאנים, שכן גידול עצי פרי מעיד על מותרות, והאתר בתל צף נודע כעשיר במיוחד.

 

"ביות עצי הפרי הינו תהליך שאורך שנים רבות ולכן מתאים לחברה שבעה ולא לחברה שמתקשה לשרוד. העצים מניבים פרי לראשונה רק 4-3 שנים מרגע נטיעתם. מאחר שמטעים של עצי פרי דורשים השקעה ראשונית רבה והינם מאריכי חיים, יש לכך גם משמעויות כלכליות וחברתיות עמוקות בהקשר של בעלות על קרקעות והורשה לדורות הבאים. אלו מהלכים שמצביעים על ראשית היווצרותה של חברה מורכבת", אומרת ד"ר לנגוט ומוסיפה כי "ייתכן שתושבי תל צף אף סחרו במוצרים שהפיקו מעצי הפרי: שמן זית, זיתי מאכל ודבלים. הללו מתאפיינים בחיי מדף ארוכים וללא ספק איפשרו מסחר ארוך טווח שהוביל לצבירת עושר חומרי, ויתכן שאף למיסוי. אלו צעדים ראשונים להפיכת תושבי תל צף לחברה בעלת היררכיה חברתית-כלכלית ומערכת אדמניסטטיבית תומכת".

 

"באתר תל צף אנחנו מוצאים את העדויות הראשונות בעולם לעצי פרי מתורבתים ולצידן חותמות, מן הקדומות אף הן, שמעידות על ראשית תהליכי מינהל. כלל הממצאים מצביעים על עושר התושבים ועל הצעדים הראשונים להפיכתם לחברה מורכבת ומרובדת, בעלת מעמד לא רק של חקלאים אלא אף של פקידים וסוחרים", מסכמת ד"ר לנגוט.

 

פרופ' יוסף גרפינקל וד"ר דפנה לנגוט

מחקר

16.06.2022
צדק היסטורי: MeToo עד תקופת הרנסאנס

מחקר חדש שופך אור על התופעה של שפחות יהודיות במכלאת העבדים בליבורנו, בתקווה לעשות צדק היסטורי עם הקורבנות

  • רוח

ההיסטוריונית פרופ' תמר הרציג, סגנית הדקאנית למחקר של הפקולטה למדעי הרוח, חשפה במחקרה לראשונה תעודות המעידות על אונס קבוצתי מאורגן של שפחות יהודיות בעיר ליבורנו שבאיטליה בראשית המאה ה-17. האונס אורגן על ידי ד"ר ברנרנטו בונרומאי, אחד ממפקדי מכלאת העבדים של ליבורנו באותה תקופה, אשר הצליח להביא להשתקת התלונות על המקרה ולהשכחתן של הקורבנות.

 

היחס של נציגי השלטון באיטליה כלפי יהודיות מצפון אפריקה

פקודה שנתן בונרומאי בקיץ 1610 הביאה לכליאתן של היהודיות באגף הגברים במכלאה, בניגוד לנוהל המקובל לשכן את הנשים באגף נפרד. כתוצאה מהפקודה, נאנסו היהודיות על ידי עבדים מוסלמים ועובדי כפייה נוצרים ששוכנו באגף הגברים.  באחד הדיווחים על האונס, מצוין כי אחת הקורבנות יצאה מדעתה בעקבות ההתעללות, ואף ניסתה להשליך את בנותיה מחלון המכלאה ולהתאבד בעצמה.

 

על אף שנציגי הקהילה היהודית בליבורנו מחו על ההתעללות המינית בשפחות היהודיות, העדויות על ההתרחשויות הושתקו עוד בתקופתו של ברנרדטו בונרומאי בעזרת שליט טוסקנה, אליו בונרומאי היה מקורב. שליט זה לא רק שהשאיר את בונרומאי בתפקידו, אלא אף הביע את הערכתו הרבה למאמציו של זה בהפקת רווחים נאים עבור אוצר המדינה במסגרת הסחר בעבדים ובשפחות. לביטוי הערכתו, השליט אף מימן בהמשך את הקמת מצבת הקבורה של בונרומאי בכנסיה המרכזית של ליבורנו.

 

הקהילה היהודית בליבורנו נחשבת בעולם המחקרי לאחת הקהילות העשירות והמשפיעות באיטליה של המאה השבע-עשרה, קהילה בעלת יחסים והשפעה בקרב השליטים המקומיים. לפי העדויות אותן חשפה פרופ' הרציג במחקרה, אמנם הקהילה בליבורנו הייתה קהילה עשירה ובעלת השפעה, אך זו קהילה שסבלה מסחיטות מצד השלטונות כמו בנדטו בונרומאי. פרופ' הרציג מצאה כי נציגי השלטון של המדינה הטוסקנית השתמשו באונס כמיצג אלימות ראוותני, כדי ללחוץ על הקהילה היהודית לשלם דמי פדיון מופקעים עבור יהודיות ויהודים שנשבו בצפון אפריקה והובאו למכלאת העבדים בליבורנו.

 

שינוי אופן ההנצחה של האחראי לפשע

 בונרומאי, מי שכיהן לפני כן כראש העיר הראשון של ליבורנו, נחשב עד היום לאחד מיקירי העיר. אחד מרחובות העיר נקרא על שמו, ודמותו אף מוצגת מדי שנה בתהלוכות במסגרת חגיגות ציון יום השנה לייסוד העיר ליבורנו. מאמרה של  פרופ' הרציג התפרסם בכתב העת היוקרתי American Historical Review. פרופ' הרציג מקווה שהפרסום במדיה האיטלקית יביא לשינוי באופן ההנצחה של מי שהתעשר מהסחר בעבדים ובשפחות והיה אחראי באופן ישיר להתעללות קשה בשפחות יהודיות..

 

הדגש במחקרים קודמים שנעשו על עבדות באיטליה היה על עבדות בקרב גברים, שכן עד כה היחס שממנו סבלו העבדים נחשב לקשה יותר מהיחס לשפחות, דגש נוסף במחקרים בתחום העבדות היה על השפעת היריבות בין הנצרות והאסלאם בתקופת הרנסנס על המניעים לשעבוד משני צדי המתרס. המחקר כמעט ולא התייחס עד כה למקומם של היהודים כקורבנות של סחר העבדים באיטליה. מחקרה של פרופ' הרציג חושף לראשונה את היחס של נציגי השלטון באיטליה כלפי יהודיות מצפון אפריקה, שנשבו על-ידי כוחות איטלקים והובאו לאיטליה כשפחות, יחס שהקרין על יחסי היהודים והנוצרים באיטליה באותם ימים.

                                                                                                            

לדברי פרופ' תמר הרציג, "העלאת הפן הנשי והיהודי בחקר סחר העבדים באיטליה היא חשובה מאוד בעיני, שכן עד כה הנושא כמעט ולא נחקר כלל. אני מקווה שהעלאת המודעות לנושא בעקבות מחקרי תביא לחשיבה מחדש על הנצחתן של דמויות כמו ברנרדטו בונרומאי, באופן שיתרום במשהו לעשיית צדק היסטורי עם הקורבנות."

 

פרופ' תמר הרציג

פרופ' תמר הרציג

 

מחקר

07.03.2022
מחקר חדש חושף את שיטות האספנות והמיחזור לפני חצי מיליון שנה

יצר האספנות בעולם הפרהיסטורי: הרצון לשמר את הקשר והזיכרון עם אבותיהם הקדומים

  • רוח

למי אין אוסף כלשהו בבית? אחד כזה שמעורר בנו רגשות נוסטלגיים ומייצר חדווה אינסופית בכל פעם שנמצא פריט חדש שמעשיר אותו? יצר האספנות הוא אחד מהיצרים המאפיינים את בני האדם, ומסתבר שהוא מלווה אותנו משחר האנושות. מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב בחן לראשונה את יצר האספנות בעולם הפרהיסטורי ומה גרם לבני האדם הקדמונים למחזר כלים בעלי שני מחזורי חיים. כלומר כלים שיוצרו בזמן קדום מסוים, יצאו משימוש וננטשו, ושנים רבות לאחר מכן נאספו ועובדו מחדש על ידי בני אדם מתקופה מאוחרת יותר. החוקרים בחנו כלי צור משכבה בת כחצי מיליון שנה באתר רבדים שבדרום שפלת החוף ומציעים כי יצר האספנות בעולם הקדום נבע בראש ובראשונה מהיבטים רגשיים והרצון לשמר את הקשר והזיכרון עם אבותיהם הקדומים.

 

המחקר נערך בהובלת הדוקטורנטית בר אפרתי ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף החוקרות ד"ר פלביה ונדיטי מאוניברסיטת טובינגן בגרמניה ופרופ' סטלה נונציאנטה צזארו מאוניברסיטת לה ספיאנצה באיטליה. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Scientific Reports מבית Nature.

 

וינטג' פרהיסטורי

הדוקטורנטית בר אפרתי מסבירה כי הימצאותם של כלים בעלי שני מחזורי חיים היא תופעה מוכרת באתרים פרהיסטוריים בכל העולם, אך לדבריה, תופעה זו מעולם לא נחקרה לעומקה. במסגרת המחקר, החוקרים התמקדו בשכבה אחת מהאתר רבדים שבדרום מישור החוף - אתר פרהיסטורי פתוח ורב-שכבתי בן כחצי מיליון שנה המשתרע על פני שטח נרחב. על פי מגוון ועושר הממצאים, החוקרים מעריכים שהיה זה מיקום מועדף בנוף שהאדם הקדום חזר אליו שוב ושוב בזכות שפע בעלי החיים, ביניהם פילים, שחיו בסביבה. כמו כן, באזור יש הרבה אבני צור גולמיות באיכות טובה, ואכן מרבית הכלים שנמצאו ברבדים יוצרו מצור טרי.

 

בר אפרתי: "השאלה הגדולה ששאלנו את עצמנו היא מדוע הם עשו זאת. מה גרם לבני אדם קדומים לאסוף ולעבד מחדש כלים שקודמיהם ייצרו והותירו בשטח שנים רבות קודם לכן. באתר רבדים ברור שהדבר לא נבע ממחסור בחומר גלם, שכן אבני צור מצויות באזור בשפע, ומרבית הכלים יוצרו מצור טרי. כמו כן הכלים שמוחזרו אינם ייחודיים או מתאימים במיוחד לשימוש מסוים, כך שלא נראה שיש לנוהג הסבר פונקציונלי בלבד".

 

צלקות בחומר חושפות את העבר

החוקרים מסבירים כי המפתח לזיהוי הכלים שעברו מיחזור ולהבנת ההיסטוריה שלהם היא הפטינה – שכבת בליה כימית שנוצרת על פני אבן צור כשהיא מונחת תחת כיפת השמים לאורך תקופה ארוכה, חשופה לשמש ולגשם, לחום ולקור. כך, לאחר שהאדם שייצר את הכלי נטש אותו, נוצרה עליו שכבת פטינה שקל לזהותה, והיא נבדלת בצבעה ובמרקמה באופן מובהק מצלקות שחושפות את הצור הטרי המקורי.

 

לאורך המחקר, החוקרים בחנו 49 כלים בעלי שני מחזורי חיים, כלים שניכר כי עוצבו לצורך שימוש בשלב הראשון והמקורי, ננטשו וכוסו בפטינה, וזמן רב לאחר מכן נאספו ועוצבו מחדש, כפי הנראה גם כן לצורך שימוש. העיצוב בשלב החיים השני הסיר את הפטינה וחשף את הצור הטרי מתחת לפטינה. לכל כלי, היו אם כן, שני קצוות פעילים שעוצבו לצורך שימוש. שני הקצוות הפעילים של כל כלי, הישן והחדש, נבדקו תחת שני סוגי מיקרוסקופים ובאמצעות שיטות כימיות, במטרה לאתר סימני שימוש ו/או שיירים אורגניים. ב-28 מהכלים נמצאו סימני שימוש על הקצוות הישנים ו/או החדשים, וב-13 כלים נמצאו על הקצוות החדשים שיירים אורגניים המעידים שהם באו במגע עם עצמות ושומן של בעלי חיים.

 

בנוסף, החוקרים הופתעו לגלות שבתקופות השונות שימשו הכלים לפעולות שונות מאוד: בעוד שהקצוות הישנים מעידים בעיקר על פעולת חיתוך, הקצוות החדשים מעידים דווקא על קרצוף (עיבוד חומרים רכים כמו עור ועצם). ממצא מרתק נוסף: אופי העיצוב של הכלי במחזור החיים השני היה מדויק ומינימלי, בקצה בלבד, כך שהכלי השתמר ברובו כפי שהיה כשיוצר לראשונה, עם הפטינה שכיסתה אותו, למעט הקצה הפעיל החדש המעוצב.

 

חפצים ממוחזרים למזכרת

"מממצאי המחקר אנו מעריכים כי תופעת המחזור בעולם הפרהיסטורי נובעת מהמשמעות שייחסו בני האדם לפריטים שיוצרו על ידי קודמיהם," אומר פרופ' רן ברקאי. "ניתן לדמיין אדם קדום שהלך בשטח לפני חצי מיליון שנה, וכלי אבן ישן צד את עינו, מונח על הקרקע 'כאבן שאין לה הופכין'. לפריט יש עבורו משמעות - זכר אבותיו שייצרו את הכלי או קשר למקום מסוים, והוא מרים אותו, הופך אותו בידיו, ומחליט לקחת אותו 'הביתה'. מאוחר יותר הוא מתבונן שוב בכלי, ממשש אותו ושמח בו, ומבין שאם ישתמש בו באופן יומיומי הקשר והזיכרון יישמרו ואף יתחזקו.

 

עם זאת, לאות כבוד ליצרן הראשון ולדורות הקודמים, ולצורך שימור הזיכרון שהפריט ממחיש, הוא מסתפק בעיבוד הקצה ומותיר את גוף הכלי כפי שהיה. למה הדבר דומה? אולי לחקלאי צעיר וחרוץ שעדיין חורש את השדה בטקרטור הישן שהיה של סבא-רבא שלו. הטרקטור חלוד, וחורק, אבל מכיר היטב כל תלם בשדה. החקלאי הצעיר מחליף פנס כאן או גומיה שם, אבל מקפיד לא לשנות את הטרקטור הישן והטוב ורואה בו המשכיות חשובה למסורת המשפחתית הארוכה וחלק משמעותי מהחיבור שלו אל הקרקע. למעשה, ככל שאנו מוסיפים לחקור את בני האדם הקדמונים אנו לומדים להעריך יותר אותם ואת תבונתם ויכולותיהם. יתרה מכך, אנחנו מגלים שוב ושוב שהם לא היו שונים כל כך מאיתנו. מהמחקר הנוכחי ניתן אולי להסיק כי יצר האספנות המקנן ברבים מאיתנו עתיק כימי האנושות, וכי כמונו אנו, אבותינו הקדמונים ייחסו חשיבות ומשמעות רבה לחפצים ישנים ושימרו אותם לאות זיכרון וקשר עם עולמות קדומים ועם מקומות חשובים בנוף."

מחקר

06.03.2022
זה כתוב בכוכבים

ד"ר אשבל רצון משלבת כלים דיגטליים לחקר העולם העתיק ועובדת על מהדורות דיגיטליות חדשות של כל המגילות האסטרונומיות ומגילות הלוח מקומראן

  • רוח

אנחנו רגילים להתייחס ללוח השנה ככלי עזר לסימון אירועים ומועדים חשובים, אבל חשבתם פעם על הערך התיעודי האדיר שהוא טומן בחובו? לוח השנה היה ועודנו כלי למדידת זמן בעל השלכות פוליטיות חברתיות ודתיות חשובות, ובמחקר ארכיאולוגי והיסטורי הוא משמש כר נרחב למידע יקר ערך. בתקופת הבית השני, למשל, לפי התפיסה המקובלת במחקר, לוח השנה היווה אבן פינה במחלוקות בתוך החברה היהודית, בתקופה מרובת שסעים, שהובילו אף למלחמות אחים. 

 

ד"ר אשבל רצון ממכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע ומהחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד חוקרת מדע יהודי עתיק והבנתו בהקבלה למדע של התרבויות הסובבות, בעיקר למדע הבבלי. בנוסף, היא חוקרת את המדע היהודי בהקשרו ההיסטורי, התיאולוגי והתרבותי. כחלק מעיסוקה בטקסטים עתיקים, היא עוסקת בשחזור ופענוח מגילות מדבר יהודה ובתרגום של כתבי יד מהעת העתיקה ומימי הביניים בשפות עברית, ארמית, יוונית וגעז, ומרבה לשלב כלים דיגיטליים לחקר העולם העתיק, תוך התמקדות בלוח השנה ובתפיסות האסטרונומיות בתקופת הבית השני.

 

להדביק את קרעי המגילה בקופי-פייסט

מגילות מדבר יהודה הוא שם כולל לכ-25,000 קטעי קלף ופפירוס שהתגלו החל משנת 1947, רובם במערות קומראן ומקצתם באתרים נוספים במדבר יהודה. בין היתר, הקטעים מכילים את העותקים הקדומים ביותר של ספרי המקרא. כיום מטופלות המגילות במעבדות רשות העתיקות בירושלים, שם הן מנוטרות בשיטות מדעיות מתקדמות, ונשמרות בתנאים המדמים את התנאים שבהם שרדו במערות במשך 2,000 שנה. מאז התגלית ההיסטורית, ניצבו החוקרים בפני האתגר העצום של מיון השרידים וצירופם מחדש לכמעט 1,000 מגילות, שרובן הוסתרו במערות קומראן, ערב חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. אתגר מרכזי נוסף הוא לנסות ולהבין עד כמה הספרייה של מערות קומראן משקפת את כלל העולם הרוחני בימי סוף בית שני, או שמא מדובר באוסף בלתי-מייצג של קבוצה אחת, בני כת יוצאת דופן (שרוב החוקרים מזהים עם האיסיים), שבמקרה הגיע לידינו. 

 

לדברי ד"ר רצון, "הקבוצה שחיה בקומראן פרשה מהמרכז בירושלים והייתה בעימות מתמיד עם מרבית העם. המגילות חוברו במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס, ונאספו לקומראן במאות האחרונות של תקופת הבית השני. היישוב שלהם נחרב על ידי הרומאים במהלך המרד הגדול, וכנראה שהם החביאו אותן בגלל המצב הפוליטי הקשה בארץ. המגילות שנמצאו מכילות גם טקסטים שהיו מקובלים על כלל העם, וגם טקסטים כתתיים פנימיים. אפשר לראות שחלק מהטקסטים המדעיים שנכללו במגילות מוקדמים להקמה של הכת, אבל הם ייחסו להם חשיבות גדולה וייצרו מתוכם לוח שנה ייחודי משלהם, שלא איפשר להם לחגוג את המועדים עם היתר בבית המקדש. הם היו קבוצה מאוד לוחמנית. ככל שהכת הלכה והסתגרה, היא כבר לא הסתמכה על הגישות המדעיות הרווחות, אלא המשיכה לכתוב על זה בתיווך פרשנויות והיכרות עם הטקסטים הפנימיים שלה." 

 

"למעשה הטקסטים היהודיים האסטרונומיים הראשונים שאנחנו מוצאים הם במגילות קומראן," מסבירה ד"ר רצון. "במקרא אין כמעט התייחסות לנושאים האלה, למעט משפטים פה ושם, כמו בבריאת העולם. במחקר שלי אני מנתחת איך הם תפסו בתקופת הבית השני את הזמן והמרחב, ואני עושה את זה באמצעות הכלים הדיגיטליים של שחזור מגילות. בשביל לבדוק את הנושא הזה עד הסוף, צריך לדעת טוב יותר מה כתוב במגילות. המגילות התפוררו לחלקים רבים, והדרך לדעת מה כתוב שם היא לא רק לקרוא כל קטע בנפרד, אלא לחבר, לעשות את הפאזל, לשחזר מה היה כתוב ולא נשמר. וכאן אנחנו משתמשים בכלים דיגיטליים."

 

משוואה עם נעלמים עתיקים במיוחד

"רשות העתיקות צילמה את הפרגמנטים של המגילות בטכנולוגיה מיוחדת של אינפרא-אדום. אנחנו עובדים על המחשב עם התמונות, ומשתמשים בכלים של גרפיקה ממוחשבת. אנחנו מחברים את הקטעים, מייצרים פונט מכתב היד של הסופר, ומנסים להוסיף את הקטעים החסרים. הרבה טקסטים מדעיים חוזרים על עצמם, ולכן הם טקסטים שמבחינת השפה קל יותר להשלים למשפטים. אם חסרה הנוסחה למשל, נוכל להשלים, כי כבר מצאנו אותה בחלק אחר. יש לי תואר ראשון בפיזיקה, אז אני משתמשת במשוואות מתמטיות. למשל כשיש רק כמה נתונים, ואנחנו מכירים את צורת החשיבה ואת המבנים, ויש לנו נתונים מכמה ימים בשנה, אפשר לשחזר לפי זה מה הייתה המשוואה שמובילה אותם. אני עושה את החישוב ומוצאת את הקבועים החסרים."

 

"אני קוראת את כל המגילות האסטרונומיות, משחזרת אותן ואת התיאוריה המדעית שבהן, ובונה מזה את הראייה הכוללת יותר שלהם של זמן, מרחב ואסטרונומיה. שני המרכזים המדעיים הגדולים באותה תקופה נמצאים בבבל ובמצריים. המרכז ההלניסטי כבר לא יושב באתונה אלא באלכסנדריה. האסטרונומים היהודים לא ישבו במרכז המדעי של העולם באותה תקופה, וניתן לראות שבמגילות קומראן יש פחות השפעה יוונית, אבל כן יש השפעה בבלית, שחוקרים ראו כבר לפניי. ההשפעה הבבלית מלמדת שהם אנשים, לפחות חלקם או בתקופות שונות, מעורבים ומכירים מדע שקיים. מצד שני – הם מייצרים תיאוריות עצמאיות והשיקולים שלהם בבחירה של תיאוריה הם לא רק הדיוק המדעי. הם מכירים את התופעות הכלליות, אבל הם לא בוחרים בתיאוריה הכי מדויקת, בגלל שיקולים דתיים, כדי להתאים לתפיסות עולם מסורתיות. בתחום האסטרונומיה, בעיקר עניינו אותם זמני הזריחה והשקיעה של השמש והירח והמיקום על האופק, ששימשו גם לענייני לוח השנה, שהיה, כאמור, נושא מאוד מרכזי בתקופת הבית השני." 

 

"אפשר לראות שהם גם שואפים שהתיאוריות המדעיות יהיו סימטריות יותר, ולכן יעשו את התוצאות יותר סכמתיות, מעוגלות, כדי שיהיו יפות יותר," מוסיפה ד"ר רצון. "גם לזה יש רקע תיאולוגי, כי אלוהים ברא את העולם והוא צריך להיות יפה, לא מורכב ממספרים מבולגנים. יש כאן תפיסה אפילו מיסטית ביחס למספרים - שצריכים להיות יחסים יפים ביניהם. ניתן לסכם ולהסיק שהתיאוריות שלהם לא היו תמיד הכי מדויקות, אך הן בעלות ערכים אסתטיים."

 

 

 

מחקר

01.02.2022
הלוקיישן הנכון של מדורת השבט

כבר לפני 170,000 שנה האדם הקדמון השכיל למקם את המדורה בנקודה האופטימלית ביותר במערה כדי ליהנות ממקסימום חום וממינימום נזק בריאותי משאיפת עשן

  • רוח

מחקר פורץ דרך של חוקרי ארכיאולוגיה פרהיסטורית באוניברסיטת תל אביב מעיד על יכולות גבוהות של בני האדם הקדומים כבר לפני 170,000 שנה. החוקרים פיתחו ויישמו לראשונה מודל הדמיה ממוחשב על אתר פרהיסטורי מוכר, ומצאו כי בני האדם הקדומים ששהו במערה השכילו למקם את המדורה בנקודה אופטימלית  שאפשרה ניצול מירבי של האש לצורכיהם לצד שאיפת עשן מינימלית.

 

בעומק המערה? או דווקא במרכזה?

את המחקר הובילה הדוקטורנטית יפית קידר יחד עם פרופ' רן ברקאי וד"ר גיל קידר מהחוג לארכיאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין. המאמר פורסם בכתב העת Scientific Reports.

 

יפית קידר מסבירה כי בין חוקרי הפרהיסטוריה בעולם מתנהל כבר שנים רבות דיון בנושא השימוש באש על ידי בני אדם קדומים: באיזה שלב באבולוציה למד האדם לשלוט באש, ולהדליק אותה כשחפץ בכך? מתי הוא החל להשתמש באש באופן יזום ויומיומי? על פי מה נקבעה חלוקת המרחב באתרי מערה? לדבריה, מוסכם כי יכולות אלה היו נחלתם של בני אדם מודרניים, אך אין הסכמה אם בני אדם קדומים יותר היו בעלי כישורים דומים.

 

"אחד הנושאים שעומדים במוקד הדיון הוא מיקומן של מדורות במערות שבהן שהו בני אדם קדומים לאורך זמן. במערות רבות נמצאו מדורות רב-שכבתיות, כלומר מדורות שהובערו באותה נקודה במערה לאורך תקופות ארוכות. במחקרים קודמים, בעזרת מודל ממוחשב של סירקולציה של אוויר במערות ותוכנה המדמה פיזור עשן בתוך מרחב סגור, מצאנו שבכל הנוגע לשאיפה מינימלית של עשן בעונת החורף - המיקום האופטימלי של המוקד הוא בקצה האחורי של המערה. המיקום הפחות מוצלח הוא בפתח המערה", מסבירה יפית.

 

שמרו על מרחק סביר מהאש

במחקר הנוכחי החוקרים ביקשו לבחון את הממצאים הללו מול המציאות בשטח, כלומר מול מדורה ממערת לזארט שבדרום מערב צרפת שבה חיו בני אדם קדומים לפני 170-150 אלף שנה. "על פי המודל שפיתחנו על סמך מחקרים קודמים, המדורה אמורה הייתה להיות בקצה האחורי של המערה. אך המדורה בשכבה שבדקנו הייתה ממוקמת דווקא במרכז המערה. לכן ניסינו להבין מדוע מיקמו בני האדם הקדומים את המדורה בנקודה זו ולבדוק אם התפזרות עשן המדורה באוויר היוותה שיקול משמעותי בחלוקה המרחבית של האתר לאזורי פעילות שונים", מסבירה יפית.

 

כדי לבחון את הסוגיה ביצעו החוקרים מגוון סימולציות ממוחשבות של פיזור עשן עבור 16 מדורות אפשריות במערה, ששטחה הכולל 290 מ"ר. עבור כל מדורה נבדקה צפיפות העשן ברחבי המערה באמצעות אלפי חיישנים וירטואליים שפוזרו בחלל מהרצפה ועד לגובה של 1.5 מטר, במרחק של חצי מטר זה מזה. כדי להבין את המשמעות הבריאותית של שאיפת העשן, הושוו המדידות למדדים המומלצים של חשיפה לעשן שפרסם ארגון הבריאות העולמי. כך מופו במערה 4 אזורים עבור כל מוקד: אזור אדום, שבו לא מומלץ לשהות כלל בשל צפיפות גבוהה של עשן; אזור צהוב, שבו ניתן לשהות לטווח זמן קצר; אזור ירוק, שבו ניתן לשהות מספר שעות ואף ימים ללא הגבלה; ואזור כחול שהוא נקי מעשן.

 

"גילינו שממוצע צפיפות העשן, על פי מדד של חלקיקים במרחב, הוא אכן מינימלי כשהמדורה ממוקמת ליד הקיר האחורי, כפי שקבע המודל שלנו. אך מצאנו גם שבמצב זה האזור בעל צפיפות העשן הנמוכה, שמתאים לשהייה ולפעילות ממושכת, מרוחק יחסית מהמדורה עצמה. לכן, בני האדם הקדומים היו זקוקים לאיזון: מדורה שבקרבתה הם יכולים לעבוד, לבשל, לאכול, לישון, להיפגש, להתחמם, וכד', ועם זאת לשאוף כמות מינימלית של עשן. התברר שכאשר מביאים בחשבון את כל צרכי האדם  – הפעילות היומיומית מול נזקי שאיפת עשן – המדורה מוקמה בנקודה האופטימלית במערה", אומרים ד"ר קידר ויפית קידר.

 

מערת לזרט, צרפת, במהלך החפירות. צילום: De Lumley, M. A.néandertalisation (pp. 664-p). CNRS éditions. (2018Les restes humains fossiles de la grotte du Lazaret. Nice, Alpes-Maritimes, France. Des Homo erectus européens évolués en voie de

 

ליהנות מכל היתרונות בטווח של 25 מ"ר

על פי ממצאי המחקר, גודלו של המרחב אופטימלי שבו כדאי למקם את המדורה כדי ליהנות מצד אחד מיתרונותיה אך מצד שני לא לשאוף עשן עומד על 25 מ"ר. במחקר גילו החוקרים שבני האדם הקדומים אכן מיקמו את המוקד באזור זה, הן בשכבה העיקרית שנבחנה והן בשכבות ארכיאולוגיות אחרות.  

 

"המחקר שלנו מראה שבני אדם קדומים השכילו, גם ללא סימולציות וחיישנים, למקם את המדורות שלהם ולנהל את מרחב המערה באופן מושלם כבר בתקופה קדומה מאוד, לפני כ-170 אלף שנה, זמן רב לפני הופעתו של האדם המודרני באירופה", אומר פרופ' ברקאי ומסכם "יכולת זו משקפת תבונה, ניסיון, וכושר תכנון, וכן מודעות לנזק הבריאותי הכרוך בשאיפת עשן. בנוסף, מודל ההדמיה שפיתחנו עשוי לסייע לחוקרי פרהיסטוריה, בבואם לחפור אתר חדש, לחפש את המדורות  ואזורי הפעילות במיקומים האופטימליים."

 

במחקרי המשך ייעזרו החוקרים במודל שפיתחו כדי לבחון את השפעתם של חומרי בעירה שונים על פיזור העשן, שימוש במערה בעונות שונות של השנה במקביל למדורה פעילה, שימוש במספר מדורות בו-זמנית, ועוד.

 

דוד לוריא

מחקר

13.01.2022
Start Up Nation בכנען העתיקה

בזכות יכולות ניהול מתקדמות הפכה תעשיית הערבה למעצמת הנחושת של העולם העתיק

  • רוח

מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב קובע כי בזכות שיטות ניהול מתקדמות ויצירתיות טכנולוגית מרשימה, הצליחה תעשיית הנחושת בערבה לפני כשלושת אלפי שנים לשגשג ולהפוך למרכז ההתכה הגדול והמתקדם ביותר בעולם העתיק. המחקר נערך על ידי דוד לוריא מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ופורסם בימים אלה בכתב העת היוקרתי PLOS ONE.

 

שיטת הניסוי וטעייה של העולם הקדום

לדבריו של לוריא, תעשיית הנחושת  בכנען באותה התקופה התמקדה בשני מפעלים גדולים: האחד בתמנע (מצפון לאילת), והשני בפינאן (בצפון הערבה, בשטח ירדן). מחקרים קודמים שעסקו בנושא טענו כי הרמה הטכנולוגית הגבוהה התאפשרה הודות לטכנולוגיות מצריות שיובאו לאזור בעת מסע שישק, מלך מצרים, בשנת 925 לפנה"ס. גישה זו התחזקה בשנת 2014, בעקבות גילוי חרפושית הנושאת את דמותו של שישק בפינאן, ובהמשך בשנת 2019, בעקבות פיתוח מודל חדש שטען לקפיצה טכנולוגית פתאומית שאירעה סמוך למסע שישק.

 

לוריא מנגד, טוען, כי ההצלחה הכלכלית והטכנולוגית הכבירה אינה קשורה ליכולות המצריות, אלא לכישרונם  של אנשי הערבה אשר השכילו להשתמש בשתי שיטות הידועות כיום בשמות "ניסוי וטעייה" (Trial and error), ו"הגדלה מבוקרת" (Scaling up). "מסע שישק לא נועד להשתלט פיזית על מפעלי הנחושת בערבה, אלא לגבש הסכם ארוך טווח עם אנשי הערבה, במטרה לחזק את הייצור המקומי ובכך להגביר את ייצוא הנחושת למצרים, שסבלה באותה תקופה מקשיי ייצור מקומיים. ברור כי מונחים אלה של 'ניסוי וטעייה' לא היו נהוגים בתקופה העתיקה, אך יישום עקרונותיהם המעשיים היה אפשרי מתוך הבנה הנדסית בסיסית ו'שכל ישר', המוכרים בעולם העתיק גם במקומות אחרים", אומר לוריא.

 

לדבריו, שיטת "הניסוי והטעייה" אפשרה לחרשי המתכת של הערבה לשפר אט אט את התהליכים הטכנולוגיים וכן ולהגדיל את היקפי הייצור וטיבו. בנוסף, "ההגדלה המבוקרת" אפשרה להגדיל את המימדים של אמצעי הייצור הקיימים, תוך שימוש בחומרים ובתהליכים שהיו מקובלים באותה תקופה, ובכך לפתח ציוד הפקה מתקדם במינימום זמן, עלות וסיכון טכנולוגי.

 

הסוד הוא בדרג טכנולוגי מוכשר

לוריא מסביר כי "נראה כי את סודות ההצלחה של תעשיית הנחושת הקדומה בערבה יש לחפש בכישוריו וביכולתו של הדרג הניהולי היעיל, שנעזר בכל שלב בהחלטותיו בדרג טכנולוגי מוכשר. הארכיאולוגיה אינה יכולה כיום לזהות בעלי תפקידים אלה, אך ניתוח קפדני של השרידים שנותרו בשטח מסוגל לספר את הסיפור לאשורו. ממצאים אלה מתייחסים לשרידי הייצור שהצטברו כערמות פסולת, שאותן ניתן לתארך ומגודלן ניתן להעריך את היקף הייצור בכל זמן וזמן. בנוסף, באמצעות אנליזה כימית של תכולת הנחושת שנותרה בפסולת ניתן לקבוע את טיב הייצור, וככל שהתמעטה הנחושת שבפסולת ניתן להסיק כי התהליך הפך משוכלל יותר".

 

כמו כן, לדבריו מעקבות שנותרו בשטח מתברר כי לאורך תקופת ההפקה היה הצוות הניהולי מסוגל לסגור מכרות בלתי יעילים ולפתוח מכרות יעילים יותר. יתרה מזאת, בחלק מהזמן הוחלט לנצל בשנית פסולת מתקופות קדומות יותר, שהופקו בתהליכים יעילים פחות ואשר הותירו נחושת רבה בפסולת, וזאת במקום שימוש ישיר במחצב טבעי. החלטות אלו לא היו יכולות להתקבל ללא דרג טכני מעולה, שגיבה את החלטות ההנהלה בבדיקות טכנולוגיות שוטפות. הדרג המנהלי עסק גם בשיווק רחב של  הנחושת שיוצרה ברחבי העולם העתיק. "הלקח החשוב מהצלחה טכנולוגית זאת הוא כי ההיי-טק של בודדים, משכילים ונמרצים שחיו כאן באלף הראשון לפני הספירה הצליח, ממש כמו היום, לחולל מהפכת ענק בכלכלת הערבה. והרי כבר נאמר: אין דבר חדש תחת השמש", לוריא מסכם.

 

.

             

 

אסלת אבן בת 2,700 שנה (צילום: יולי שוורץ, רשות העתיקות)

מחקר

04.01.2022
דפוסי ההיגיינה של עשירי ירושלים בימי בית ראשון

המעמד הגבוה סבל ממחלות מדבקות בשל תנאי היגיינה ירודים

 

  • רוח

מגיל הגן משננים לנו כמה חשוב לשמור על היגיינה כדי להגן על בריאותנו. חומרי חיטוי שונים תופסים מקום של כבוד בכל חדר שירותים ואמבטיה כבר שנים רבות. אבל מה עשו לפני אלפי שנים? לא מפתיע לשמוע שתנאי ההיגיינה והסניטציה היו ירודים אפילו בבתי עשירים והובילו לתחלואה. מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב ורשות העתיקות גילה שרידי ביצים (מתות) של תולעי מעיים בנות כ-2,700 שנה מתחת לאסלת אבן, באחוזה פרטית מפוארת. לטענת החוקרים, אסלת האבן הייתה בחדר "הנוחיות" של בעלי האחוזה והימצאותן של התולעים מעידה על כך שגם תושביה העשירים של ירושלים באותה תקופה סבלו ממחלות מדבקות עם תסמינים של כאבי בטן ושלשולים ויתכן שאף גרמו לתת תזונה ועיכוב התפתחותי בקרב ילדים.

 

לא שמרו על היגיינה ונדבקו בטפילים

המחקר נערך בהובלת ד"ר דפנה לנגוט, מנהלת המעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ובמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. במסגרת המחקר, ד"ר לנגוט אספה דגימות אדמה מתחת לאסלת אבן בגן של אחוזת פאר שנחשפה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שם היה בעבר בור הספיגה. לאחר מכן בודדה מהן את ביצי הטפילים בתהליך של מיצוי כימי במעבדה, ולבסוף זיהתה את הביצים תחת עין המיקרוסקופ. שרידי הביצים זוהו כשייכות לארבעה סוגים שונים של טפילי מעיים: כרץ שלשולי, שרשור, תולעת שוט ותולעת סיכה, והן התגלו במסגרת חפירת הצלה של רשות העתיקות, שהתקיימה לאחרונה בטיילת ארמון הנציב בירושלים במימון עמותת אל עיר דוד. המאמר פורסם לאחרונה בכתב העת International Journal of Paleopathology.

 

"ממצאי מחקר זה הם מהקדומים שנצפו עד כה במרחב הישראלי", אומרת ד"ר לנגוט. "מדובר בביצים עמידות ביותר ובתנאי השימור המיוחדים ששררו בבור הספיגה הן שרדו קרוב ל-2700 שנה. תולעי מעיים הן טפילים שגורמים לתסמינים כמו כאבי בטן, בחילות, שלשולים וגירוד. חלקן מסוכנות במיוחד לילדים ועלולות לגרום אצלם לתת תזונה, לעיכוב התפתחותי, לפגיעה במערכת העצבים ובמקרים קיצוניים אף לתמותה".

 

ד"ר לנגוט סבורה שתחלואת המעיים באותה עת נבעה מתנאים ירודים של סניטציה, שגרמו לזיהום צואתי במזון ובמי השתייה, או מחוסר מודעות להיגיינה כגון אי הקפדה על רחיצת ידיים. אפשרויות נוספות להדבקה היו שימוש בצואת אדם לדישון גידולי שדה ואכילת בשר בקר או חזיר שלא בושל כראוי. בהיעדר תרופה הייתה ההחלמה מתולעי מעיים קשה עד בלתי אפשרית, ומי שנדבק עשוי היה לסבול מהטפילים כל חייו. לכן, ייתכן בהחלט שממצאי המחקר מעידים על מחלה מדבקת מטרידה וארוכת שנים (בדומה לכינים ולתולעת הסיכה בגני הילדים של ימינו), שפגעה בכלל האוכלוסייה. לדברי ד"ר לנגוט, אותם טפילים קיימים גם היום, אלא שבעולם המערבי המודרני יש לנו אפשרויות איבחון ותרופות יעילות, ולכן אין מדובר במגפה.

 

ד"ר דפנה לנגוט (צילום: סשה פליט)

 

כר פורה לחקר הארכיאו-פרזיטולוגיה

יעקב ביליג, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, מסביר כי האחוזה המלכותית שנחשפה מתוארכת לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס (סוף תקופת הברזל). לדבריו, באתר נמצאו פריטים אדריכליים מפוארים מאבן, מעוטרים ברמה אמנותית גבוהה ביותר, כדוגמת כותרות אבן מעוטרות (בסגנון הפרוטו-איאולי), בכמות ובאיכות שטרם נצפו במרחב הישראלי בתקופה זו. בצמוד לאחוזה המלכותית היה גן מרהיב שפנה אל הנוף הנשגב של עיר דוד והר הבית. בגן נמצאו שרידי עצי פרי ונוי, וכן נתגלה בו מתקן רבוע מאבן גיר, עם חור במרכזו, אשר זוהה כאסלה.

 

עבור ד"ר לנגוט, הייתה זו הזדמנות ליישם תחום חקר שהחלה לפתח במעבדתה, הקרוי ארכיאו-פרזיטולוגיה. הכוונה לזיהוי שרידים ארכיאולוגים מיקרוסקופיים של ביצי תולעי מעיים, שמאפשרים ללמוד על ההיסטוריה של מחלות ומגפות. תחום זה מספק מידע חדש בנוגע לתנאי ההיגיינה של האדם, אורחות חייו ומצבו התברואתי.

 

ד"ר לנגוט וביליג אינם מופתעים מחשיפתו של בית שימוש בגן של אחוזת פאר: "מתקני השירותים היו נדירים מאוד באותה תקופה והיוו סמל סטטוס - מתקן מותרות שרק עשירים ורמי דרג יכלו להרשות לעצמם, כפי שכבר נאמר על ידי חכמים: 'תנו רבנן: איזהו עשיר?... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו' (בבלי שבת כ"ה ב)", הם אומרים.

 

לדברי אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות: "המחקרים של רשות העתיקות ושל שותפינו, מצליחים לגעת בפרטים הכי קטנים של חיי היום יום בעת העתיקה. בזכות מכשור מתקדם ושיתוף פעולה פורה עם מוסדות המחקר המקבילים, מתאפשרת הפקת מידע מרתק מחומרים שבעבר לא היו בידינו הכלים לטפל בהם מדעית. כיום, המחקר הארכיאולוגי מגיע להישגים מרשימים ולהבנה טובה יותר של אורחות החיים בעבר, שנראה כי רק תלך ותתפתח".

 

"מחקרים מעין אלה מסייעים לנו לתעד את ההיסטוריה של מחלות ומגפות באזורנו ומאפשרים לנו חלון הצצה אל חייהם של בני אדם בתקופות קדומות", מסכמת ד"ר לנגוט מסכמת. בימים אלה היא עורכת בדיקות נוספות על אותם משקעים שהצטברו בבור הספיגה, במטרה ללמוד על הדיאטה וצמחי המרפא שהיו בשימוש בירושלים בסוף תקופת הברזל.

 

אתר החפירות בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שבו נחשפה האסלה (צילום: יולי שוורץ, רשות העתיקות)

מחקר

22.12.2021
לאורך 1.5 מיליון השנים האחרונות האדם הכחיד את בעלי החיים הגדולים ביותר בסביבתו

מחקר ראשון מסוגו סוקר את התפתחות הרגלי הציד של האדם הקדום מפילי הענק ועד לשרידותם של הצבאים הזריזים

  • סביבה וטבע
  • רוח
  • רפואה ומדעי החיים
  • מוזיאון הטבע

מחקר פרה היסטורי פורץ דרך של חוקרים באוניברסיטת תל אביב סוקר את התפתחות הרגלי הציד של האדם הקדום ב-1.5 מיליון השנים האחרונות - כפי שהיא משתקפת בבעלי החיים שצד ואכל. לטענת החוקרים בני האדם הקדומים בכל עת העדיפו לצוד את בעלי החיים הגדולים ביותר בסביבתם, אלה שהניבו את כמות המזון הגדולה ביותר תמורת המאמץ הקטן ביותר.

 

בדרך זו, משערים החוקרים, בני האדם הקדומים הכחידו שוב ושוב את בעלי החיים הגדולים, ובכל פעם עברו לבעל החיים הבא בתור בגודלו, מה שאילץ אותם לשכלל את טכנולוגיית הציד בהתאם. עוד טוענים החוקרים כי לפני כ-10,000 שנה, כשבעלי החיים היו קטנים מדי והציד אולי כבר לא 'השתלם', עבר האדם לביות בעלי חיים וצמחים שיספקו את צרכיו, ואולי משום כך התרחשה המהפכה החקלאית באזורנו בדיוק במועד הזה.

 

המחקר חסר התקדים בהיקפו נערך בהובלת פרופ' רן ברקאי וד"ר מיקי בן-דור מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, פרופ' שי מאירי מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ד שטיינהרדט, וג'ייקוב דמביצר תלמיד מחקר של פרופ' ברקאי ופרופ' מאירי שהוביל את המחקר. המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Quaternary Science Review.

 

במסגרת המחקר, החוקרים ביצעו ניתוח סטטיסטי מקיף של נתונים על עצמות בעלי חיים מעשרות אתרים ארכיאולוגיים פרהיסטוריים בישראל ובסביבתה, ומצאו כי גודלם של בעלי החיים שסיפקו לאדם את מירב מזונו הלך ופחת בהדרגה – מפילי ענק שהיוו את עיקר בסיס התזונה לפני 1.5 מיליון שנה ועד לצבאים לפני כ-10,000 שנה. הממצאים, לטענתם, מציירים תמונה מאירת עיניים של האינטראקציה בין האדם לבעלי החיים בסביבתו לאורך מיליון וחצי השנים האחרונות.

 

ציד או שינויי אקלים?

פרופ' ברקאי מסביר כי ישנן שתי סוגיות עיקריות שמעסיקות את חוקרי הפרהיסטוריה בכל העולם: מה גרם להכחדות המוניות של בעלי חיים גדולים בעשרות ומאות אלפי השנים האחרונות – האם היה זה ציד-יתר בידי אדם, או אולי שינויי אקלים שפקדו את כדור הארץ? וכן, מה הניע את השינויים הגדולים – הן פיזיים והן תרבותיים - שעבר המין האנושי במהלך האבולוציה?

 

"לאור מחקרים קודמים, בנה הצוות שלנו השערה מקורית המקשרת בין שתי הסוגיות: אנו סבורים שבעלי חיים גדולים נכחדו בעקבות ציד-יתר בידי האדם, ושהשינוי בתזונה והצורך לצוד בעלי חיים שגודלם הלך וירד הם הגורם המניע בשינויים שעבר האדם." אומר פרופ' ברקאי. "במחקר הנוכחי ביקשנו לבחון את השערותינו לאור נתונים מחפירות שנערכו כאן באזורנו ומתייחסים לכמה מיני אדם לאורך תקופה ארוכה של 1.5 מיליון שנה."

 

פרופ' רן ברקאי

 

מוסיף ג'ייקוב דמביצר: "האזור בו אנו חיים, המכונה דרום הלבנט (ישראל, הרשות הפלסטינית, דרום מערב סוריה, ירדן, ולבנון) נחשב למעין 'מעבדה ארכיאולוגית', מכיוון שהוא עשיר מאוד בממצאים פרהיסטוריים מתקופה ארוכה במיוחד, ומספק מסד נתונים שאין באף מקום אחר בעולם. חפירות שהחלו כאן כבר לפני כ-150 שנה העלו עדויות לנוכחותם של בני אדם קדומים החל מההומו ארקטוס שהגיע לכאן לפני 1.5 מיליון שנה, דרך הניאנדרטלים שלא ברור מתי הגיעו, אך נעלמו מהאזור לפני כ-45,000 שנה, ועד אדם המודרני (כלומר אנחנו) שבא מאפריקה בכמה גלים, הראשון כנראה לפני כ-180,000 שנה."

 

במסגרת המחקר אספו החוקרים את כל הנתונים הקיימים בספרות אודות עצמות בעלי חיים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים מתוארכים באזור דרום הלבנט, מרביתם בישראל. החפירות, שבוצעו משנת 1932 ועד היום, סיפקו רצף ייחודי ברמה עולמית של ממצאים ממיני אדם שונים, על פני תקופה של 1.5 מיליון שנה. חלק מהאתרים כללו מספר שכבות מתקופות שונות, לעתים בפער של אלפי שנים בין שכבה לשכבה, ובסך הכול נכללו במחקר 133 שכבות מ-58 אתרים פרהיסטוריים, בהן זוהו אלפי שרידי עצמות של 83 מיני בעלי חיים. לאחר מכן חישבו החוקרים את הגודל הממוצע של בעלי החיים שעצמותיהם נמצאו בכל שכבה בכל אתר.

 

פרופ' מאירי מציין כי "בניגוד למחקרים אחרים, שהתבוננו בגודל בעלי החיים על פני טווחי זמן קצרים הרבה יותר, מחקר זה עקב אחר שינויים ברזולוציה גבוהה לאורך זמן רב. התוצאות היו מאירות עיניים: נצפתה ירידה מתמשכת ומשמעותית מאוד בגודל בעלי החיים שניצודו לאורך 1.5 מיליון שנה. כך לדוגמה, שליש מהעצמות שהותיר אחריו ההומו ארקטוס באתרים מוקדמים מאד, מלפני  כמיליון שנים, השתייכו לפילים ששקלו עד 13 טון – יותר מכפול מהפיל האפריקאי של ימינו – וסיפקו לאדם כ-90% ממזונו. המשקל הממוצע של בעלי החיים שצד האדם באותה עת היה שלושה טון. למעשה, עד לפני כחצי מיליון שנה נמצאו עצמות פילים כמעט בכל האתרים.

 

החל מ-400,000 שנה לפני זמננו, תקופה בה חיו כאן אבותיהם הקדומים של הניאנדרטלים וההומו ספיינס, היוו איילים את רוב בעלי החיים הניצודים, אך לצד שרידיהם נחשפו גם עצמות של בעלי חיים גדולים שמשקלם קרוב לטון, כמו בקר בר וסוסים. ולבסוף, באתרים של האדם המודרני, החל מ-50,000 שנה לפני זמננו, מהוות עצמות הצבאים – בעל חיים שמשקלו כ-30-20 ק"ג בלבד, כ-70% מהממצאים. שאר הממצאים באתרים מאוחרים אלה מורכבים מעצמות יחמורים (כ-20%) ולצידן שרידים של בעלי חיים קטנים יותר כמו ארנבות וצבים."

 

לשינויי האקלים הייתה השפעה מזערית

ג'ייקוב דמביצר: "השאלה הבאה ששאלנו היא מה גרם להיעלמותם של בעלי החיים הגדולים. תיאוריה נפוצה טוענת שהכחדת בעלי חיים נגרמה בעיקר על ידי שינויי אקלים, וכדי לבחון זאת אספנו נתוני אקלים שכיסו את התקופה כולה. חלקם קבעו את הטמפרטורה בתקופות שונות על פי רמתו של האיזוטופ חמצן 18. אחרים בחנו ערכי פחמן 13 שנלקחו ממערת שורק המקומית, המעידים על כמות המשקעים וסוגי הצמחייה – כלומר על הסביבה בה חיו בני האדם בכל תקופה. בדרך זו כיסינו מחזורי תקופות קרח ותקופות בין-קרחוניות רבות. מגוון ניתוחים סטטיסטיים שהשוו בין גודל בעלי החיים לבין האקלים, המשקעים והסביבה בכל תקופה, העלה שלאקלים ולשינויי האקלים הייתה השפעה מזערית, אם בכלל, על היכחדות בעלי החיים.

 

לדברי ד"ר בן-דור, "הממצאים מאפשרים לנו להעלות השערה מרתקת על התפתחות המין האנושי: בני האדם העדיפו תמיד לצוד את החיות הגדולות ביותר בסביבתם, עד שנכחדו או שמספרן ירד לרמה שאילצה את בני האדם לעבור לבעלי החיים הבאים בתור בגודלם. כתוצאה מכך, כל מין אנושי חדש שהופיע באזורנו נאלץ לצוד מיני בעלי חיים קטנים יותר מקודמו, כדי להשיג את אותה כמות מזון. לשם כך נדרש כל מין אנושי לפתח טכנולוגיות חדשניות ויעילות יותר. כך לדוגמה, ההומו ארקטוס הסתפק בחניתות כדי לתקוף פילים מטווח קצר , ואילו האדם המודרני פיתח חץ וקשת כדי לפגוע מרחוק בצבאים הזריזים שברחו מפניו."

 

פגיעה סביבתית משחר האנושות

מסכם פרופ' ברקאי: "אנו סבורים שהמודל שלנו רלוונטי לתרבות האנושית בכל מקום בעולם, וטוענים לראשונה שהירידה בגודל בעלי החיים היא היא הגורם המניע מאחורי השתכללות הטכנולוגיה האנושית. בסופו של דבר, יתכן שלפני כ-10,000 שנה באזורנו, בעלי החיים היו קטנים או נדירים מכדי לספק לאדם את מזונו, וייתכן שהדבר קשור להופעת החקלאות. בנוסף איששנו את ההשערה שהאדם הוא שגרם להיכחדות בעלי החיים הגדולים, ובמובן זה הוא שוב ושוב 'כרת את הענף שעליו הוא ישב'. ניתן להסיק, אם כן, שמאז ראשית ימי האדם אנו מחריבים את סביבתנו. עם זאת, מסתבר שהמין האנושי בתחכומו מוצא פתרונות לבעיות שהוא עצמו יצר - מחץ וקשת שאפשרו ציד מרחוק ועד למהפכה החקלאית, בעוד הסביבה תמיד משלמת את המחיר."

 

 

 

 

מחקר

19.12.2021
מה חושב הציבור הערבי בישראל על הממשלה החדשה?

מחקר עמדות מקיף חושף את דעותיהם של בני ובנות המגזר הערבי

 

  • רוח

סקר מקיף על עמדות פוליטיות בציבור הערבי, שנערך על ידי תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, הפועלת במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, חושף כי הציון הכללי שהציבור הערבי מעניק לממשלה הוא 'בינוני מינוס'. עוד עולה מהסקר כי רמת האמון של האזרחים הערבים ביחס ליישום תכנית הממשלה למאבק בפשיעה ביישובים הערביים נמוכה מאוד (2.13 בסולם של 1 עד 5), וכי מרבית הציבור הערבי סבור שעל רע"מ לבקש תפקיד של שר בממשלה.

 

רגשות מעורבים

"המחקר החדש ממחיש את התהפוכות שמתחוללות בחברה הערבית שמצד אחד רוצה להגביר את ההשתלבות בחברה הישראלית ולהיות שחקן משמעותי בקואליציה ובממשלה, ומן הצד השני מביעה חוסר אמון בממשלה וביכולתה לשנות את המציאות ולדאוג לרווחתם של האזרחים הערבים", אומר ד"ר אריק רודניצקי מתוכנית קונרד.

 

"תוכניות ממשלתיות לפיתוח החברה הערבית הן צעד חיובי, אך המבחן הוא בביצוע. הממשלה צריכה לאמץ רטוריקה חיובית ומכילה כלפי האזרחים הערבים, במיוחד שהרושם השלילי והקשה של אירועי חודש מאי ממשיך ללוות רבים בחברה הערבית, יותר ממה שרבים בחברה הישראלית נוטים לחשוב. ככל שהקואליציה תאריך ימים, והנציגים הערבים בתוכה ימלאו תפקיד משמעותי, כך יגבר הסיכוי שאחוז ההצבעה במגזר הערבי יעלה בבחירות הבאות, במיוחד על רקע השפל ההיסטורי שנרשם בבחירות האחרונות, 44.6%", הוא מסכם.

 

הממצאים העיקריים: הסכמי אברהם לא יקדמו בעתיד הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים

  • רוב הנסקרים (56.2%) מחזיקים בדעה שעל רע"מ לבקש תפקיד מיניסטריאלי בממשלה (שר או סגן שר) ולא להסתפק בהצטרפות לקואליציה.
  • הציון הכללי שהציבור הערבי מעניק לממשלה הוא "בינוני מינוס" (2.37 בסולם של 1 עד 5)
  • רמת האמון של האזרחים הערבים ביחס ליישום תוכנית הממשלה למאבק בפשיעה ביישובים הערביים נמוכה מאוד (2.13 בסולם של 1 עד 5), וכך גם ביחס ליישום תוכנית החומש החדשה (לשנים 2022–2026) לפיתוח כלכלי של החברה הערבית (2.29 בסולם של 1 עד 5)
  • בעקבות האירועים האלימים בחודש מאי, 51.8% מהנסקרים סבורים כי היחסים בין הערבים ליהודים במדינה נפגעו מאוד
  • בחלוף שנה לחתימת "הסכמי אברהם" הציבור הערבי חצוי בעמדתו ביחס לשאלה אם ההסכמים יתרמו ליציבות הפוליטית במזרח התיכון; רוב הנסקרים (63.2%) סבורים כי ההסכמים לא יקדמו בעתיד הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים; לעומת זאת, 55.8% מהנסקרים סבורים כי הסכמי הנורמליזציה הם התפתחות חיובית מבחינת האזרחים הערבים במדינה

 

ועוד: הקואליציה לא תחזיק מעמד עד הבחירות הבאות

  • 40.5% מהנסקרים סבורים שהשתלבותה של רע"מ בממשלה תוביל לעלייה בשיעור ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות הבאות, ורק 22.7% סבורים כי שיעור הצבעתם עשוי לרדת
  • מחצית הנסקרים (51%) סבורים שהקואליציה הנוכחית לא תחזיק מעמד במשך ארבע שנים מלאות עד הבחירות הבאות. רק 29.1% סבורים כי הממשלה הנוכחית תכהן לאורך כל התקופה
  • רוב גדול של הנסקרים (71.4%) תומכים באיחוד מחודש בין הרשימה המשותפת – חד"ש, תע"ל ובל"ד לבין רע"מ. 23.7% בלבד סבורים כי איחוד כזה איננו רצוי
  • הדעות בציבור הערבי חלוקות בעניין הפתרון הריאלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 23.7% מאמינים בפתרון שתי המדינות על יסוד קווי 1967, 26.0% סבורים כי הפתרון הוא מדינה אחת, פלסטינית-יהודית, מהים עד הנהר, ואילו 37.9% סבורים כי אין פתרון באופק והמצב יישאר בעינו
  • 61.1% מהנסקרים אמרו שאילו נערכו היום הבחירות לכנסת הם היו משתתפים בהן, ו-32.9% אמרו שלא היו משתתפים. בשקלול תשובות הנסקרים, שיעור ההצבעה המשוער הוא 49%

 

ד"ר אריק רודניצקי (צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה)

 

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>