חדשות

את המחקר ערך ד"ר ין לו (Yin Lu) בהנחיית פרופ' שמואל מרקו, ראש בית הספר למדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב, יחד עם הארכיאולוג פרופ' דני נדל והגיאולוג ד"ר ניקולס וולדמן מאוניברסיטת חיפה. תוצאות המחקר התפרסמו לאחרונה בכתב העת היוקרתי Global and Planetary Change.

יורדים לעומקו של ים המלח

"קידוח העומק נעשה במטרה לתעד את השינויים הסביבתיים שחלו באזור במהלך 200 אלף השנים האחרונות", אומר פרופ' מרקו. "לאחר הקידוח, שהגיע לעומק של 460 מטרים מתחת לקרקעית ים המלח, הוצאנו צינור שקוף עמוס בחומרים שהצטברו לאורך השנים על קרקעית האגם. חומרים אלו נחקרו ביסודיות לפי השכבות הדקיקות שהצטברו בקרקעית ותוך ניתוחים גיאו-כימיים מורכבים, המשלימים זה את זה. הצלחת המחקר מדגימה את היתרונות בשיתוף פעולה אינטרדיסציפלינרי בין מדעי הטבע לארכיאולוגיה".

קטע מהקידוח: החלק העליון של התמונה שנראה כהה יותר, מעיד על אספקת סחף בכמות גדולה, הנגרמת כתוצאה מהשפעת האדם, לעומת החלק התחתון הבהיר יותר - שם האדם עוד לא פיתח חקלאות ולא ביית בעלי חיים (לפני 11,500 שנה).

שילוב בין גיאולוגיה וארכיאולוגיה

בבחינה מדוקדקת של תכולת הסחף השנתי לקרקעית ים המלח לאורך השנים, החוקרים מצאו גידול בכמות הסחף שהגיע בשיטפונות לים המלח לפני 11,500 שנה. כמות הסחף גדלה באופן דרמטי יחסית לאלפי השנים קודם לכן, ונשארה גבוהה מאוד מאז.

"הממצאים הגיאולוגיים הושוו לממצאים ארכיאולוגיים מאגן ההיקוות של ים המלח", מסביר פרופ' מרקו. "המחקר הארכיאולוגי מלמד שבזמן הזה האדם התחיל להתיישב בכפרים גדולים, תוך כדי מעבר מציד ולקט לכלכלה המבוססת על חקלאות, הלא היא המהפכה הנאוליתית, המוכרת גם בשם המהפכה החקלאית".

להבין את העבר כדי לשמור על העתיד

החוקרים מייחסים את הגידול בכמות הסחף למהפכה החקלאית, כאשר, לראשונה בתולדות האדם, כפרים גדולים נבנו ברחבי המזרח התיכון. הגידול בסחף לים המלח מהווה עדות מוחשית להשפעת הכפרים החקלאיים על הסביבה הטבעית: השינויים שהתחוללו בעקבות הפיכת שטחים טבעיים לשדות חקלאיים, כריתת עצים רבים על מנת להשתמש בהם כחומר גלם לבניין, ושריפת יערות על מנת להפוך אותם למרחבי עשב המאפשרים מרעה של בעלי חיים מבויתים כגון צאן, בקר וחזירים.

"כל השינויים האלה גרמו לפני השטח להיות פגיעים יותר לסחיפה. הגשמים הובילו יותר סחף מדרונות לאגן ים המלח מאשר בתקופה שלפני המעבר ליישובי קבע ולחקלאות. המעבר לחקלאות התרחש בתקופה בינקרחונית, לאחר תקופת הקרח האחרונה שהתקיימה מלפני כ-110 אלף שנה עד לפני כ-20 אלף שנה. הקידוח העמוק בים המלח מאפשר השוואה עם התקופה הבינקרחונית שקדמה לתקופת הקרח האחרונה. ניכר שבתקופה הבינקרחונית הקודמת, מלפני כ-130 אלף עד כ-110 אלף שנה לפני זמננו, כמות הסחף שהצטברה בקרקעית האגם הייתה קטנה בהרבה יחסית לתקופה שבה האדם פיתח חקלאות וביית בעלי חיים, ולכן אנו מייחסים את העלייה הגדולה בסחף לשינוי המהותי בדגמי היישוב של האדם – ולא רק לשינוי האקלימי".

לדברי פרופ' מרקו, חקר השפעת האדם על סביבתו בעבר קריטי להבנת ההשפעה שלנו על הסביבה בהווה. "המחקרים הללו קריטיים להבנת התרומה האנושית להתחממות כדור הארץ ולצעדים שעל האנושות לנקוט על מנת להבטיח שהדורות הבאים יוכלו לחיות כאן. לכן אנחנו ממשיכים את המחקר שלנו, בין היתר על ידי שיחזור מערכות מזג האוויר והשינויים שחלו בהן עם מעבר כדור הארץ בין תקופות קרח לתקופות בינקרחוניות".

את המחקר ערכה המאסטרנטית אברה ספסיאריץ, בהנחייתם של ד"ר יובל גדות וד"ר לידר ספיר-חן מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. החפירה בגן הלאומי עיר דוד נוהלה על ידי המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, בשיתוף רשות העתיקות. תוצאות המחקר התפרסמו בשבוע שעבר בכתב העת של המכון לארכיאולוגיה 'Tel Aviv'.

זבל של אחד הוא אוצר של האחר

"במשך שלוש שנים חפרנו במטמנת האשפה של ירושלים מימי הבית השני שרידי עצמות של בעלי חיים שהושלכו", מסבירה ד"ר ספיר-חן. "עצמות בעלי החיים הם שאריות המזון של הירושלמים הקדומים, והן מאפשרות לנו ללמוד על אורחות החיים שלהם. כך למדנו שמי שזרק את האשפה במטמנה הזאת היו התושבים הפשוטים, לא האליטה של העיר.  מטבעם של שרידים ארכיאולוגיים כמו מטבעות וארכיטקטורה, אנחנו בדרך כלל יודעים מעט מאוד על חיי היומיום של רוב האנשים שחיו בעבר. במובן הזה, עצמות בעלי חיים מהוות צוהר חברתי ותרבותי נדיר".

מניתוח מדוקדק של העצמות עולה שתושבי ירושלים במאה ה-1 לספירה ניזונו בעיקר מצאן – כלומר כבשים ועיזים – מעט מאוד מפרות ותרנגולות, ושמרו על כשרות בהימנעות מבשר חזיר. החוקרים אף ניתחו את הגיל שבו בעלי החיים נצרכו כמזון.

"הראנו שתושבי ירושלים שלא נמנו עם אליטות העיר אכלו בעלי חיים מבוגרים יותר", אומרת ד"ר ספיר-חן. "זה לא הבשר הרך והאיכותי, וגם לא הנתחים האיכותיים של הבשר, שאנחנו מוצאים במטמנות אחרות מאותה תקופה, אלו שנמצאות קרוב יותר לבית המקדש. בנוסף, גילינו שגידול יונים ואכילתן נעשה רק בהקשר פולחני, כמו במטמנה הקרובה להר הבית. באשפה העירונית, שנאספה ממשקי בית רגילים, אין בכלל עצמות יונים – וגם לא עצמות חזירים".

לדברי ד"ר יובל גדות, גם האשפה שלנו אומרת עלינו הרבה. "גם אם היינו מחטטים באופן מקצועי באשפה שאנו מייצרים היום, היינו יכולים ללמוד המון על מידת הפתיחות התרבותית וקשרי המסחר (ייבוא מול ייצור עצמי), על הדרך בה תפיסות עולם מעצבות את המזון שלנו (כשר/לא כשר, צמחונות, טבעונות) ואפילו על ההבדל בין חברה בזבזנית לחברה ממחזרת".