"שמחת החיים שלך והאור שהקרנת לעולם יהיו איתנו לעד"

אוניברסיטת תל אביב התייחדה היום עם חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, בעצרת שהתקיימה בקמפוס בנוכחות קהל רב של סטודנטיות וסטודנטים, נשות ואנשי סגל מנהלי ואקדמי, משפחות שכולות ואורחים נוספים.

את הטקס פתח פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב בדברים מלב אל לב המשפחות השכולות. "גם אם לעיתים זה נשמע קלישאה, זוהי אמיתה נוראה: הנופלים הם באמת הטובים ביותר מבני הארץ הזאת. אלמלא נפלו יקיריכם, ודאי היו תופסים עמדות מפתח בתחומי החיים השונים, הציבוריים החברתיים, הרוחניים או העסקיים. כמה חבל שלא כך קרה. כמה חבל.... האוניברסיטה דומה במובנים רבים לזו שהיתה כאשר יקיריכם למדו כאן. לא זהה, אך דומה. אז והיום לומדים כאן ספרות והיסטוריה, כלכלה ופסיכולוגיה, משפטים וניהול, פיזיקה וכימיה, הנדסת חשמל והנדסה מכנית, קולנוע ותיאטרון, רפואה ומדעי החיים, ועוד ועוד. בזכות יקיריכם אנחנו יכולים, ועבורם אנחנו מחויבים, להמשיך להצעיד את האוניברסיטה לקדמת המחקר וההוראה, ולתרום את חלקנו לשגשוג המדינה בכל התחומים".

^{פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב}

"לדור הצעיר של ימינו יש שאיפות להצליח ולהיות 'חדי-קרן', ויש בכך צדדים חיוביים, אך אני מבקשת שבכל פעם תזכרו את הערכים הבסיסיים של אהבת האדם, החמלה, האיכפתיות כלפי  החלשים, שתדעו גם כיצד לתת ממשאביכם ומיכולותיהם לאחרים"

בין נושאות ונושאי הדברים הייתה דניאל זילבר, יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, וטל מורד, אחותו של תומר מורד ז"ל, סטודנט שנה ד' להנדסת מכונות, שנרצח ביחד עם חברו איתם מגיני ז"ל, סטודנט שנה ג' למדעי המוח בשילוב פסיכולוגיה ומדעי המחשב, בפיגוע טרור בבר האילקה שברחוב דיזנגוף בתל אביב ב-7.4.22.

"תומר היה מחובר למסורת ולהיסטוריה הפרטית של המשפחה בפרט וכמובן - של המדינה. הוא הכיר את כל המבצעים, המלחמות, הגיבורים, וגם את הנופלים. דעותיו היו מוצקות ואיכשהו – תומר תמיד צודק. תומר היה כל חייו מאוד מתוכנן, מכוון מטרה ומשיג את היעדים שהציב לעצמו, והם היו רבים. תמיד התייחס ברצינות לכל מה שעשה, וזכה להצלחה במעשי ידיו. אחרי לימודיו התיכוניים התגייס תומר לצה"ל, שירת בחטיבת הנח"ל כחייל ובהמשך כקצין בגדוד 931. הוא בלט כמפקד אהוב ששימש דוגמה לחייליו בכל תחום. דאג להם, נהג לבקר בבתי משפחותיהם והקפיד לוודא שאין להם כל מחסור - גם בבית וגם בבסיס. חייליו העריכו את מסירותו ואת מקצועיותו, והלכו אחריו ללא פקפוק".

"בסיום השירות הצבאי נסע עם בת זוגו אריאל לטיול הגדול בדרום אמריקה למשך שבעה חודשים. מיד כשחזר עבר בהצלחה את הבחינה הפסיכומטרית והחל בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב. זו נשמעת כבר קלישאה, אבל זו האמת - גם בלימודיו תומר הצליח, השקיע, למד למבחנים, קיבל ציונים טובים והתקבל לעבודה בחברה טובה שם היה אמור להתחיל לעבוד מיד אחרי פסח בשנה שעברה. הוא היה בן 27 בהירצחו. תומר שלנו, שמחת החיים שלך והאור שהקרנת לעולם יהיו איתנו לעד. נמשיך ללכת בדרכך ולשמור את רוחך חיה בנו לעד".

^{טל, אחותו של תומר מורד ז"ל}

אביו של איתם, אייל מגיני, סיפר על הצלחותיו של בנו בלימודים עוד בהיותו ילד, ועל ההישגים שקצר בכל תחום לימודים ובכל מוסד בו למד. "כשהיה בכתה י"ב עבר איתם את המיונים למסלול שרות בצוללות, שרות עליו לא נתן להרחיב את הדיבור. כשהשתחרר מהצבא יצא לאזרחות בטיול של שלושה וחצי חדשים בדרום אמריקה ובשובו לארץ, התלמיד 'השובב' לא הפתיע את בני המשפחה, עם ציון גבוה מאוד בפסיכומטרי, והתקבל ללימודי תאר ראשון באוניברסיטת תל אביב בתכנית דו-חוגית במדעי המחשב ובפסיכולוגיה עם הדגש במדעי המוח. הישגיו בלמודים היו גבוהים, ולקראת סיומם התקבל לעבודה בחברת WIX. עתידו המקצועי נראה כמשתרע אל האופק ומעבר לו. גולת הכותרת של חייו הייתה קשר זוגי נדיר שנרקם עם בחירת ליבו, אילה. אחרי 4 שנות זוגיות מפלאה ומאשרת הבשיל הקשר לכדי הצעת נישואין מיחדת עליה עמל איתם באהבה, כישרון, ומעוף מעוררי פליאה".

"לאחר הרצחו של איתם, שבועות ספורים לפני תם לימודיו, החליטה אוניברסיטת תל אביב להעניק לו תואר בוגר אוניברסיטה (B.Sc.) על בסיס הישגיו האקדמיים במהלך שנות הלימודים. הוא  היה בן 27 בהירצחו. תרמנו את קרניות עיניו, שהושתלו בחולים והצילו את ראייתם. אישיותו המיוחדת, הממגנטת בעצמה בלתי מסברת, של איתם, יכולתו להקסים באחת את כל הפוגש בו, בטבעיות וללא מאמץ - כל אלו זכו לאחר לכתו לאין ספר אישורים והוכחות, כאשר חברים ומכרים מתקופות חייו השונות - הפליאו לציין, בלי היכרות או קשר מוקדמים ביניהם ולפעמים באותן מילים ממש, את אותן תכונות ואותו קסם פלאי שלו, עדות נאמנה ואותנטית לדברי אמת".

^{אייל, אביו של איתם מגיני ז"ל}

אחרונה סיפרה מירי קדמיאל, יו"ר יד לבנים, סניף תל אביב, על החיים לצד אובדן בן. "בחמש השנים האחרונות של חייו הקצרים, עד למותו בגיל 28 בשנת 2010, הספיק בני גיא לשרת בטייסת כטייס, להשתתף כלוחם צוות אוויר בפעילויות מבצעיות רבות ומגוונות, ובכלל זה בעשרות גיחות בשטח אוייב במלחמת לבנון השנייה, ולהדריך בקורס טייס. הוא החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב לימודי תואר שני במינהל עסקים, אך לא זכה לסיים. גיא נפל במאבק שבו נידון היה להיכשל. המאבק במחלת הסרטן חשׂוכת המרפא בה חלה בהיותו חייל בצבא הקבע. ועם זאת, ניתן ללמוד מן המאבק של גיא במחלה - גבורה מהי".

"אם אני שואלת את עצמי מה יכולה אמא כמוני לבקש מהילד שלה, אז אני יכולה לומר שאת כל מה שרציתי, קיבלתי, והרבה הרבה יותר. גיא היה טוב לב, חכם, מוכשר, יפה, מקסים וחברותי. היו בו כל התכונות הטובות, וגם דרך ארץ, ואהבת הבריות. גיא דבק תמיד באמת, היה ישר ואמין, איכפתי, קשוב לאחרים, מוכן לעזור ולתרום תמיד, מסור ונאמן - לבני משפחתו, לחבריו, לחייליו. צנוע, לא יהיר ומתאים את עצמו בכל מצב. ליבי יוצא אליו, הגעגוע עצום, העצב אין לו סוף, וכשאומרים שאין מילים - אז זו התחושה הזאת, המילים כל כך דלות, אוצר המילים כל כך עלוב, שאין, אין מה לומר. כל מה שאומר ואעשה, כל כמה שאתאמץ, לא אוכל להחזיר אותו לחיים, החידלון הזה הוא נשמת אפי, עם זה אני מתעוררת ועם זה אני הולכת לישון. אני זכיתי להיות האמא של גיא, במשך עשרים ושמונה שנים, שהן מעט מדי".

"אנו נמצאים היום בתקופה מורכבת ומאתגרת עד מאוד, המביאה עימה גם דאגה וחשש. לכל אחד מאיתנו הזכות היקרה לעשות ככל יכולתו ולפי צו מצפונו למען עתיד טוב יותר, של כלל אזרחי ישראל והדורות הבאים, למען חברה טובה, הגונה וסולידרית. לדור הצעיר של ימינו יש שאיפות להצליח ולהיות 'חדי-קרן', ויש בכך צדדים חיוביים, אך אני מבקשת שבכל פעם תזכרו את הערכים הבסיסיים של אהבת האדם, החמלה, האיכפתיות כלפי  החלשים, שתדעו גם כיצד לתת ממשאביכם ומיכולותיהם לאחרים, וכפי שכתב גיא על דלתות חדרי חניכיו בקורס הטייס - ראשית:"להיות בן אדם - ענווה, צניעות, דרך ארץ, כבוד".