במשפטו המפורסם נגזר על סוקרטס גזר דין מוות בגין כפירה באלים שבהם מאמינה המדינה, ואמונה במעשים דימוניים חדשים. ב'אפולוגיה' שלו (בנוסח אפלטון), סוקרטס מכחיש את הטענות בדבר היותו כופר באלים, ומציב דווקא את נאמנותו לאלים ביסוד עמדתו הפילוסופית, ואת הציות להם כמחייב יותר מהציות לחוקי המדינה. סוקרטס מתייחס לשני סוגים של אלים: האחד הוא ה'אורקל' המסורתי מדלפי, השני הוא 'דימון', יצור כלאיים בין אל ובין בן תמותה, המזוהה עם דמותו המקורית של סוקרטס. יחסו של סוקרטס לאלים מלמד על עמדתו הפילוסופית בהיבטים שונים - הכרה, אתיקה, דת. בחינת עמדתו הדתית המיוחדת של סוקרטס, אשר כונתה על ידי קירקגור ואחרים "אירונית", תגלה את העיקרים החוזרים של הפילוסופיה הסוקרטית, הנגועה לכל אורכה בפרדוקס ידיעת אי-הידיעה, פרדוקס המופיע בתחומי ההכרה השונים, והמתגלם באורח החיים הסוקרטי.
במהלך השיעור נלמד את דמותו של סוקרטס תוך קריאה ב'אפולוגיה של סוקרטס', ב'פידון' וב'המשתה' מאת אפלטון. לאחר מכן נעיין בשלוש פרשנויות שונות מן המאה ה-19 לדמותו של סוקרטס: של הגל, אשר ראה בסוקרטס את "מייסד המוסר" בפילוסופיה; של ניטשה, שהציג את סוקרטס כראשית ניוונה של תרבות המערב; ושל קירקגור, שראה באירוניה הסוקרטית מופת לעמדה פילוסופית קיומית.

רשימת קריאה :

- כתבי אפלטון: אפולוגיה של סוקרטס, פידון, המשתה.
- הגל: הרצאות על תולדות הפילוסופיה, הפרק על סוקרטס.
- ניטשה: שקיעת האלילים, "בעייתו של סוקרטס".
- קירקגור: קטעים מתוך מושג האירוניה בהתייחסות מתמדת לסוקרטס, סוף פסוק בלתי מדעי, חיל ורעדה.