בקריאתם של שירי חול עבריים מספרד מתבלטים שני מוקדים רעיוניים מנוגדים וכבדי משקל: העיסוק בהנאות החיים מזה, ובמוות מזה. שירי הטבע (תיאור גן הארמון), שירי היין ושירי החשק מעודדים את האדם להתענג על העולם ולמצות עד תום את הנאות הגוף. שירי ההגות הקודרים, לעומתם, מזכירים לאדם שסופו קרב וקוראים לו להינזר מסיפוקי הגוף, להמית את התאוות ולחיות חיי דת ומוסר. באורח פרדוקסאלי לכאורה, לשני המוקדים הרעיוניים הניגודיים הללו, יש מקור משותף: רעיון החלופיות של האדם בעולם. בשיעור נקרא בטקסטים נבחרים משירת החול של ספרד ונעמוד על ביטוייהם של שני הקטבים הרעיוניים הנזכרים ועל אופן התפצלותם ממקורם האחד. בתוך כך גם נתוודע אל סוגי-שיר שונים ואל הפואטיקה המיוחדת של התקופה.