המקדש ההודי מהווה שילוב ייחודי בין פיסול לאדריכלות, הן מבחינה טכנית ואסתטית והן מבחינה מושגית. מבנים שנחצבו בסלעי הרים ברחבי תת-היבשת, החל במאות הראשונות לפני הספירה ועד למאה התשיעית בערך, הווו מצד אחד חוליה מקשרת למבנים קדומים יותר שנבנו מחומרים מתכלים ולא שרדו, ומצד שני השאירו את חותמם על התפתחות מבנה המקדש הבנוי. ההשפעה באה לידי ביטוי, למשל, בהעברת המושגים הארכאיים הקשורים במערה הטבעית ליחידה הארכיטקטונית הקדושה ביותר של המקדש, ה garbagrha - מבנה קודש-הקודשים, ולתפיסה הסמלית של המקדש בכלל.

בקורס נעקוב אחרי התפתחות המבנים הדתיים החצובים בסלע (אלה של הבודהיזם, ההינדואיזם וז'איניזם) החל במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, ונראה את המעבר למקדש הבנוי באזורי הודו השונים, עד למאה האחת-עשרה לערך. מטרה מרכזית תהיה לעמוד על הקשר בין צורה ותוכן - בין סגנון המבנה וחומריו לבין משמעויותיו הסמליות, ולהבין את סוד יופיו ותפיסתו של המקדש כיצור כלאיים של אדריכלות לפיסול. סוגית התכניות הפיסוליות המעטרות את קירות ופתחי המקדש תתפוש חלק חשוב בדיוננו. בתוכן נראה תיאורי אלים ושדים, יצורים שמימיים, מיתוסים, סצנות של יום-יום, נגינה ורקוד וגם ארוטיקה.