ד"ר שי לביא
תקוה על ערש דווי: אותנזיה רפואית במאה התשע עשרה
ההצעה הראשונה להמתת-חסד רפואית כמדיניות ציבורית
הועלתה ב-1870. העבודה מתחקה אחר התנאים ההסטוריים שאפשרו את לידתה של
הצעה זו בעולם האנגלו-אמריקאי. אותנזיה רפואית הפכה אפשרית, כך אטען,
על רקע שינויים רדיקליים ביחס למיתה במהלכה של המאה ה-19. הביטוי המוחשי
ביותר לשינויים אלה הוא חילופי המשמרות סביב מיטת החולה, כך שאת מקומו
של הכומר על ערש הדווי תופס הרופא.
אך את המפתח לשינוי ההסטורי אין לחפש בסוציולוגיה של הפרופסיות, כי אם
בפנומנולוגיה ובאונטולוגיה של ערש הדווי. הצוהר דרכו אבקש להתחקות אחר
שינוי זה הוא המערך התודעתי/רגשי המכונן את מסגרת הטיפול בחולים סופניים.
כך אבקש לטעון כי הגיבורה האמיתית של השינוי ההסטורי היא "התקווה",
וכי המפתח להבנת ההתפתחות ההסטורית נעוץ בטרנספורמציה שעברה "התקווה
על ערש הדווי" כמו גם בפרקטיקות שהולידה. "תקווה" זו
יש להבין לא (רק) כרגש פסיכולוגי כי אם כהלך רוח אונטולוגי-פונדמנטלי
(Grundstimmungen).
במישור עקרוני יותר מבקש המחקר להבין את צמיחתה של המתת-החסד הרפואית
לא רק במושגים של אבדן קסם-העולם (בעקבות Weber), או לאור צמיחת פרקטיקות
חדשות של ביו-כח (בעקבות Foucault), אלא (ובעקבות Heidegger), דרך תמורה
עמוקה יותר בהוויה של המיתה - מיצירת אומנות ליציר טכנולוגי.
עבודה זו מבוססת על פרק מתוך ספרי:
"The Modern Art of Dying: The History
of Euthanasia in the United States" (Princeton University Press,
forthcoming).