לתיאום תור התקשרו: 
אסתמה בילדים - כל מה שעלייך לדעת - פרופ' בנימין וולוביץ
טיפול תרופתי באסתמה
ספר על אסתמה - פרופ' בנימין וולוביץ
מטרות הטיפול טיפול תרופתי בהתקפים תרופות מקבוצת האגוניסטים לביטא-2 תרופות אנטיכולינרגיות: אארוונט (איפרטרופיום-ברומיד) תרופות ממשפחת התיאופיליניםמטרות הטיפול
המטרה העיקרית של הטיפול בחולה אסתמה היא לאפשר לו לנהל אורח חיים תקין, מבלי לסבול מתסמיני המחלה (קוצר נשימה, שיעול וצפצופים) ומבלי לסבול מהתקפי אסתמה. המטרות האחרות של הטיפול הן מניעת סיבוכים היכולים להתרחש בהיעדר טיפול נאות ושמירה על תיפקוד ריאה קרוב ככל האפשר לתיפקוד התקין. יש לוודא שהטיפול התרופתי שהחולה מקבל אינו גורם לתופעות לוואי שליליות.
הטיפול בחולי אסתמה כולל:
- הימנעות מחשיפה לגורמים היכולים לעורר התקף אסתמתי.
- טיפול תרופתי הנחלק לטיפול בהתקף החריף ולטיפול למניעת התקפים.
- הדרכה ופיקוח על לקיחת הטיפול.
הטיפול באסתמה אינו מביא לריפוי מידי וסופי של המחלה.
הטיפול מונע רק את הופעת תסמיני המחלה בתקופה שבה הוא ניתן, ומונע את ההתקפים.
אצל ילדים, במרבית המקרים, המחלה חולפת מעצמה במהלך גיל הילדות, ואצל מבוגרים יש תקופות של החמרה ותקופות של הקלה.
יש להתאים את הטיפול לחולה, תוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים בו, במחלתו, במשפחתו ובסביבה שבה הוא חי.
בעשרים השנים האחרונות חל מהפך בטיפול התרופתי באסתמה.
השינוי נבע מהעמקת הידע שלנו בהבנת התהליכים המתרחשים במהלך ההתקף האסתמתי.
בעקבות זאת, הוצבו מטרות חדשות לטיפול והוכנסו לשימוש תרופות חדשות.
כיום מאפשר הטיפול התרופתי להשתלט באופן טוב יותר על ההתקף החריף (טיפול בהתקף החריף) ולמנוע באופן טוב יותר הישנותם של התקפים (טיפול מונע).
בחזרה לטיפול תרופתי באסתמה בחזרה לראשי הפרקים של הספר
טיפול תרופתי בהתקפים
- בהתקף קל, המתבטא בעיקר בצפצופים או בשיעול המופיעים לרוב בעקבות מאמץ גופני או גורם מעורר חיצוני מזדמן, אפשר להשתמש בתרופות המרחיבות את דרכי הנשימה כמו ונטולין או בריקלין בלבד. הדרך הטובה ביותר להחדירן לריאות היא ישירות דרך הפה באמצעות משאף או אינהלציה.
- בהתקף בינוני, המתבטא בנוסף לשיעול ולצפצופים גם בקושי נשימה, אפשר לקחת בנוסף לתרופות המרחיבות את דרכי הנשימה גם תרופות נוספות (כמו סטרואידים במשאפים), על-פי המלצת הרופא.
- בהתקף קשה, יש לנסות להשתמש בתרופות בהתאם לתוכנית הטיפולית שנקבעה יחד עם הרופא. במקרים שאין לחולה תוכנית טיפולית עליו לפנות מיד לרופא.
- בהתקף המופיע בעקבות מאמץ גופני, מומלץ ליטול ונטולין או בריקלין לפני המאמץ, כדי למנוע את הופעת הסימנים, או לנטלם מיד לאחר תום המאמץ הגופני כדי להשתלט על ההתקף.
הצלחת הטיפול בהתקף אסתמה חריף מושפע מהגילוי המוקדם של תסמיני ההתקף ומהטיפול הראשוני שהחולה נוטל עם הופעת התסמינים. ההתקף יחלוף מהר אם הוא יתגלה מוקדם והחולה יקבל את התרופות המתאימות בהקדם, במינון הנכון ובטכניקה הנכונה.
התרופות החשובות ביותר לטיפול בהתקף החריף הן אלו המרחיבות את דרכי הנשימה, ונקראות גם "תרופות מקלות" (מלשון הקלה).
בהתקף הנגרם בעקבות מאמץ גופני ניתן להסתפק בתרופות אלו בלבד, אך במרבית ההתקפים יש צורך ליטול תרופות נוספות.
ישנן שלוש קבוצות של תרופות:
- תרופות מקבוצת האגוניסטים לביטא-2.
- תרופות אנטיכולינרגיות.
- תרופות ממשפחת התיאופילינים.
בחזרה לטיפול תרופתי באסתמה בחזרה לראשי הפרקים של הספר
תרופות מקבוצת האגוניסטים לביטא-2
בקבוצת תרופות אלו מבדילים בין התרופות בעלות משך פעולה קצר לבין אלה בעלות משך פעולה ארוך. בישראל נמצאים בשימוש תכשירים שמשך פעולתם קצר (4-6 שעות), כמו ונטולין (סלבוטמול) במשאף רגיל או בדיסקוס,או בריקלין (טרבוטלין) משאף רגיל או טורבו. קיימים תכשירים אחרים, שמשך הפעולה שלהם ארוך (עד 12 שעות), כמו סרבנט (סלמטרול) במשאף רגיל או דיסקוס, וכן כדורי וולמקס (סלבוטמול) או בריקלין דורלס (טרבוטלין).תכשירים אחרים בשוק הם האוקסיס (פורמטרול), פוראדיל (פורמטרול גם כן) כאשר האחרון קיים גם בקפסולות.
תרופות שמשך פעולתן קצר (ונטולין, בריקלין)
אלו הן התרופות היעילות ביותר לטיפול בהתקף החריף.
תרופות אלו גורמות להרחבת דרכי הנשימה המוצרים, ובעקבות כך להקלה מידית בנשימה, בצפופים ובשיעול.
שימוש נוסף בתרופות אלו הוא למניעה של אסתמה המוחמרת עקב מאמץ.
התרופות קיימות בצורה של סירופ, כדורים, זריקות וכן משאפים המכילים תרסיס או אבקה.
התרופות הניתנות בכדורים או בסירופ דרך הפה מתחילות לפעול מאוחר יותר ויעילותן לרוב פחותה בהשוואה לאותן תרופות הניתנות בשאיפה לריאות.
עבר השתמשו בתרופות אלו גם לטיפול ממושך, אך כיום מתייחסים אליהן כאל תרופות סימפטומטיות (תרופות המטפלות בסימני המחלה) המשמשות להקלה בשיעול, בצפצופים או בקוצר נשימה.
תופעות הלוואי העיקריות של תרופות אלו הן דופק מהיר, אי שקט, ורעד בידיים.
תופעות אלו תלויות במנת התרופה הנלקחת וברגישות הנוטל אותן, והן חולפות עם הפסקת הטיפול.
במידה שהמנה גדולה יותר, גדל הסיכוי להופעת רעד, ועוצמתו גדולה יותר.
תרופות שמשך פעולתן ארוך
לאחרונה הוכנסו לשימוש תרופות מקבוצת האגוניסטים לביטא-2 שמשך פעילותן ארוך יותר (כ-12 שעות), דבר המקל את לקיחת התרופה ומשפיע טוב יותר על מצב המחלה בלילה.
קבוצת תרופות זו כוללת כדורים, כמו הוולמקס (ונטולין ארוך טווח), בריקלין דורלס (בריקלין ארוך טווח) ומשאפים, כמו הסרבנט (סלמטרול).
סרבנט הניתן בתרסיס מתחיל את פעולתו מהר יחסית ופעולותו מתמשכת כ-12 שעות.
נמצא שלסרבנט יש גם פעילות אנטי - דלקתית מסוימת. במקרים שבהם טיפול מונע בקורטיקוסטרואידים במנות קטנות אינו מביא לשליטה טובה על המחלה, יש הממליצים להוסיף לטיפול את הסרבנט במקום להעלות את מנת הקורטיקוסטרואידים, ובצורה זו להימנע מתופעות לוואי, הקשורות במתן קורטיקוסטרואידים במנות גדולות.
בחזרה לטיפול תרופתי באסתמה בחזרה לראשי הפרקים של הספר
תרופות אנטיכולינרגיות: אארוונט (איפרטרופיום-ברומיד)
תרופה זו מרחיבה את דרכי הנשימה בדרך אחרת מזו של הונטולין או הבריקלין. התרופה, שהיא נגזרת של אטרופין, מופיעה בצורה של תרסיס במשאף או כתמיסה לאינהלציה. תרופה זו משמשת בעיקר כתוספת לונטולין או לבריקלין במקרים שלא ניתן להשתלט באמצעותן על ההתקף החריף. תופעות הלוואי האפשריות של תרופות אלו פחותות בהרבה מאלו של האטרופין, אך הן יכולות לגרום לדרגה קלה של יובש ולהרגשה של טעם לא טוב בפה.
בחזרה לטיפול תרופתי באסתמה בחזרה לראשי הפרקים של הספר
תרופות ממשפחת התיאופילינים
במשפחת תרופות זו ישנן תרופות שמשך פעולותן קצר (6-8 שעות), למשל סירופ אליקסופילין, כדורי אמינופילין או גליפילין, ויש תרופות שמשך פעולתן ארוך (כ-12 שעות), למשל תיאוטרד, תיאודור, תיאוטרים. בעבר השתמשו בתיאופילינים בעלי משך הפעולה הקצר לטיפול בהתקף החריף. כיום משתמשים פחות בתרופות אלו, מאחר שלתיאופילינים (הנלקחים דרך הפה) יש השפעה פחותה מאשר לונטולין או לבריקלין הנלקחים בשאיפה, והתחלת פעולתם איטית יותר. לאחרונה נמצא שהוספת תיאופילינים לטיפול בונטולין או בבריקלין בהתקף החריף לא שיפרה את התוצאות שהתקבלו משימוש בונטולין או בבריקלין בלבד. לתיאופילין תופעות לוואי רבות. רובן תלויות במנת התרופה הנלקחת וברמת התרופה בדם (הניתנת למדידה). אם מגדילים את מנת התרופה, יכולות להופיע בחילות, הקאות, כאבי בטן, כאבי ראש, אי-שקט, דופק מהיר ועוד. הפרעות בקשב ובהתנהגות נצפו במיוחד אצל ילדים שמראש היו בעלי נטייה להפרעות בהתנהגות.