אסתמה בתינוקות עד גיל שנתיים

ספר על אסתמה - פרופ' בנימין וולוביץ

התקפים חוזרים של צפצופים בדרכי הנשימה, המלווים בשיעול ובקושי בנשימה יכולים להופיע בכל גיל. ההתקפים הראשונים מופיעים כבר בחודשים הראשונים של שנת החיים הראשונה, לרוב בחורף הראשון שעובר התינוק. שכיחותם ועוצמתם הולכת ופוחתת ברוב המקרים לקראת גיל שנה או שנתיים.

צפצופים במהלך זיהום ויראלי בדרכי הנשימה שכיח מאוד בגיל הילדות המוקדמת. מעקב אחרי קבוצה גדולה של תינוקות ממועד הלידה ועד גיל 6 שנים הראה, שלמחציתם היו במשך תקופה זו צפצופים בדרכי הנשימה במהלך זיהום ויראלי בדרכי הנשימה, פעם אחת לפחות.

דרכי הנשימה של התינוק הקטן שונים מאלו של הילד הגדול בכמה פרטים. החשוב מביניהם קשור בעובדה שהקוטר שלהם קטן יותר, ובזמן זיהום ויראלי הוא מוקטן עוד יותר. כתוצאה מבצקת של הדופן הפנימי של צינורות הנשימה הקטנים, חלקם נסתם לגמרי ובחלקם נשאר רק מעבר צר, המשמיע צפצוף בזמן מעבר האוויר דרכו. בצינורות הנשימה של התינוק יש ריבוי בלוטות המפרישות ריר הממלא את דרכי הנשימה וגורם לשיעול ולחרחורים. הסרעפת ושרירי הנשימה מפותחים פחות, ולכן קשה יותר לתינוק לנשום. תכונות אלו, וכן ריבוי הזיהומים הויראליים, שעוברים תינוקות בגיל הצעיר, הם הסיבה לריבוי התקפי קוצר הנשימה בגיל הרך.

רוב התקפי קוצר הנשימה של תינוקות קשורים בזיהומים ויראליים. הוירוס השכיח ביותר כגורם להתקפים בגיל זה הוא וירוס רספירטורי סינסיציאל (RSV). שני לו בשכיחותו הוא וירוס הפרה-אינפלואנזה (הגורם גם לסטרידור), וכן שכיח וירוס האינפלואנזה (וירוס השפעת).

התקפי קוצר נשימה מופיעים אצל תינוקות לרוב בחורף, לאחר הצטננות. תחילה מופיעה נזלת, ואחריה שיעול וקושי בנשימה. במשך כיומיים המחלה הולכת ומחמירה, היא מתייצבת בשיאה במשך כיומיים נוספים, ואז מתחיל שלב ההבראה, הנמשך עוד כמה ימים. בהמשך מופיעים עוד כמה התקפים ברווחים של חודש-חודשיים או יותר, חלקם קלים וחלקם קשים יותר, אך הם הולכים ופוחתים: תכיפותם יורדת ועוצמתם נחלשת, והם ונעלמים לרוב לקראת גיל שנתיים.

בעבודות מחקר, שהתפרסמו בשנים האחרונות, נמצא קשר ברור בין קוטר קטן של דרכי הנשימה אצל תינוקות אלו לבין הופעת הצפצופים מצא שלתינוקות המצפצפים במהלך זיהום ויראלי יש דרכי נשימה צרים יותר מאשר לאלו שאינם מצפצפים. נמצא שבגיל 6 שנים צינורות הנשימה אצל אותם ילדים שצפצפו בהיותם תינוקות עדיין היו צרים יותר בהשוואה לבני גילם, אך בגלל קוטרם שגדל בינתיים הם לא גרמו יותר לצפצופים במהלך זיהום ויראלי.

הטיפול בהתקפי קוצר נשימה אצל תינוקות עד גיל 6 חודשים הוא ברוב המקרים טיפול תומך בלבד. בבית אפשר לנסות להפעיל מכשיר אדים בחדר שבו נמצא התינוק המצפצף. בבית אין להכניס את התינוק ל"אוהל-אדים", מאחר שהחמצן המצוי באוויר החדר מועט מדי לשם כך (בסביבות 20%). בבית-החולים אפשר להכניס את התינוק ל"אוהל-אדים" שלתוכו מוכנס חמצן (100%), העובר דרך מים ונהיה רווי באדי מים. לתינוקות בגיל יותר מ-6 חודשים כדאי לנסות לתת תרופות המרחיבות את דרכי הנשימה (ונטולין או בריקלין) באינהלציה, מאחר שנמצא שמצבם של חלק גדול מהתינוקות משתפר בעקבות השימוש בתרופות אלה. לתינוקות, שנסיונות חוזרים של מתן מרחיבי סימפונות באינהלציה לא שיפרו את מצבם, אין טעם להמשיך לתת טיפול כזה. הבעיה העיקרית אצל תינוקות אלו, בנוסף לקוטר הקטן של צינורות הנשימה, היא נפיחות של דופן צינורות הנשימה הצרים והפרשה מוגברת של ריר לתוכם. לתינוקות אפשר לתת תרופות המכילות סטרואידים (בשאיפה באמצעות "ספייסר" או באמצעות תמיסה מיוחדת לאינהלציה).

בחזרה לראשי הפרקים של הספר