זאב רב נוף 1926-1979


חלוץ של תרבות. מהאבות המייסדים של תרבות הקולנוע בארץ ישראל. לא ניתן לתאר את לידתו וראשיתו של הקולנוע הישראלי ללא תרומתו והשראתו של זאב רב נוף. דור שלם התחנך ולמד תרבות באמצעותו והודות לו

זאב רב נוף נולד בביאליסטוק, פולין, ולמד בגימנסיה העברית "תרבות" בעירו. בזמן מלחמת העולם השנייה נדד לברית המועצות וחזר לפולין אחרי המלחמה. הוא סיים לימודיו בבית הספר לאומנות הקולנוע בלודז', ביים כמה סרטים בפולין ועלה ארצה ב-1950. בארץ, יזם רב נוף הקמת חולית סרטים ליד הגדנ"ע ופיקד עליה בשנים 1951-1953. עם שיחרורו התקבל לעבודה ב"דבר" כמבקר קולנוע וכתב לדברי אמנות. רב נוף תמך וטיפח את הקולנוע העברי בצעדיו הראשונים. הוא חשף והביא לידיעת הציבור את היוצרים הראשונים ועבודותיהם וסלל את דרכם לליבות הקוראים.

רב נוף הפיק וביים למעלה מ-40 סרטים תיעודיים וקנה את עולמו כמבקר קולנוע בר סמכא. הוא ייצג את המדינה בכנסים ובפסטיבלים בינלאומיים ואף ישב בחבר השופטים. עניינו המעמיק בתרבות ככלל ובהיסטוריה ובפילוסופיה בפרט, נתן בידיו את הכלים להעניק לקוראיו מושג וידע על מימדי היצירה הקולנועית בהתהוותה. נסיונו האישי כקולנוען העצים את הערכתו לעמיתיו.  הוא נמנה על מקימי תא מבקרי הקולנוע בעיתונות ונבחר לכהן כיושב ראש מספר פעמים.

מבחר יצירתו מובא בספר, מסך גדול, שערך אורי קליין ובו התייחסות ביקורתית למיטב היוצרים של תקופתו מצ'פלין והיצ'קוק ועד וודי אלן ומרטין סקורסיזי. בדברי המבוא מעלה אורי קליין על נס את אהבתו המיוחדת של זאב רב נוף לקולנוע, אהבה שעברה כחוט השני בכתיבתו:

"אהבתו ונאמנותו לקולנוע התבטאו בכך שהוא ידע להצדיע הן לסרטים הנודעים ביותר וליוצרים החשובים ביותר והן לסרטים וליוצרים הנודעים פחות (...) זאב רב נוף אהב קולנוע שהיה בו תוכן ונפח ותנופה, קולנוע שהיה רציני בהתייחסותו לעצמו, לאדם שבו וליוצר שעמד מאחוריו. הוא אהב קולנוע מתפרץ, שופע, חובק אדם ועולם. לא הייתה דוגמה שהנחתה אותו, ולא תיאוריה מסוימת שהצרה את צעדיו. הוא האמין בקולנוע של במאים, אך הסרט קדם לאיש שיצר אותו, ולכן אהבתו לבמאי זה או אחר לא סינוורה את עיניו לליקויים שהיו בסרטים מסוימים שלו.

"לגביו כל סרט היה הרפתקה שהחלה מחדש, הרפתקה שהיו לה גיבורים חדשים ויעדים שנועדו להשגה- והוא ידע כיצד להביע את הפליאה וההערכה בפני אותו רגע שבו כל הדימויים, והתמונות והדמויות שלפני המצלמה ומאחוריה התמזגו לכלל יצירת אומנות בוהקת אחת. הוא חיפש איכות, אנושיות, רצינות. הוא מצא אותן בקולנוע ואנו מוצאים אותן בכתביו".

כולנו אסירי תודה לרחל, אלמנתו, העושה לשימור והנצחת מקומו הראוי בין מניחי היסודות לתרבות הקולנוע הישראלי.