רקע היסטורי \ העיר העתיקה \ השכונות מחוץ לחומות \ הפרדסים

1799 נפוליאון כובש את יפו, הורס את חומתה ומחריב כמעט את כל העיר.
1799-1800 הוטל על העיר מצור שארך תשעה חודשים, מאבק שבו מנצח אחמד אל ג'אזר, על העיר מגן אבו-מרק שחוזר לשלוט ביפו למשך תקופה קצרה, לאחר מותו של אל ג'אזר ב-1804.
1804 יפו נכבשת ע"י סולימאן פחה בעזרתו של מוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך הוא מונה למושל יפו. במשך 15 שנות שלטונו העיר פותחה, שוקמה, נבנתה והורחבה.
1831 יפו נכבשת ע"י אברהים פחה המצרי ללא קרב. פיתוח העיר לא נפגע, יפו משמשת כמרכז לחילותיו, מקום ריכוז המיסים ונמל הקשר עם מצרים.
1840 השלטון חזר לממשל העות'מאני.
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19 בוטל מעמדה של יפו כעיר מבצר בשל שיפור במצב הבטחוני, ובתוואי החומה ההרוסה והחפיר הוקמו בתים רבים וחנויות.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלה יפו להתהוות כמרכז כלכלי, תרבותי, חברתי ופוליטי בארץ ישראל כולה.
1914 תורכיה ממנה מושל חדש ליפו בשם חסן בק, אשר ממשיך את פיתוח העיר.
1916 שוקרי בק מחליף את שלטונו של חסן בק, ואחריו אדי בק עולה לשלטון עד הכיבוש הבריטי.
1917 יצאה גזרת גירוש על כל תושבי יפו בפקודת השלטון התורכי.
נובמבר 1917 יפו נכבשת ע"י הבריטים ללא התנגדות. כעבור ימים אחדים החלו לחזור התושבים הגולים לבתיהם.
1921 תחילת המאורעות בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית ביפו.
1936 פרץ המרד הערבי ובעקבותיו מבצע "עוגן" שחולל הרס בתחומי העיר העתיקה.
1947 יפו אמורה לקבל מעמד כמובלעת פלסטינית עצמאית בתוך מדינת ישראל, אך ארגוני האצ"ל והלח"י החלו בפעולותיהם.
1948 יפו נכבשת ע"י הכוחות הישראלים
1949 הוחלט בישיבת ממשלה על איחוד יפו עם תל אביב לעיר אחת.
1959-1960 יפו העתיקה מוכרזת כשכונת עוני ותושביה מפונים לשיכונים חדשים.
1961 מקימים את החברה לפיתוח יפו העתיקה, ובמקביל הוכנה תב"ע 606 התקפה עד ימינו שהגדירה את יפו כשמורה ארכיטקטונית.

מקורות:
אפרת אלישע, ערים ועיור בישראל, תל אביב: אחיאסף, 1976.
טולוקובסקי שמואל, תולדות יפו, תל אביב: דביר, 1926.
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1917-1799, ירושלים: אריאל, 2003.
תב"ע חדשה ליפו מתוך אתר הבית של החברה לפיתוח יפו העתיקה. www.oldjaffa.co.il
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  

יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם. הבסיס הגיאולוגי של יפו הינו קצה של רכס גיאולוגי תת קרקעי הבולט אל תוך הים ויוצר מפרצון טבעי ושוניות סלע מגודדות. אלמנט פיסי זה משך בעבר הקדום התיישבות ונתן מקום אחיזה לאדם בחוף הים. ועל כן, התפתחה על הגבעה שמול המפרץ העיר יפו בבינוי צפוף ומלוכד ועל שטח לא גדול.

גבעת יפו ונמלה היוו מרכז עירוני חשוב בארץ ישראל במשך תקופות רבות ושימשו אף כשער כניסה ראשי לארץ. יחד עם זאת, הייתה קשורה אל פנים הארץ בדרך שהובילה לירושלים. יפו כמעט שלא התפרסה לעבר שטחי ההדרים שתחמו את גבולה מדרום וממזרח. בעוד שמצפון וצפון מזרח השתרעו חולות אשר בזמנו לא משכו אליהם כל פיתוח. המיקום הגיאוגרפי של יפו מקנה לה חשיבות אסטרטגית מיוחדת הן מבחינה מסחרית והן מבחינה צבאית. מבצר אשר כל החיילות, ההולכים צפונה או דרומה דרך מישור הים, או העולים ממנו אל ההרים, לא ראו אפשרות להשאירו בלתי כבוש.

בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה-19 יפו הייתה עדיין עיר קטנה מוקפת חומה, מגדלים וחפיר, ובתוכה מבצר קטן. הבניה בצמוד לחומה נאסרה כל עוד נשמר תוארה של יפו כעיר מבצר. בסוף שנות ה-60 החליטו לפתוח שער נוסף בחומה המזרחית, אך עקב השיפור שחל במצב הביטחוני של העיר הפך השער עד מהרה למיותר. באמצע שנות השבעים בוטל מעמדה של יפו כעיר מבצר, כיוון שכך נתמלא החפיר, וביוזמת הממשל המקומי נמכרו אבני החומה והמבצרים לבניית חנויות ובתים.

כמו כן הושלמו בנמל רציף חדש ומגדלור, והורחבו במידת האפשר הרחובות הצרים, על אף הרס חנויות ובתים שהיה כרוך בכך. האזור הצפון מזרחי של הריסות החומה והשער הפך למרכז הסואן ביותר של העיר החדשה, חנויות רבות הוקמו ונפתחו דוכני רוכלים. הפרדסים שממזרח ליפו מנעו את התפשטות העיר מזרחה וכיוונו את התפשטותה דרומה וצפונה.

מקורות:
אפרת אלישע, ערים ועיור בישראל, תל אביב: אחיאסף, 1976.
טולוקובסקי שמואל, תולדות יפו, תל אביב: דביר, 1926.
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1917-1799, ירושלים: אריאל, 2003.
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  

התפתחות הפרברים של יפו החלה עוד לפני הרס החומה, ובלטה בהם הבניה הרצופה, ככל הניתן, לכיוון העיר העתיקה. רצף הבניה נקטע על-ידי בתי קברות, המצויים מצפון ומדרום לחומות לשעבר. רק בשלבים מאוחרים של הבניה החלה חדירה לתחום של חלק מבתי הקברות. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 נוסדות השכונה הדרומית עג'אמי והשכונה הצפונית מנשייה, וכן השכונות היהודיות בצפון מזרח העיר: נווה צדק, נווה שלום, והשכונה האמריקאית גרמנית. הקמת מסילת הברזל (1889) לירושלים, תרמה רבות לפיתוח המודרני של העיר. תכניות בנינם של הרחובות וסגנונם של הבתים היו עדיין בהתאם להשקפות המהלכות באותו זמן בערי ארץ ישראל. כניסת הטמפלרים והקמת השכונות החדשות החדירה מודרניזציה לעיר ולפרבריה.
סגנון הבניה באזורים שהתפתחו בסמוך לתוואי החומה והחפיר ובצמוד לדרכים הראשיות הצביע על שגשוג ועושר. צפיפות הבניה הייתה נמוכה בהרבה מזו שבתוך העיר העתיקה. באזורים אלו היתה בניה משולבת של מסחר ומלאכה בקומות הנמוכות ומגורים בקומות העליונות. בדירות המגורים בלט ריבוי הפתחים המקושתים בקשתות מחודדות. רוב הדירות היו בעלות מרפסת חיצונית שהשקיפה לרחוב. בתים בסגנון ובמימדים דומים ששימשו למגורים בלבד נבנו על-ידי עשירי יפו אף בתוך הבוסתנים שהקיפו את העיר. בבניינים אלו ניתן לראות את תחלת החדירה של טכנולוגיות בניה וחומרי בניה חדשים.

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה ה-20, הפכה יפו לעיר המכילה שכונות רבות: טאביה, קלעה, נקיב, מנשיה, רשיד, עג'אמי, ג'בליה, הריש, נוזהה, ריאד, וכן השכונות היהודיות של פלורנטין, נווה צדק, שבזי ונווה שלום.

מקורות:
אפרת אלישע, ערים ועיור בישראל, תל אביב: אחיאסף, 1976.
טולוקובסקי שמואל, תולדות יפו, תל אביב: דביר, 1926.
יהב דן, חיי התרבות והכלכלה ביפו שלפני הנכבה (1948), אזור: צ'ריקובר, 2007.
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1917-1799, ירושלים: אריאל, 2003.
  באדיבות האגודה למען ערביי יפו / Palestine remembered
  באדיבות האגודה למען ערביי יפו / Palestine remembered

בתחילת המאה ה-19 היה חלק גדול מן הקיום הכלכלי העירוני ביפו, מבוסס על חקלאות במישרין ועקיפין. נוסעים רבים, שעברו ביפו באותה תקופה, תיארו את הגנים המושקים בגלגלי מים, שהקיפו את העיר. רוב הפרדסנים הערביים בנו את בתיהם בתחום פרדסיהם על אף "ריחוקם" מהעיר. הפרדסים היו קטנים בין 5 ל-25 דונם. כל חלקה הייתה קיימת כיחידה נפרדת לעצמה, על באר מים משלה ומנהל פרדס משלה. השטח הקטן ליחידת פרדס נקבע כתוצאה מנסיבות הזמן ותנאי הנטיעה והעיבוד. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה בעיית המים: כמות המים המופקת מהבאר הייתה מספיקה לעשרה עד עשרים דונם פרדס. נטיעת הפרדס היתה איטית מאוד ועלתה בכסף רב, לפי מושגי הזמן. גורם נוסף לנטיעת פרדסים קטנים היה החשש לייצור יתר של פרי. מספר העצים שננטעו לא פחת ממאה ואף הגיעו למאתיים עצים לדונם.
באמצע המאה ה-19 הפך גידול פרי ההדרים לענף ייצוא מתפתח בכלכלתה של ארץ ישראל. מרכז ההדרים הארצישראלי היה ביפו. בתחילה ייצוא הפירות היה מצומצם, אך לאחר שהתרבו המטעים והפרדסים והגיעו לפוריות, גדל הייצוא ואיתו מספר היצואנים, רובם ערבים נוצרים אף כי בעלי הפרדסים ברובם היו ברובם מוסלמים.
יחד עם זאת, גבר הביקוש לתפוז ה'יפואי' וכן גם התפתחות הסחר הימי והספנות במזרחו של הים התיכון. עובדה זאת תרמה להרחבתם של שטחי ההדרים בסביבתה של יפו. בהיות הפרדסנות ענף יצוא בעיקרו וכמעט שלא ענף לצריכה מקומית הייתה הקרבה אל נמל הייצוא מרכיב חשוב בקביעת רווחיותו של הענף. בעיקר השפיעה עלות ההובלה מן הפרדס אל הנמל, הובלה שנעשתה על גבי גמלים.
חשובה לציון היא העובדה כי השטחים החקלאיים, המטעים והפרדסים היוו במשך זמן רב מחסום להתפתחות בניה רצופה מזרחה במרחב האורבאני של יפו בשל חשיבותו הכלכלית התרבותית של השטח. התפתחות השטח הבנוי חפפה את שטחי החולות והכרמים אך חדרה לאט גם לשטחי הפרדסים.

מקורות:
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1917-1799, ירושלים: אריאל, 2003.
רוקח יצחק, פרדסים מספרים, רמת גן: מסדה, 1970.
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו  
באדיבות אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס  
באדיבות האגודה למען ערביי יפו