תרבות מאז ועד היום \ קולנוע אלהמברה \ קולנוע רשיד (מועדון התיאטרון) \ קולנוע פארוק \ קולנוע נאביל (תיאטרון גשר)

נבנה כקולנוע והיכל תרבות ב- 1936.
אלהמברה פרט לייעודו כבית קולנוע היווה גם היכל תרבות למופעים של גדולי האמנים בעשייה התרבותית הערבית- אום כולתום, פריד אל אטראש, לילה מוראד ואחרים.
המצאותו של פיר לתזמורת מחזקת את ההנחה שהמבנה הוקם בכדי לשרת כיותר מבית קולנוע בלבד.
בנוסף הוא הכיל שירותים נלווים כגון קופות ומזנון.
המבנה תוכנן ע"י האדריכל הלבנוני- אליאס מור , אשר פעל כאדריכל בבירות בה בנה בין היתר את תאטרון רוקסי ב- 1932.
תיאטראות וקולנועים נפוצו במהירות בשנות ה- 30 תוך קריאה לסגנון מודרני אשר יהלום את מימדי בתי הקולנווע וישקף את הקידמה הטכנולוגית שאיפשרה את התפתחות הקולנוע, זו יושמה היטב ע"י האדריכל הלבנוני. מור בחר בקווי העיטור המופשטים של ה- Art Deco בחלל האולם שלטו גווני הצבע האדום (אלהמברה= האדום, בתרגום מערבית).
הכסאות בו נעטפו בבד קטיפה אדום, כך גם הוילונות שסבבו את קירות האולם והיציע.
בין השנים 1948- 1963 לאחר הטלת ממשל צבאי ביפו המבנה נמסר לידי צבי בראונשטיין ורפאל ויינשטוק, אשר פתחו אותו מחדש כ"קולנוע יפאור".
בשנת 1963 חברת קולנוע יפאור מחכירה את הנכס לגיורא גודיק.
בין השנים 1963 - 1973 המבנה הופך מקולנוע לתאטרון עצמאי- תאטרון ג"ג.
בשנת 1976 לאחר פשיטת רגל של גודיק המבנה נמכר לידי דוד זהיבאן, זהיבאן משנה את יעוד המבנה מתאטרון לקומפלקס מסחר ואולמות אירועים ואף מתחיל בעבודות בניה לשם כך, התכנון הושלם ברובו עד 1981, אך העבודות לא הגיעו לידי גמר, המבנה שהוחרב מבפנים נותר שומם.
בין השנים 1982 - 1995 הבניין עובר לידי בנק דיסקונט.
בראשית 2008 נרשם המבנה לידי עו"ד גור פינקלשטיין. גור מייצג בחוזה את ארגון הסיינטולוגיה העולמי- בעלי הנכס בפועל. הארגון פרסם הדמייה של התכנון המיועד למבנה אך נכון להיום לא נעשו פעולות בנייה וכיום המבנה נאטם עומד מוזנח ונטוש.


(מתוך תיק התיעוד – שדרות ירושלים 24)
  מתוך אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס.
  מתוך אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס.

הבניין נבנה בשנת 1947, בשם "סינמה ראשיד" כחלק מפריחת תרבות הקולנוע בארץ.
היזם והבעלים המקוריים של הקולנוע היה חליל פלאחה. משפחת פלאחה היו משפחה של סוחרי בדים והיו מהמשפחות האמידות והחשובות של יפו.המשפחה כולה עזבה את העיר במהלך המלחמה ב1948 ומעולם לא שבה.
את מבנה הקולנוע המקורי תכנן האדריכל איברהים ג' חג'אר.
בניין הקולנוע ממוקם בחלקה הצפוני של שדרת ירושלים ביפו, קרוב לגבול עם ת"א. מיקום זה הוא בעל חשיבות ציבורית רבה ועל כך מצביעה גם העובדה שבאותו מקום נבנה, עוד בימי המנדט, בית הדואר המרכזי של יפו.
ב- 1948 שמו של קולנוע ראשיד מוסב לקולנוע צליל.
ב- 1966 הבניין עובר שינוי, האדריכל אוטו טורן מעצב חזית חדשה בסגנון מודרני המכסה על החזית המקורית.
ב- 1997 מתבצע שיפוץ במבנה, כסאות עץ המקורים נעקרים, הרצפה המשופעת מיושרת והמבנה משנה את יעודו והופך למועדון ריקודים, החזית משנות ה- 60 מוחלפת בחזית טיח המעוצבת כקיר לבנים.
כיום הבניין משמש כ"מועדון התאטרון"- מועדון לילה ואולם אירועים.

(מתוך תיק התיעוד – שדרות ירושלים 10)



הקולנוע נבנה בשנת 1940 ונועד להיות קולנוע פתוח בחודשי הקיץ. הבעלים של הקולנוע היו ממדוח נבולסי בשותפות עם חוסייני. ממדוח נבלוסי היה אחד מיושבי-ראש איגוד האמנים שנקרא סינמה פלסטין ואחד הבעלים של קולנוע אלהמברה הממוקם ליד קולנוע פארוק.
האדריכל והמהנדס של המבנה היה ג'ווד אבול הודה. התכניות הראשונות של הקולנוע משנת 1940 כוללות קשת כניסה רחבה, חדר מכונות, דוכן לקניית כרטיסים ומרפסת הפונה לכיוון המסך בשנת 1944 נוספה גדר מלבני סיליקט אשר תחמה את איזור הישיבה.
בשנת 1946 כנראה כתוצאה מהדרדרות עסקי הבידור ביפו באותן שנים, הועברה הבעלות על המבנה ותוכנן מבנה מגורים על אחת מתוך שתי החלקות עליהן ישב הקולנוע.

(מתוך תיק התיעוד – שדרות ירושלים 41-43)


באדיבות ארכיון בית עמנואל, יפו.  

בשנות החמישים והשישים פעלו בתל אביב וביפו בתי קולנוע רבים. ההליכה אל הקולנוע, לפני עידן הטלוויזיה, הייתה אחד הבילויים הפופולריים ביותר בעיר של אותם הימים. רוב בתי הקולנוע היו בבעלות פרטית. בעלי האולמות הפרטיים רכשו סרטים להקרנה על פי יכולתם ועל פי טעמם האישי ולא היו מחוייבים לכללי השוק הנוקשים המאפיינים את עולם הקולנוע העכשווי. תחילה הוצגו הסרטים בבתי הקולנוע הגדולים ובהמשך עברו להצגה באולמות השכונתיים הקטנים יותר.

קולנוע נגה הוקם בשדרות ירושלים ביפו בשנת 1922, נקרא לפני המלחמה קולנוע נאביל על שם בעליו.

הבנין נבנה כבית קולנוע מפואר בו אולם ובו 1,081 מקומות ישיבה. מעליו תוכנן יציע שיועד ל- 880 צופים נוספים. אולם הקולנוע עצמו נבנה במפלס הרחוב ותחתיו נחפרה (תוך התמודדות עם קשיים קונסטרוקטיביים) קומה לחדרי שחקנים וחזרות. גג המבנה הורם בשניים וחצי מטרים על מנת לשפר את התנאים האקוסטיים באולם.

הקולנוע עוצב באיפוק והותאם לסביבה על ידי שימוש בחומרים מקומיים. חזיתות הבנין צופו באבן חול ובית הקפה והאכסדרה רוצפו בשיש "גילה" מסביבת ירושלים. עיצובו של מעקה הברזל הושאל מעיצוב של בנין שכן וכך גם עיצובה של המרפסת שמעל הכניסה הראשית.

בשנת 1986 נרכש הבנין על ידי יזם שתכנן לשפץ את הבנין ולהפכו לתיאטרון. במקום נערך שיפוץ בתכנונו של האדריכל יוסי בר-דעה שיעודו להתאים את המבנה לצרכי האופרה הישראלית. באולם תוכננו 912 מקומות ישיבה. בזמן ששימש האולם למופעי האופרה "הועלמו" שלוש השורות הראשונות עקב שימוש בשש מעליות הידראוליות. במקום אותן השורות נפער "בור התזמורת". כל מעלית מופעלת עצמאית מה שמאפשר גמישות בגודלו של הבור. הבמה מתוכננת לתפאורות ומתנשאת בשל כך לגובה של עשרים מטרים.

בשנת 2000 שופץ הבנין וכמות מקומות הישיבה שבו הוקטנה ל- 890 בלבד. כיום משמש "אולם נגה" כאולם הבית של תיאטרון גשר.