שונות

ענייני בישול

פרפראות

זה הוא שיר מרשים בעל מבנה קלאסי המושפע מסגנון הכתיבה והחריזה של משוררי תור הזהב של יהדות ספרד. הוא עשיר במטפורות וברמזי משל ולמרות הקפו המצומצם הוא עתיר תכנים ועשיר ברעיונות.

בשיר עשרים ואחת כפולות שורה כשכל שורה נחרזת אל חברתה. המחבר מקפיד על חריזה נאה ומקפיד לשמור על כלל הזהב של המשורר אבן עזרא שגרס, "לא תחרוז שור בחמור" הקפדה יתרה זו שיש בה אולי אלמנט כפייתי כלשהו עולה למחבר לעיתים בפגימות מסוימות במשקל ובמפעם השירי, אך בסופו של דבר אינה פוגמת בזרימה החופשית של הבטויים והרעיונות. אדרבא, הקורא או המאזין נדרשים לקשב ולתשומת לב מרובה על מנת להבין בטויים נמלצים משהו ולהבחין בנימות הנסתרות מאחורי כמה מבטויים אלה , בחזקת קריאה בין השיטין.

מדובר בשיר סיום או פרידה אופייני. המחבר מעלה שלמי תודה לעמיתיו ושותפיו למסע ומתייחס בכעין מסה תמציתית למשא ומעש שהיו כרוכים בביצוע מעשה ראשות החוג (מתוכן הדברים כנראה מדובר בחוג לפסיכולוגיה, דבר שניתן להסיקו במרומז מתוך התיחסות לנפשות הפועלות). התחושה שהשיר פונה לקהל שמכיר את החומר ואמון על התכנים ולכן המחבר מרשה לעצמו להיות סובטילי, מרומז ועתיר מטאפורות.

כך לדוגמא "עגלה עמוסה..." מתייחס לעושר התכנים מורכבות התהליכים ומדמה את כל האקולוגיה החוגית על מורכבות יחסי הגומלין שבה לאפרטוס שלא קל לנהוג בו מחמת כובדו ומורכבותו. יש כאן הידהוד שירי לאותה מטאפורה מופלאה שהציעה לראות במוסד האוניברסיטאי "חיה כבדה המתנהלת לאיטה"

מטפורה מרנינה נוספת מתכתבת עם קוספט עתיק יומין "השוט והגזר" המחבר מרמז כאן על מוגבלות הכלים שבידיו המעצימה את החשיבות של ענין הקולגיליות והעזרה של הסובבים אותו תוך שהוא מדגיש את רצונם הטוב וסיועם במילוי תפקידו.

משל " הפטיש והסדן" הוא אולי מטפורה שחוקה מעט הבאה לבטא את מצוקתו של הדרג הניהולי הזוטר עד בינוני החייב לנווט דרכו בתנאי אי ודאות שמקורם בדרישות סותרות (ולעתים סוטרות )שההנהגה מציבה חדשות לבקרים בפני הכפופים, כשבמקביל יש ציפיה שתהיה הענות לקהל הלקוחות על גחמותיו השונות, מה שמכונה בז'רגון המקומי "טיב השרות".

בנוסף לענין הפטיש והסדן מתאר המחבר ברגישות, בנימת הומור קלה שמשוח עליה דוק קל של עצב את

תמונת המצב המורכבת כשמדובר בעמיתיו. אמנם המאזין הבלתי קשוב עלול לישגות ולהסיק שמדובר בקובלנה או בקורת, אבל נראה שהמחבר נחפז להעמיד דבריו בפרופורציה הנאותה ולהבהיר שעסקינן במאפינים והכוונה אינה שיפוטית כל עיקר.

למעשה הקרדו המרכזי של המחבר המהווה גם שיאו של הפיוט מופיע בראשית השליש האחרון של היצירה: "בכל אחד את החלק הטוב יש לראות

ולא לייחס הדברים לכוונות רעות"

נראה שבהידהוד לדבריו האלמוותיים של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך" מדגיש המחבר השקפת עולם הומניסטית, גמישה ופוזיטיבית. אין כאן את הצדקנות הבלתי אפשרית של "ואהבת את רעך כמוך" אלא גישה מעשית ענינית ונטולת פלצנות הגורסת שאם מתייחסים בעיקר להבטים החיוביים בכל אדם ומנסים לפחות לא לגרום לו צער מיותר ניתן להגיע לעולם טוב יותר. דגש גם ניתן לענין יחוס הכוונות. לא תמיד חייבים ליחס לזולת כוונות פוגעות ועוינות דבר החוסך התרגזויות ועגמת נפש מיותרת.