איתמר אבן-זהר

 

"קינת אגיל"

 

האפיזודה שתרגומה מובא כאן לקוחה מתיבור רחב-יריעה בשם "הסיפור על אגיל בן גרים הקרח" (Egils saga Skalla-Grímssonar). זהו חיבור מהמאה ה-13, הנמנה עם הסאגות המפורסמות ביותר של הספרות האיסלנדית העתיקה. הסאגות הן ז'אנר ספרותי שפרח באיסלנד בין המאות ה-12 ל-14, במקביל לפריחה בז'אנרים ספרותיים ולא ספרותיים אחרים בארץ זו. כמעט שאין אח ורע לעושר, לגיוון ולבשלות שהגיעה ספרות זו בימי הביניים בשום אומה אירופית אחרת. ואף על פי שמה שנשתמר בידינו אינו אלא מעט ממה שהיה קיים, עדיין מפליאה ספרות זו בהיקפה.

 

מחברה של הסאגה על אגיל הוא אלמוני, אך רבים החוקרים הסבורים שניכר בה סגנונו של הסופר, ההיסטוריון והמדינאי האיסלנדי הידוע סנורי בן סטוּרטלַא (סטורלוסון; Snorri Sturluson, 1179-1241), שהוא גם מצאצאיו של גיבור הסאגה, בן המאה ה-10. משפחה זו היתה אחת ממשפחות המתיישבים הנכבדות באיסלנד, ונשתמרו בידינו סאגות אחדות העוסקות בצאצאיו של אגיל.

 

אגיל (באיסלנדית מבוטא השם "אֶיִיטְל") עצמו הוא אולי אחרון "דור הויקינגים": הוא לוחם חסר-פחד, המעורב בהרפתקאות דמים בנורבגיה ובאנגליה, גבר גדול וחזק, מכוער ומפחיד, הפוגע באנשים רבים. ועם זאת, הוא נאמן לחבריו ולבני משפחתו, ומגלה לעיתים רוך לא-מצוי כלפיהם. שירתו היא חלק בלתי נפרד מהווי חייו ומהמקובל על בני דורו, בני העולם הצפוני במאה ה-10.

 

סגנון הסאגות האיסלנדיות הוא "פרוזה יבשה": סיפור ענייני, לכאורה בלתי-מעורב, בטון נייטראלי. בדרכים מורכבות, אך מקובלות וידועות במסגרת הז'אנר, מתאר ומנתח המספר את המתרחש בנפש גיבוריו וגם מציג את עמדתו ביחס למסופר. מבחינה זו קרוב סגנון הסאגה לתכונות שהתפתחו ברומאן האירופי מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, ודווקא בכך הוא "מודרני" יותר לקורא בן-זמננו מאשר לקורא של המאה שעברה. הלשון האיסלנדית השתמרה להפליא באלף השנים האחרונות, ועל כן נקרא הטקסט במקורו כאילו היה כמעט בן-זמננו, בתוספת הטעם המשומר שיש לעתיקות שלא התאבנה. לכן עשיתי ניסיון לתת בתרגום שווה-ערך בדמות לשון שהיא גם בת-זמננו וגם שומרת על ניחוח עתיק, בלי שתיפול בפח הארכאיות הנמלצת.

 

בניגוד לפרוזה, הבהירה והשקופה, השירה המצוטטת בסאגות כתובה בלשון מורכבת ומסובכת, בעלת מיבנה תחבירי חופשי לחלוטין, תוך שימוש בחזרות צליליות ובמטאפורות קונוונציונאליות הלקוחות מהמיתולוגיה הנורדית (כינויה המקובל של מטאפורה כזאת הוא "קֶנינג"). בלעדיהן אי-אפשר להבין את שירו של אגיל באפיזודה זו. ראוי להעיר, שבזכותו של סנורי אנו מכירים היום חלקים ממיתולוגיה זו ואת רוב הקנינגים הרווחים. את הפואטיקה המיוחדת של השירה הקדומה תיאר סנורי בחיבורו הידוע "אֶדה").