האם גל המחאות העולמי היה מתאפשר ללא פייסבוק וטוויטר? שתי גישות חלוקות ביניהן על התשובה לשאלה זו. גישה אחת דוגלת בדטרמיניזם טכנולוגי, זרם במדעי החברה שייסד מרשל מקלוהן; המדיום הוא המסר, הכלים משפיעים על המשתמשים, והטכנולגיה מעצבת את חיינו בהיבטים רבים מכפי שנדמה. לפי גישה זו, פייסבוק וטוויטר העניקו למוחים יכולות טכניות, ואפשרו הפצה המונית ומיידית של מסרים, אך גם התוו להם דרך חברתית שדרכה נוצרו פעילויות המחאה. המציאות מלמדת שלפחות במישור הדיפלומטי פועל העולם ברוח זו, כך שגם אם הנבואה אינה נכונה, היא מגשימה את עצמה: מארק פייפר, ששימש יועץ לבטחון לאומי של ארה"ב, קרא להעניק לטוויטר את פרס נובל לשלום.
פייפר לא דיבר מנהמת לבו; הוא המשיך מדיניות של הממשל. בשנת 2009, בעת שהמונים הפגינו באיראן נגד המשטר, פנתה מחלקת המדינה האמריקאית לחברת טוויטר, וביקשה ממנה לדחות פעילות תחזוקה שוטפת שהיתה אמורה להשבית את טוויטר באיראן למשך יממה. החברה נענתה לבקשה, ודחתה את השבתת הרשת החברתית. מעבר לנורת האזהרה שנדלקת כתוצאה מהתערבות ממשלתית במנגנון כביכול ניטרלי, מצביע המקרה על הרצינות שבה הממשל האמריקאי מתייחס לרשתות החברתיות ולהשפעתן. ארצות הברית היא כמובן לא היחידה, ויש עדויות לכך שבסין, הלמודת ניסיון בחסימת רשתות חברתיות שלמות בעתות של הפגנות, מושקעים מאמצים אדירים בבניית יכולות טכנולוגיות לחסימה "קוסמטית" של משתמשים "חשודים".
הגישה השנייה מטילה ספק בהשפעתם של פייסבוק וטוויטר, ובראשה לא עומדים שמרנים או אנשים חסרי אוריינות טכנולוגית, אלא דווקא מומחים בתחום, שאינם מתנגדים לקידמה אלא לדרך שבה אנחנו, כחברה, מאמצים אותה. חלק מן ה-cyber-sceptics מצביעים על כך שהבסטיליה נפלה גם ללא פייסבוק, אבל חלק אחר מאשר שיש מקומות שבהם הדטרמיניזם הטכנולוגי מחולל מציאות, רק לא את המציאות הרצויה. הוויכוח כאן אינו בין ליברלים לשמרנים; לראיה, אנרכיסטים מן השמאל הבריטי מחו נגד יוזמת "מידע זמין וחופשי לציבור" של ממשלת הימין, שהפכה מידע סיכומי ברשויות המקומיות לזירת מסחר קפיטליסטית של סוכני נדל"ן. אם לחזור לדוגמת השבתת הטוויטר באיראן, גם מי שתומך בחזון הדמוקרטיה הישירה של חנה ארנדט דרך הרשתות החברתיות, עלול להתנגד לכך שאותה דמוקרטיה תישלט על ידי חברה מסחרית פרטית המקיימת סיג ושיח עם ממשלה זרה. החשש הוא שהטכנולוגיה, לאורך זמן, משרתת את החזקים.
אז היכן וכיצד השפיעה הרשת החברתית על המחאה העולמית? הרשת החברתית יצרה שיח המונים וביזרה אותו מעבר למעגלים הרעיוניים והחברתיים המקובעים, וכך אפשרה לדעות חתרניות ומנוגדות לשלטון לצאת מגבולותיהן של קבוצות שוליים ולחלחל לציבור כולו. ההזמנה לדיאלוג ולחשיפה לדעות מרובות וחדשות היתה פתוחה "לעם". אם יש שני קווים מקבילים בין מחאות תחריר, רוטשילד ופארק זוקוטי, אזי אחד מהם הוא פייסבוק, והשני הוא "העם" - "רוצה בנפילת המשטר", "דורש צדק חברתי" ו-"מאוחד - לעולם לא ינוצח" בהתאמה. בכל שלושת המקרים, "העם" לא היה הומוגני, והמוחים ייצגו קבוצות שונות. אולם יש הטוענים כי במצרים ובישראל, כתוצאה ממאפיינים של שיטת העבודה ברשת החברתית, חיזק פייסבוק ייצוג של קבוצה אחת ותרם להדרה של קבוצה אחרת.
במצרים היו האחים המוסלמים שותף שקט בהפגנות ולא הובילו את מאבק הפייסבוק, מפני שהרשת החברתית היא עבורם בעיה הלכתית. כשעליאא מאגדה אלמהדי וחבריה שיתפו תמונות עירום של עצמם ותמונות של גברים בלבוש מסורתי נשי כסמל לחופש, האחים המוסלמים היו מנועים מלהשתתף ברשת שבכלל אפשרה ביטויים כאל מלכתחילה. התלבטויות רבות בינם לבין עצמם הובילו אף לנסיון להקים רשת פייסבוק איסלאמית נפרדת, אבל ככל שהערפל התפזר, הרשת החברתית האנושית שהוקמה במסגדים במשך שנים, על בסיס קשרים אישיים חזקים, גברה על הרשת האינטרנטית.
בישראל נתפסה המחאה העממית בתחילה כמחאת מעמד הביניים (למשל, עבור דיור בר-השגה), אך כבר מראשיתה השתתף בה גם המעמד המוחלש (והפגין למען דיור ציבורי סוציאלי). במאהל בשכונת התקווה לא היו סמארטפונים שדרכם ניתן היה להעלות תמונות בזמן-אמת; כמעט לא היו אנשים שהחזיקו חשבון פייסבוק, והמעטים שכן חסרו את האוריינות הדיגיטלית שתאפשר להם התמודדות כשווים מול העדכונים והארועים שזרמו עם הטיה חזקה לטובת מעמד הביניים. המעמד המוחלש מצא את עצמו מחוץ למשחק, חסר נוכחות רשתית, ובהתאם לכך נציגי מאהל התקווה גם לא עלו לנאום בעצרות, וקיבלו באיחור את העדכונים המשותפים. עמדותיהם הגיעו לתקשורת ולציבור כשהן מתווכות דרך אנשי מעמד הביניים.
האמונה שהמסה תיצור את השינוי גרמה לכך שרבים התעלמו מהדרתן של אוכלוסיות בחושבם כי בשלב הראשון המסה עצמה היא המטרה המשותפת. מנגד, המחאה התאפיינה בריבוי נשים משפיעות, שזכו למעמד שווה לגברים, לפחות בפרסום סטטוסים ותמונות. בעוד שבישראל ובארצות הברית נשים הנהיגו את המחאה גם מחוץ לרשת, במצרים קיבלו נשים חזקות כמו אלמהדי איומים לבל תגענה לכיכר תחריר. כאן דווקא הרשת החברתית סייעה להשיב לשיח קבוצה מודרת.
גם האוכלוסיה ש"שחתה" בפייסבוק הושפעה מן הארכיטקטורה ומן הממשק של הרשת החברתית. הממשק הפייסבוקי מאפשר להעלות תכנים מחד, ולקרוא תכנים מאידך. הבעיה היא, שאם לאדם ממוצע יש 400 חברי-פייסבוק, וכולם כותבים מסר באותו זמן, המסך צר מלהכיל את כל 400 הסטטוסים. הפתרון של פייסבוק הוא לנסות להבין, באמצעות המשתמשים, אילו תכנים "חשובים" יותר מאחרים, כאלו שאל לו להחמיצם. ואמנם, אלגוריתם "פיד החדשות" (רצף עדכוני החברים) של פייסבוק משתמש בבינה מלאכותית כדי לסנן תכנים, ובעיקר כדי להציף תכנים חשובים, כך שהמשתמש לא רואה את העדכונים של חבריו לפי זמן כרונולוגי, אלא באופן המשקלל כרונולוגיה וחשיבות.
על-מנת לשפר את התהליך, נוספו במהלך השנים לפייסבוק אפשרויות ממשקיות: Like - סימון שמשתמש אהב תוכן מסוים, ו-Share - הצבעה על תוכן מסוים (כמומלץ) והוספתו לקיר של אותו משתמש. כעת הפכה מלאכתו של אלגוריתם ההצפה קלה יותר: ככל שתוכן מסוים זוכה ליותר לייקים ושיתופים, הוא נחשב לתוכן חשוב יותר בהקשר החברתי ויש להציפו. יתרה מזאת, גם אם עבר זמן מאז שהתוכן פורסם, אך חבר נוסף של המשתמש שיתף או אהב אותו באותו רגע, הוא יוצף כאילו הופיע זה עתה. כך הוקל על המוחים (ולא פחות מכך על השלטונות) למדוד אפקטיביות של מסרים.
קצרה היריעה מלהסביר את משמעות הטמעתם של ערכי הלייק והשר בחברה ובחשיבה האנושית, החל מעידוד זניחת היצירה (והמחשבה) המקורית לטובת אצירת תכנים של אחרים, וכלה בשימוש בממשק כמנגנון לתחרויות פופולריות. על כל פנים, הממשק חסר אופציה של Dislike, אופציה של הבעת ביקורת או התנגדות לסחף. ניסיון להביע דעה כזו בטקסט חופשי (או כהערה נלווית לשיתוף) עלול להיבלע באלגוריתם ההצפה בנקל. יתר על כן, התצוגה הלינארית (כביכול) לפי ציר הזמן אינה תומכת בחלופות שונות ובהשוואתן, כך שקבלת החלטות באמצעות פייסבוק היא מעשה בעייתי, ונתון להשפעות פופליסטיות ולסחף. וכמובן, אין לשכוח שמדובר במוצר מסחרי, ובו פרסומות, קישורים ממומנים ותוצאות חיפוש שניתן להשפיע עליהם כלכלית. גורמים מסוימים, לרוב מסחריים, בונים קהילות של משתמשים רובוטיים פיקטיביים שמנסים לעוות את תוצאות אלגוריתם ההצפה, ויש עוד הטיות רבות.
דינמיקת הלייק והשיתוף הובילה ליצירת אפקט בועה. ראשית, חווית הקסם הממכר - לחזות בתקשורת ההמונים במפגינים, ואז לחוות בפייסבוק את חייהם היומיומיים דרך מילים ותמונות - הביאה לכך שראשוני המחאה הפכו לפופולריים ואנשים רבים הוסיפו אותם כחברים. בכך הם חיזקו את השפעת הראשונים על האלגוריתם, והפכו למגברים של מסריהם. שנית, נוצרה קליקה שבה כולם הציפו את הפיד של כולם במסרים זהים. מחקרים קודמים קבעו שבארה"ב דמוקרטים קוראים כמעט אך ורק בלוגים של דמוקרטים, ורפובליקנים כמעט רק את אלו שלהם. כעת הטכנולוגיה מכתיבה לקבוצת המחאה לקרוא רק את הפרסומים של עצמה. זאת ועוד, כל אחד עשוי היה להבין מתוך הפיד שלו שכל חבריו תומכים בדיוק באותה דעה. ואכן נשמעו קולות שביקרו את המוחים על שכנוע עצמי מוגזם, העדר ריבוי דעות, הקצנה, רידוד שיח, מחסור בביקורתיות, היאטמות בפני קבוצות אחרות והשפעות שליליות נוספות של תיבת התהודה החברתית.
ובכל זאת, ניתן ללמד זכות גדולה על השימוש בפייסבוק במחאה, שכן דרך אירועים בפייסבוק הצליחו מעטים להוציא את ההמונים לרחוב. גם כאן המושג הטכנולוגי חלחל לתודעה האנושית, שהרי ברור לכל משתמש פייסבוק שכדי לארגן אירוע במציאות יש לפתוח דף אירוע בפייסבוק. לנגדון וינר, מומחה לפוליטיקה של הטכנולוגיה, טען לפני שנים שקשר אנושי דרך האינטרנט הוא קשר חלש, ושהשפעתו על הצד השני היא מוגבלת, בעוד שבהיסטוריה מי שיצאו למחאות היו קבוצות של חברים קרובים "אמיתיים", שהסכימו לעשות דברים קיצוניים מתוך מחויבות אישית לחבריהם הטובים שהיו לצדם.
ואולם במחאות כמו בספרד או בישראל, היוזמה מראש לא היתה להסתכן, להסתבך, לנקוט אלימות או לבצע מעשים לא חוקיים, אלא רק לבוא. המחויבות שביקשו מארגני האירועים מהציבור מלכתחילה לא הייתה גדולה: לבוא עם אוהלים, עם עגלות תינוק, לצאת לרחוב. היציאה לרחוב, ההגעה והנוכחות מפריכות את ההנחה שלפיה הפגנות במרחב "הווירטואלי" לא מיתרגמות למרחב "הפיזי" (ואולי ניתן לטעון כי אין עוד הפרדה בין המרחבים, לפחות במערב). לעומת זאת, ביקור בהפנינג עם הופעות מוזיקליות וכוונות טובות אינו מעשה רדיקלי או כזה המסכן את המשתתף בו או דורש ממנו הקרבה. וכאמור, במצרים, שבה המחאה הביאה למהפכה, מי שיצאו כשידם על העליונה לא היו אלו שהזמינו אנשים לאירוע, ולא אלו שיצאו לרחוב באופן ספונטני-ריזומטי, אלא אלו שהשכילו ליצור רשת של קשרים בין-אישיים חזקים, במשך שנים, בתפילות במסגדים. לפיכך, יתכן שבפרץ המחאה הבא יש לקרוא: "העם בונה רשת חברתית".