|
דר' גור זק, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בחקר ההומניזם של תקופת הרנסנס נסובה סביב שאלת טבעה ומשמעותה של הפילוסופיה ההומניסטית. בעוד שחלק מהחוקרים טוענים כי תרומתם של ההומניסטים להיסטוריה של הפילוסופיה היא שולית, וכי עיקר חשיבותם הייתה בהחייאת הרטוריקה הקלאסית, הרי שאחרים מציגים את החידושים ההומניסטיים בתחום הרטוריקה והפילולוגיה כיצירתה של פילוסופיית חיים חדשה בתקופה. בהרצאה זו ארצה לפתח את הגישה האחרונה ולטעון כי המאפיין המרכזי של הפילוסופיה ההומניסטית הינו חזרה לזיהוי הקלאסי של הפילוסופיה עם "הטיפול בעצמי" (cura sui). לפי גישה זו, מטרתה המרכזית של הפילוסופיה היא לא לספק לנו ידע על האדם והעולם, אלא לעצב או לטפל ב"עצמי" באמצעות פרקטיקות ותרגילים רוחניים אותם מבצע האדם על עצמו. על מנת להדגים טענה זו ולהמחיש את פילוסופיית החיים ההומניסטית אתמקד בהרצאה בשימוש של הומניסטים כפטררקה, קונברסיני, אלברטי ופוליציאנו בטכניקת הכתיבה ככלי לטיפול בעצמי. כפי שארצה להראות, הניסיון ההומניסטי לטפל בעצמי לאורך המאות הארבע עשרה והחמש עשרה מאופיין במתח בסיסי בין השימוש בכתיבה ככלי לעידודן ולשימורן של התשוקות מן הצד האחד, וכאמצעי לביטולן המוחלט מן הצד השני..
|
||