|
ליאון יעקובוביץ' עפרון -
מכון כהן דנטה אליגיירי מוכר בראש ובראשונה כמשורר, כמי שכתב את הקומדיה-האלוהית ומספר יצירות פואטיות ופילוסופיות נוספות. עוד טרם מותו של דנטה (1321) הופיעו ניצני הרדיפה הכנסייתית שעתידה להיות מנת חלקו בעשור שלאחר מותו. רדיפה זו תחילתה בפרוטוקולים של טריבונל אפיפיורי, בהם דנטה מוזכר כמכשף, ושיאה ב-1328 בשריפת ספריו של המשורר ובניסיון לשרוף את גופת דנטה עימם בעוון מינות. למרות התחלה עגומה זו ברספציה של דנטה, נראה שהתרחשה תפנית חדה בשנים שלאחר מכן, שכן כבר במחצית השניה של המאה ה-14 דנטה מתואר בטקסטים שונים כתיאולוג, ובמאה ה-15 הוא כבר זוכה למעמד סמכותי בדרשות מטיפים ומתואר כמעין קדוש חילוני בציורי קיר ובאגדות פופולריות. בבסיס הרצאה זו עומדת השאלה כיצד יישבו בני המאה ה-15 את תפישתם החיובית של המשורר עם הרדיפה המוקדמת של דנטה על ידי סמכויות הכנסייה? תשובה אפשרית אחת לשאלה זו שתידון בהרצאה מצויה באגדה שמהדהדת את הרדיפה ההיסטורית ומספרת כיצד, כביכול, הועמד דנטה לדין בעוון מינות על ידי הכנסייה וכיצד זוכה מאשמה.
|
||