יום ב' ,   29.05.06,   18:00 - 20:00
חדר 449 בנין גילמן

מיכל גבעוני
מכון כהן, אוניברסיטת תל-אביב

"המומחיות ההומניטרית והאתיקה של העדוּת"

ארגונים הומניטריים הפועלים לסייע לקורבנות מרוחקים של אסון ומלחמה נחשבים לאחד מסימני ההיכר של העידן הגלובלי. אולם חרף הפופולאריות הגואה של הפעולה ההומניטרית, רק מחקרים מעטים ביקשו לברר מה אִפשר את התמסדותה כגילום נפוץ כל כך של עניין מוסרי ופוליטי בשליש האחרון של המאה ה-20. ההרצאה תתמקד בארגונים ההומניטריים הרפואיים "רופאים ללא גבולות" ו"רופאי העולם" שמרכזם בצרפת, ותבקש לעמוד, באמצעות בחינה פרטנית של ההיסטוריה, של הפרקטיקה ושל הדוקטרינה האתית שלהם, על תנאי האפשרות להתהוותה של מומחיות הומניטרית מובחנת, המציבה את הדאגה ל"אוכלוסיות בסכנה" כ- raison d'être שלה. לשם כך, אתחקה אחר גלגוליו של מושג העדות, שדבק בפעולה ההומניטרית "ללא גבולות" מראשיתה. אטען כי תרומתה המכרעת של העדות לביסוסו של התחום ההומניטרי מתגלה בשלושה מובנים שהוקנו לה לאורך השנים. כאתיקה פרקטית שנועדה להשיב את הקסם לדמותו של הרופא, מתמקדת העדות בעובדת הנוכחות העדית לצד הקורבנות, הנשזרת בהושטה מקצועית ויעילה של סיוע ומבנה את הסובייקט ההומניטרי כ"עד-מומחה". כמשטר אמת המוצב כניגודה של המדינה הטוטאליטרית, מגדירה העדות מרחב שקוף וודאי של הכרה, שגילומו הקונקרטי הוא מחנה הפליטים. כביטוי המזוקק של שיקול הדעת ההומניטרי, משקפת העדות את הדילמות שבהן מסובכת הפעולה ההומניטרית ומכוננת בפועל את האוטונומיות שלה מהספירה הפוליטית.

התחקות זו אחר עדות בפעולה, המצרפת מובנים אתיים, אפיסטמיים ומוסריים, מאפשרת לבחון מחדש את תפישות העדות הרווחות בהגות הפוסט-סטרוקטורליסטית ואת המטען המטפיזי ששב ונקשר בעדות בעקבות זיהויה עם שואת היהודים. לעומת עדות מוסרית המזוהה עם השפה וכישלונה, מסגיר השיח ההומניטרי מערך פרקטי מסועף של עדות שאינה מתמצת בשפה; בשונה מעדות שנמדדת במאמציה להלשין, בדיעבד, עוולות שאינן ניתנות לייצוג, מתמקדת העדות ההומניטרית בעוולות שניתן עדיין למנוע או להכיל; ולצד עדות שמיוחסת להיעדר מובנה במערך הייצוג, פונה הפרקטיקה של העדות כפי שהיא מתגלה בשיח ההומניטרי לניהול ריבוי גדוש של ייצוגי סבל.