לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התבססותם של רעיונות מודרניסטים באדריכלות כפרקטיקות ישומיות, אדריכלים ותיאורטיקנים שונים יצאו נגד הניסיון של הפונקציונליזם העיצובי והרציונליזם התכנוני (על נגזרותיהם המורפולוגיות והמרחביות) לשמש כפרשנים והיצרנים הבלעדיים של המרחב בתקופתם. אחת הדוגמאות הבולטות לביקורת זו על האידיאולוגיה המודרניסטית, ובעיקר זו שהוצגה על ידי לה קורבוזייה, היא התיאוריה "פונקצית האלכסון" שהגו האדריכל הצרפתי קלוד פרו (Parent) ובן ארצו הפילוסוף פול ויריליו (Virilio). בתיאוריה הרדיקלית שנוסחה בתשעה מניפסטים, פרו וויריליו קראו לנטוש את הערים הקיימות המושתתות, בין היתר, על מכניזציה ותיעוש האובייקט האדריכלי ועל זווית ישרות וחלוקת המרחב לפרצלציות על-פי פרוגרמה קבועה מראש. במקום זאת, פרו וויריליו בקשו לבנות ערים המבוססות על פלטפורמות אלכסוניות המאפשרות המשכיות של החלל, מבטלות את הפרוגרמה ויוצרת מצבים אקראיים.

בהרצאתי אטען ואראה ש"פונקצית האלכסון" לא זאת בלבד שקראה תגר על מודלים אדריכליים ואורבאניים לכינון המרחב, אלא גם דחתה את תפישת הקוגיטו הקרטיזאנית, הגיאומטריה האוקלידית ואת "משטר העין" כאמצעיים ליצירת יחסי אובייקט-סובייקט במרחב. במקומם, "פונקצית האלכסון" הציעה מרחבים המשכיים ומקופלים המבוססים על גיאומטריה טופולוגית, הביאה לתפישה גופנית של המרחב (embodiment) ויצרה המשכיות בין אובייקט לסובייקט, בין הארכיטקטורה למשתמש.

כמו כן, אטען שכבר בתיאורית "פונקצית האלכסון" ניתן להבחין בתפישות האינטלקטואליות ההיפר-מודרניסטיות של ויריליו, אותן ניסח בספריו במשך שלושים השנה שלאחר פרסום התיאוריה. ויריליו מבקש ליצור מרחב מרובה (Multiple) שאינו מבוסס על סתירה או מורכבות אלא על יחידנות (Singularity).