|
בשיתוף עם החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב
המאמר מתאר את השימוש שעושה האסתטיקה
האנגלו-אמריקאית בפילוסופיה של הלשון, במחצית השנייה של המאה העשרים, כדי לכבוש
מחדש את יצירת האמנות שנלקחה ממנה על ידי המודרניזם וכדי להציגה כאובייקט
אינטלקטואלי שמהותו הוא משמעות ולא צורה. המאמר טוען כי האסתטיקה חוזרת בסוף
המודרניזם אל המודל המימטי של האמנות, והופכת אותו לקונספטואלי בעזרת אוצר המלים
של הפילוסופיה של הלשון. היא הופכת על פיה את ההבחנה בין תכונות חיצוניות לתכונות
פנימיות של יצירת האמנות: מסלקת מהמבנה האונטולוגי של יצירת האמנות את משיכת
המכחול והקומפוזיציה ומחדירה במקומן מושגים, רעיונות ומחשבות. מושגים ורעיונות הם
חומר קל לכיבוש פילוסופי טקסטואלי. כך דומי איקוני מוחלף על ידי רפרנס ודנוטציה,
ויצירת האמנות החדשה נתפסת כדומה קונספטואלית לרפרנטים שלה—שהם מושגים בפני עצמם.
|
||