ד"ר יוסף ציגלר, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה

הגוף כראי הנפש: על עלייתה של הפיזיונומיה כמדע 1200-1500

הפיסיונומיה (Physiognomy [מיוונית - phusis, טבע + gnomon, פרשן], אומנות הכרת אופיו ותכונותיו של אדם באמצעות ניתוח המראה החיצוני של גופו והאופן בו מתנהל הגוף) נעדרת כמעט לחלוטין מהנרטיב השולט בתולדות המדע. במקרה הטוב היא נדחקת לשוליים כפסידו-מדע, אך בדרך כלל היא אינה נזכרת. כך למשל בספרו השימושי של דיוויד לינדברג, The Beginning of Western Science: The European Scientific Traditions in Philosophical, Religious, and Institutional Context, 600 B.C. to A.D. 1450, Chicago and London, 1992, ספר מבוא בסיסי לכל תלמיד של המדע הטרום-מודרני, אין אזכור של ענף ידע זה. השמטה זו מאפיינת את יחסו של המדע המודרני לפיסיונומיה (כמו לשורה ארוכה של ענפי ידע אחרים דוגמת האלכימיה) כגוף ידע שאין בו ממש ושאין להתייחס אליו כמדע. כאשר כבר מתייחסים הסטוריונים לפיסיונומיה כתופעה תרבותית ראויה לחקירה, הם מאזכרים את המקורות הקלאסים של ענף ידע זה, חולפים ביעף על פני הטקסטים הפיסיונומים של- Giovanni Battista della Porta (1535-1615), מגיעים במהירות לסינתזה של Johann Kaspar Lavater (1741-1801) ולמאה התשע עשרה המאופיינת בפריחה גדולה של חשיבה פיסיונומית, ומתעלמים מהשורשים המדייבאלים של ההתעניינות בפיסיונומיה. החל מסוף המאה השתים עשרה ולאחר מאות שנים של הזנחה, הפך ענף ידע זה לחלק בלתי נפרד מפילוסופית הטבע כפי שהיא נלמדה באוניברסיטאות, זכה בהדרגה למעמד של scientia, ועודד דיונים ערים אשר חלקם הועלו על הכתב כתרומה מקורית של ימי הביניים לחשיבה הפיסיונומית. מטרת ההרצאה היא להראות את הצורך לכלול את סיפורה של הפיסיונומיה בסיפורו של המדע הטרום-מודרני. בהרצאה תתואר הדרך בה נחשף העולם המערבי מחדש לטקסטים הקלאסיים של הפיסיונומיה (בעיקר לפיסיונומיה הפסידו-אריסטוטלית), יוצגו עדויות שונות לשימוש בידע החדש, תידון תרומתם הספציפית של אנשי ימי הביניים לדיון הפיסיונומי, ותבחן השאלה מדוע מתרחשת פריחה בחשיבה הפיסיונומית החל מהמאה השלוש עשרה.