ההיסטוריוגרפיה המודרנית והפסיכואנליזה מקיימות ביניהן דיאלוג מזה כמאה שנה. סיפורו של אותו דיאלוג הוא במידה רבה גם סיפורה של הבינתחומיות שהפכה לאחד מסימני ההיכר של השיח האינטלקטואלי של סוף המאה העשרים. בהרצאה זו אשרטט קווים לדמותן של שתי הדיסציפלינות אשר עשו מסלול דומה הן בהתרחקותן מהאידיאליזם הפילוסופי, הן בהתרפקותן הזמנית על הפוזיטיביזם המדעי של שלהי המאה התשע עשרה, והן בנכונותן כיום לחפש את דרך הביניים האפיסטמולוגית שבין הרמנויטיקה למדע. בהמשך הדברים אנסה לקשור בין הנסיונות השונים להיסטוריזציה של הפסיכואנליזה לבין מסע התקבלותה של הפסיכואנליזה בקהילה ההיסטורית. לבסוף אבחן את ההשלכות שיש להיברידיזציה בין הדיסציפלינות על כל אחת מהן ואנסה להגדיר את גבולות השיח בין היסטוריונים לקלינאים.