יום ד' ,   21.03.07,   18:00 - 20:00
Sackler School of Medicine, Room 201

נעמה כהן הנגבי,
 תלמידה לתואר שלישי בחוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית

מלנכוליה אחרי לידה ברפואה הקדם מודרנית

דכאון אחרי לידה, או מצבי רוח לאחר לידה, מוכר על ידי DSM4 כתופעה העלולה לפקוד כעשרה אחוז מן הנשים היולדות. איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי כלל בהגדרת תסמונת זו מקרים קיצוניים ביותר ביניהם, פסיכוזות, מצבי רוח קיצוניים ודכאון עמוק. בניגוד לגישה זו קיימות גם הגדרות רחבות יותר בקרב חוקרים של מצבי רוח לאחר לידה המסמנות בין עשרים וחמישה לשמונים אחוזים מן הנשים היולדות כמועדות לשינוי כלשהו במצבי רוח, מיד לאחר הלידה או עד שנה לאחר מכן. כתופעה שזכתה לתשומת לב רבה למן אמצע המאה ה- 20, הגדרתה המשתנה ואפילו עצם קיומה דורשים עיון תרבותי ביקורתי שאת ראשיתו ניתן לפתוח בשני מקרים מההיסטוריה של הרפואה הקדם מודרנית.

 בהרצאתי אתמקד בשני דיווחי מקרים של רופאים איטלקיים מן המאה ה- 15 וה- 16 המספרים על נשים שלקו בסוג של מלנכוליה לאחר שילדו. קריאה מדוקדקת של מקרים אלו, העצות הרפואיות המוצעות בהם ויחסו של הרופא אל החולה ואל מצבה משמשים קרקע מרתקת לשאלות חיוניות להבנת מצבי רוח אחרי לידה, אז כהיום: האם הבינו הרופאים (והחולות) את מצבן הבריאותי של נשים אלו כדכאון אחרי לידה? האם התופעה שבחנו הובנה כמחלת גוף או מחלת נפש? האם הלידה הובנה כגורם למצב בריאותי זה, או האם מצבן המלנכולי נתקבל כזהה בטבעו למצבים אחרים של מלנכוליה? בהמשך לכך, האם הטיפול המוצע היה ייחודי לנשים אחרי לידה?

עיון בשני המקרים המוקדמים הללו מציע לנו נקודת בוחן חדשה לתופעה מוכרת ונלמדת היום. אולם בנוסף, דרכם נפרשת לפנינו התייחסותם של רופאים לגופן של נשים ולנפשם; תחום שרק מקורות מעטים מן התקופה חושפים. גם מחלת המלנכוליה, אודותיה נכתב לא מעט, מוארת באור חדש מכתבים אלו.