דבר הדקאן

קיימות דרכים שונות ללמד משפטים. דרך אחת, אותה אכנה "הדרך הפרקטית", היא ללמד את החוק וההלכה הפסוקה. על פי דרך זו, יילמדו העקרונות והכללים העולים מן החקיקה, ובעיקר מפסיקתם של בתי המשפט, ואף ידונו שאלות באשר לתחולתם של אלו על מקרים אשר טרם הגיעו להכרעה שיפוטית. על פי דרך זו תוקנה חשיבות מיוחדת לניתוח טקסטים של פסקי הדין, לפרשנותם, לאבחונם ואף לאמרות אגב של שופטים. מובן שלדרך לימוד זו יכול וצריך להיות מימד ביקורתי. לעיתים הביקורת תהא שפסק דין אחד אינו מתיישב עם פסק דין אחר, או עם החקיקה. לעיתים הביקורת תהא שהנמקה בפסק דין אינה לוגית, לוקה בסתירות פנימיות או בלתי מתיישבת עם עקרונות אלו או אחרים המהווים חלק מן השיטה המשפטית. במקרים אחרים הביקורת תהא שתוצאת פסק הדין אינה טובה או אינה ראויה. ביקורות דומות יכול שתועלינה אף ביחס לחקיקה. ביקורות אלו תהפוכנה לא אחת להמלצות לשופט או למחוקק לשינוי הדין או להצעות פתרון של שאלות שטרם נדונו בפסיקה או שטרם הוסדרו בחקיקה.

הדרך השניה, אותה אכנה "הדרך התיאורטית", היא ללמד את התיאוריות של המשפט, אשר עניינן בדרך כלל בבסיס הנורמטיבי עליו מושתתים התחומים השונים של המשפט. בעוד שהדרך הפרקטית מדגישה את ה"מה", דהיינו מה אומר המשפט, הדרך התיאורטית מדגישה את ה"למה", דהיינו למה המשפט אומר את אשר הוא אומר, אילו מטרות נועדו לו בעולם, וכיצד הוא משיג מטרות אלו. על פי הדרך התיאורטית, תילמד, למשל, התיאוריה הכלכלית של המשפט. במסגרת זו תידון בין היתר השאלה, כיצד ניתן לקבוע כללים משפטיים אשר מקדמים הרתעה יעילה, או כיצד מזהים כללים שאינם יעילים. בדומה, יילמדו תיאוריות של צדק – מתקן, מחלק או מתגמל - מתוך הנחה שתיאוריות אלו משפיעות על המשפט ומעצבות אותו. קישורן של התיאוריות המופשטות לקרקע המציאות לא ייעשה באופן מפורט, אלא לכל היותר לשם הבהרת התיאוריות וניתוחן.

הדרך השלישית, אותה אכנה "הדרך המשולבת", מבוססת על ההנחה שאין הפרדה אמיתית בין תיאוריה לפרקטיקה. על פי הדרך המשולבת תילמדנה התיאוריות השונות של המשפט, כפי שהן באות לידי ביטוי בתחומי המשפט השונים, בסמיכות למשפט הנוהג. דרך לימוד זו מושתתת על התפיסה, שכל ידע אשר בכוחו להצדיק, להסביר, להבהיר, לבקר, לעצב, או לשפר את המשפט הוא ידע רלבנטי למשפטן. הדרך השלישית מבוססת על הרעיון, שעל מנת לתת פתרונות לבעיות משפטיות אין זה תמיד נכון להישאר בתוך המשפט אלא לעיתים יש "לצאת" ממנו, לבחון את ההצדקות והסיבות שבגינן קיימים העקרונות והכללים המשפטיים מלכתחילה, ולהשתמש בהן לשם פתרונן של בעיות קונקרטיות. הלימוד בדרך המשולבת אינו נותן מעמד על לתיאוריות של המשפט על פני המשפט הנוהג. אדרבא, השימוש בתיאוריות השונות ניזון מן הצרכים של המשפט הנוהג. הידע של תכני המשפט הנוהג הוא שמאפשר לאתר את הבעיות הדורשות פתרון, והשימוש בתיאוריות המשפטיות אך בא לסייע בפתרונן של בעיות אלו. הלימוד הצמוד של התיאוריות מן הצד אחד, ושל המשפט הנוהג מן הצד האחר, הוא שמבטיח שהלימוד התיאורטי לא יהיה מופשט מידי ומנותק מעולם המעשה. המשפט הנוהג מעשיר את התיאוריה, מוסיף לה נופך מיוחד, מציב בפניה אתגרים חשובים, ומזין אותה לא אחת בחכמה פרקטית הנרכשת מעצם טבעה על ידי ניסיון החיים ומורכבותם.

נדמה לי שהדרך השלישית היא זו המאפיינת יותר מכל אחת מן הדרכים האחרות את דרך הלימוד הנהוגה בפקולטה למשפטים שלנו.