| 0662.2035 היהודי המדומה: המיתוס של היהודי אצל פ.ניטשה וז'.-פ. סארטר | |
|---|---|
| מר אלי שיינפלד | שו"ת |
| The Imaginary Jew: The myth of the Jew in Friedrich Nietzsche and Jean-Paul Sartre’s writings
בהמשך לקורס על משמעותו של המסומן "אירופה" בטקסטים של שפינוזה, רוזנצוויג, ולוינס, אבקש לעיין במסומן "יהודי" אצל שניים מבין ההוגים החשובים של אירופה המודרנית, קרי ניטשה וסארטר. מהו מקומו של "שם פרטי" זה בטקסטים שלהם? ומדוע שילובו של שם זה בכתביהם ממלא תפקיד הכרחי במבנה העומק של מחשבתם? ובמילים אחרות, מדוע ה"גאון האירופאי" זקוק ל"אחר" שלו לשם הבנת עצמו? אלו השאלות שתנחנה אותנו במהלך קורס זה. ניטשה, אשר משנתו אודות "מות האל" מיקמה אותו בין מבשריה ומטרימיה של המאה העשרים, מקדיש ליהודי וליהדות - שני מושגים שאינם בהכרח זהים אצלו – מקום מיוחד בביקורת הדת ובביקורת התרבות שלו. ברם תפקידו של היהודי אצל ניטשה אינו תמיד חד-משמעי: לאורך כל יצירתו, לובש ופושט היהודי צורות שונות ומגוונות. כיצד אם כן יש להבין "עם" זה, "מוזרות תרבותית" זו הנושאת את השם"יהודי", בפילוסופיה של ניטשה? ניתוח מדוקדק של שם פרטי זה בטקסט הניטשיאני – כמו גם עיון בנושאים המרכזיים של הגותו (הפיכת הערכים, הרצון לעוצמה, החזרה הנצחית של הזהה, ומושגים כגון "גזע", "חוק", או "גאון יוצר") – הם שיאפשרו לנו לשפוך מעט אור על "סודו" של היהודי של ניטשה. בהרהורים בשאלה היהודית (1954) של סארטר, שנכתב מספר שנים לאחר הופעת יצירת המופת הפילוסופית שלו הישות והאין, מבקש ההוגה הצרפתי להבין את תופעת היהודי בעזרת הכלים הפילוסופים שהוא פיתח. עבור ההוגה של האדם "נטול המהות" (ה"בשביל-עצמו"), מהווה היהודי - המתייחס אל עצמו כבעל מהות, ואשר אליו מתייחס האנטישמי כבעל מהות - אניגמה. התיזה של ה"הרהורים" היא לכן זו: כינונו הדיאלקטי של היהודי במבטו של האנטישמי הוא שמקנה ליהודי את מהותו. מהות זו הינה אפוא שלילית לחלוטין: יהודי הוא מי שעיני האנטישמי נעוצות בו. בערוב ימיו, בשיחות בשיחותיו האחרונות שפורסמו תחת הכותרת "התקווה עכשיו", נסוג סארטר מהתיזות שלו על היהודי. כדי לחשוב על "ייעודו השלם של האדם", נזקק סארטר להגדרה "חיובית" של היהודי. מה היא אם כן משמעותו של מפנה זה בהגותו של סארטר? ומדוע הוא נזקק להגדרה מחודשת דווקא כאשר הוא דן ב"שאלת היהודי"? שאלות אלו יעסיקו אותנו בנסיוננו להבין את מקומו של היהודי בכתיבתו של סארטר. התיזה שמנחה אותנו כאן, היא תיזה הנוגעת לתפקיד המיתוס בכתיבה הפילוסופית. המיתוס – מאז אפלטון ועד שלינג ועד בכלל – ממלא תפקיד מסויים מאוד באינטליגיביליות של הטקסט הפילוסופי: כאשר ה-לוגוס אינו מספיק עוד לשם ניסוח האמת, אזי פונה הכתיבה הפילוסופית למבע המיתי. כך למשל אצל אפלטון, כאשר טבעו של הפוליטי חורג מההגדרה שהלוגוס מסוגל לספק לו, פונה הדיאלוג למיתוס של הרועה האלוהי (בסוף הדיאלוג "הפוליטי"). כך גם בספר האחרון של ה"פוליטיאה", כאשר יש להבטיח לאיש הישר תמורה עבור צדקתו, מספר לנו אפלטון את המיתוס של אֵר. ממד "מיתי" זה של הכתיבה הפילוספית – זוהי התיזה - נמצאת גם אצל ההוגים המודרניים ביותר, ובפרט כאשר הם באים לדבר על ה"יהודי", החורג לגמרי ממסגרת הגותם. | |
| מועדי הבחינות: | |
| סמסטר ב', מועד א': מ- 21/06/05 ב- 9:00 עד 23/06/05 ב- 13:00 | |
| סמסטר ב', מועד ב': מ- 07/08/05 ב- 9:00 עד 09/08/05 ב- 13:00 | |