| לעומת הפילוסופיה המודרנית, שהתבוננה במעשה האמנות מבחוץ, כעל אובייקט שאינו עומד במרכז הפילוסופיה, הפילוסופיה הפוסט מודרנית – פוסט סטרוקטורליסטית, מעמידה את האמנות במקום מרכזי ביותר. חקר המקום האחר הזה שאינו "אסתטיקה" ואינו "ביקורת", יעמוד במרכז השיעור, דרך הצגת שאלת האמנות בשונה מהדיונים ב"יפה", ביחסי השעתוק והייצוג, או בחוויית הסובלימציה. הפילוסופים שעסקו ביחס בין האמנות ללא מודע, לפוליטי, לקהילייה, לאמנות העומדת במוקד יחסי "כוח-ידע", יובילו אותנו לגילוי המטפיזי, הנובע מהבנת ערכו ומשמעותו של מעשה היצירה היחיד, ביחס לכלל. אך, יחד עם זאת, המטפיזיקה הנוצרת בהגותם של מישל פוקו, ז'אק דרידה, ז'אן פרנסואה ליוטאר או ז'יל דלז (בהם נעסוק), שהיא גם מעשה של איגוף השאלות הגדולות, ראוי שתועמד בשאלה: עד כמה הפילוסופים לא בנו לעצמם דימוי-פֶטִיש בדמותה של "האמנות", אותה בסופו של דבר הם מזניחים; האם האמנות הנחלצת ממעמדה בתוך המִרְקָם הפילוסופי, אינה יוצאת "מופסדת"? |