| הקורס מהווה קורס המשך (מבחינה כרונולוגית ועניינית), לחלק א' (ראה לעיל). הקורס עוקב אחר התפתחותן של שיטות חדשות בפרשנות המקרא היהודית, שצמחו בין המאות העשירית לשלוש עשרה, תוך עמידה על יחסן לפרשנות חז"ל מחד, ויחסן למושגי פרשנות בני התרבויות המוסלמית והנוצרית אשר בקרבן חיו פרשני התקופה. במסגרת זאת נדון בשלוש אסכולות מרכזיות: א. האסכולה המזרחית, הכוללת את פירושי הגאונים והקראים בני בבל וארץ ישראל (כגון ר' סעדיה גאון ויפת בן עלי) אשר פיתחו גישה לשונית-הקשרית למקרא. ב. האסכולה הספרדית - אשר החלה בספרד המוסלמית והניבה חשיבה פואטית מובהקת על המקרא [רמב"ע], ואשר המשיכה לפתח את תובנותיה הספרותיות גם כשנדדה לספרד הנוצרית, ופרובנס [ראב"ע, רד"ק ורמב"ן] ג. האסכולה האשכנזית (צפון צרפת וגרמניה), אשר פיתחה גישה עצמאית לפשט [רש"י, רי"ק ורשב"ם]. במהלך הקורס נדון גם בהיגדים מרכזיים ובמבואות פרי עטם של הפרשנים הללו, המאירים את תפיסתם הפרשנית ואת התפתחותה של התודעה הפרשנית באסכולות שבהם פעלו. בנוסף, נקדיש מספר שעורים לפרשני הרנסנס היהודיים, בני המאות החמש עשרה והשש עשרה (כגון דון יצחק אברבנאל), אשר בתובנותיהם ההיסטוריות והבקורתיות מהווים גשר לפרשנות המקרא המודרנית. |