| אירופה של המאה ה- 19 מצאה עצמה שבויה בסתירה פנימית. מצד אחד, האידיאל הספרותי ששלט ברמה היה של שלימות ואחדות. מצד שני, המחשבה על העולם כאחדותי ובעל פשר הלכה ונסדקה. האוונגארדים הרומאנטיים פרסמו יצירות לא-גמורות, ספק תאונה ספק מעשה מכוון. הקורא הנחרד נאלץ לשקול: האם המחבר המתנצל על מצבו הלא-גמור של הטקסט ומבטיח להשלים אותו בהקדם, הוא רציני או אירוני? האם האספקטים המוכרים המשולבים בטקסט רומזים שהוא קונוונציונאלי, או נמצאים שם רק לצורך שבירת קונוונציות? האם חוסר המובנות היא מחדל של הקורא או אפקט מכוון? פרידריך שלגל פותח את המאניפסט "על חוסר המובנות" כך:"מכל העניינים הקשורים לרעיון התקשורת, מה יכול להיות מרתק יותר מן השאלה, האם התקשורת אפשרית בכלל? והיכן אפשר למצוא הזדמנות טובה יותר, שיש בה מגוון ניסויים הבוחנים את האפשרות או חוסר-האפשרות הזו, מאשר בחיבורו של כתב-עת דוגמת האתניאום, או, לחליפין, בהשתתפות בו כקורא?". האידיאל הספרותי מוצג בדמות הטקסט הסתום, הקטוע, המאתגר את הקורא ליצור אותו מחדש במעשה הקריאה. בקורס נבחן קבוצת יצירות מן הרומנטיקה האנגלית והגרמנית, בפרוזה, פילוסופיה ושירה. קריאה צמודה שלהן כשהן מוצבות זו לצד זו תציג מפתח מרכזי לאידיאולוגיה ולפואטיקה של הרומאנטיקה. |