שימוש בפרקטיקת 'הילידיות' במאבק
טריטוריאלי-אתני: המקרה
של הערבים הבדווים בנגב
בתיה רודד
המחלקה לגיאוגרפיה ותכנון
סביבתי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לאחרונה, פנו הבדווים בישראל
לפורום העמים הילידים באו"מ בבקשה להכיר בהם כעם ילידי. מושג 'הילידיות' הוא
מושג מורכב מאוד. ניתן להבחין בשתי משמעויות שונות שלו, אם כי חוקרים רבים נוטים
לראות בהם מושגים מתחלפים:
1. ה- Indigenism, המתייחס
למדיניות של ממשלות קולוניאליות: מבטא יחס משפיל אל ישות 'פרימיטיבית', נחותה; מכיל
שליטה, דעות קדומות, רחמים, סקרנות אנתרופולוגית, ייצוג נלעג וחושני, המכתיב תפיסה
א-היסטורית של ישות מוסרית אותנטית בדעיכה.
2. בשונה מקודמו, מושג ה- Indigeneity, מקבל את משמעותו ככלי לניגוח, כמושג תגובתי-אקטיביסטי למדיניות
הקולוניאלית: הוא הובנה במודע, כדי ליצור סולידאריות קיבוצית, בינלאומית; קורא
להגנה על זכויותיהם של העמים הילידים; התרבות על היבטיה השונים עוברת פטישיזציה כדי
לשמש כלי פוליטי, משאב במאבק האנטי קולוניאלי. חתירה להשגת הכרה בזכויות קולקטיביות,
שהראשונה מביניהן היא המקום, מולדת. זהו מושג דינאמי ומשתנה לאור הצרכים העולים
לסדר היום.
קבוצות רבות של ילידים (indigenous) ממקדות את עיקר מאבקן בתביעות טריטוריאליות מתוך טיעון, שללא
מולדת לא ניתן לשמר ולקדם את התרבות המסורתית שעברה תהליכי אובדן. ללא טריטוריה
ותרבות חווה החברה משבר זהות ומתקשה לשמר עצמה כקהילה מחד, ולהשתלב בחברה הרחבה,
מאידך.
טיעון זה ייבחן במקרה של
הבדווים בנגב באמצעות בחינת השימוש שנעשה על ידי הבדווים בפרקטיקת הילידיות, על
שתי משמעויותיה, במאבקם להשגת זכויות בקרקע. מאבק זה מתקיים במספר רמות: ברמה
הבינלאומית, פנייה להכרה בהם כעם ילידי; ברמה הלאומית, בישראל, מתנהל המאבק במספר
מישורים: התכנוני, הפוליטי, המשפטי ובמישור הלא-פורמאלי של 'יצירת עובדות בשטח';
הרמה השלישית של המאבק מתקיימת במישור הפנים קבוצתי, שם נעשה ניסיון לקבע
אינדיג'ניזם שינציח את המאפיינים 'הטהורים' של הקבוצה, כדי לבדלה
מקבוצות אחרות ולחדד את זהותה כדי לשמר את רוח המאבק.
מן הראוי להדגיש כי תהליך זה
הוא דינאמי ומשתנה לאורך זמן ומתקיימות בו זיקות בין כל הרמות והמישורים שצוינו.